אם קריאה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אֵם קְרִיאָה היא אות בכתיב של העברית ושל מספר שפות שמיות נוספות, שמשתמשים בה לציון תנועה, ולא עיצור כבדרך כלל. בעברית משמשות ארבע האותיות א', ה', ו', י' כאמות קריאה.

התפתחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככל הנראה, בעברית הקדומה - עוד לפני העברית המקראית - נהגו לכתוב בכתיב העברי רק את ההגאים שנשמעו, בדומה לצורת הכתיב הכנעני. היה זה כתיב שבו עיצורים בלבד, ולא היו בו אימות קריאה וגם לא סימנים אחרים לסימון התנועות (ניקוד). כך למשל המילים שבר, שיבּר, שביר, שבְרה, שובר ושבוּר נכתבו באותה דרך - שבר, כלומר נכתבו העיצורים בלבד.

צורת כתיבה זו הייתה מסובכת עבור הקוראים, שנדרשו למאמץ גדול כדי לדעת כיצד בדיוק לקרוא את המילים. לכן, כבר בדורות קדומים, החלו להשתמש בארבע האותיות אהו"י גם כסימנים לתנועות מסוימות. אותיות אלה שימשו בעבר (ועודן משמשות) כעיצורים, אולם ככל הנראה חל בשלב מסוים תהליך שבו מבטאן של אותיות אלו היטשטש בתנאים ידועים (כגון במקרים של כיווץ דיפתונג) בדיבור. בכתיבה הן נשארו והחלו לקרוא אותן כאימות קריאה. למשל, ככל הנראה נהגתה בעבר המילה יוֹם כ-[yawm], ולאחר שהדיפתונג [aw] התכווץ והפך לתנועת o ארוכה, נשארה האות ו' לשמש כאם קריאה עבור תנועת o ארוכה. משערים שהתהליך חל קודם באותיות ו', י' (בעקבות כיווצי הדיפתונגים iy, ay, aw, ow, uw לתנועות ארוכות מקבילות) ורק בשלב מאוחר יותר באותיות א', ה' (בעקבות היחלשות העיצורים הסדקיים [ʔ] ו-[h]), ומשום כך האותיות ו', י' משמשות כל אחת כאם קריאה לתנועות מסוימות (ו' לחולם ולשורוק, י' לחיריק ולצירה מלא), והאותיות א', ה' משמשות כאם תנועה לתנועות רבות (הרבה, שלמה, מלכה; ראשון, ראשית, ראש).

בתקופת בית שני התרחב השימוש באימות הקריאה (אהו"י), ובתקופה זו הרבו להשתמש בכתיב המלא. בתעודות מימי בית שני, כמו המגילות הגנוזות או איגרות בר כוכבא, מוצאים לפעמים צורת כתיב שנקראת כתיב מלא שבמלא. בצורה זו הוכנסו אימות קריאה גם במקומות בהן אנו לא נוהגים להכניס אימות קריאה בימינו. ניתן למצוא מילים כמו לוא (=לא), כיא (=כי), ובקוראכה (=בקראך). בלשון חז"ל כבר החלו להתגבש כללים אחידים יותר לשימוש באימות קריאה, אם כי במילים הנפוצות בתנ"ך עדיין יש נטייה להשתמש בכתיב המקראי שלהן. בתקופת המסורה כנראה כבר הורגש שאימות הקריאה אינן מספיקות למסירת המידע המלא על אופן הגייתה של המילה, ולכן פותחו סימני הניקוד, המשמשים עד היום בצד אימות הקריאה.

שימוש בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעברית משמשות ארבע האותיות א', ה', ו', י' כאימות קריאה, לפי הפירוט הבא:

  • י' משמשת כאם קריאה לתנועת i ארוכה במקורה ובמידה פחותה לתנועת e (צירה).במקרים בודדים גם לתנועת a.
  • ו' משמשת כאם קריאה לתנועת o ולתנועת u.
  • ה' משמשת כאם קריאה לתנועות a, e ולתנועת o אך בסוף מילה בלבד. ה' בסוף מילה שאיננה אם קריאה מסומנת במפיק.
  • א' משמשת כאם קריאה לכל התנועות חוץ מתנועת u באופן נדיר יחסית.

בעברית מקראית אין כללים ברורים שלפיהם מופיעות אימות הקריאה, ומילה אחת יכולה להופיע בכמה כתיבים שונים (קֹלֹת, קוֹלֹת, קֹלוֹת). בעברית המודרנית נהוג שימוש מסודר יותר באימות קריאה, בדרך כלל על פי כללי הכתיב שקבעה האקדמיה ללשון העברית.

דוגמאות:

  • האות א היא אם קריאה במילים בראשית, מוצא, צאן, ראשון, צוואר; היא עיצור במילים אמיר, מתאים, האכלה.
  • האות ה היא אם קריאה במילים שונה, צורה, איפה; היא עיצור במילים הרס, מדהים, גבוה.
  • האות ו היא אם קריאה במילים מום, שור, אחו; היא עיצור במילים ורד, דוור, תקווה, סתיו.
  • האות י היא אם קריאה במילים שיר, עירום, דלי, סתיו; היא עיצור במילים ים, מדויק, בנאי. במילה "בנייה" היו"ד הראשונה היא אם קריאה והשנייה – עיצור.

שימוש בשפות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אימות קריאה משמשות גם בשפות שמיות אחרות, כגון ארמית וערבית. בערבית משמשות האותיות ا, و, ي, המקבילות לאותיות העבריות א, ו, י, לציון התנועות a ארוכה, u ארוכה ו-i ארוכה בהתאמה. השימוש באמות הקריאה בערבית עקבי, ומספר יוצאי הדופן קטן מאוד.