אימפריאליזם מודרני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

האימפריליזם המודרני מתאר את התפשטות שליטת האימפריות האירופיות בין השנים 1830 ל-1914, בעיקר לעבר יבשת אפריקה ודרום-מזרח אסיה. המעצמות האימפריאליות ששלטו באותה תקופה היו: בריטניה, צרפת, רוסיה ויפן. האימפריאליזם המודרני היה מהגורמים לפרוץ מלחמת העולם הראשונה ועם תחילתה הוא הסתיים.

מהות האימפריליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אימפריאליזם (Imperialism) הוא מושג המתאר את התפשטותה של אימפריה אל שטחים חדשים, לצורך הקמת מושבות (קולוניות) ותוך אכיפת שלטונה עליהן וניצול אוצרות הטבע וכוח האדם שלהן. האימפריאליזם המודרני, אשר הגיע לשיאו בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20, ביטא את שאיפת המעצמות החזקות להביא תחת שליטתן את המדינות הנחשלות, לשיטתן, מבחינה תרבותית וכלכלית על מנת להשיג עוצמה ויוקרה, לרוב בהשוואה למעצמות אימפריאליסטיות אחרות.

מניעיו המוצהרים של האימפריליזם המודרני היו בדרך כלל הומנים יותר והוא לווה במרוץ חימוש אדיר, בעינויים אכזריים ובשימוש בכלי נשק חדשים וקטלניים.

גורמי האימפריליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. גורמים כלכליים - המהפכה התעשייתית הובילה לביקוש גובר של חומרי גלם וכוח אדם. המדינות הכובשות ראו במדינות הכבושות מקור זול לספק את צרכי התעשייה. בנוסף, הכיבוש יצר מקומות חדשים להשקעות הון ויצירת רווחים.
  2. גורמים דמוגרפיים - תוחלת החיים באירופה במאה ה-19 עלתה באופן תלול ותמותת התינוקות ירדה בצורה ניכרת, דבר שהוביל לצפיפות אוכלוסין במדינות המפותחות. מדינות רבות (כמו איטליה שכבשה את לוב, בין השאר, מן הסיבה הזאת) ראו בכיבוש מושבות מעבר לים פתרון יעיל לעודפי אוכלוסייה.
  3. גורמים תרבותיים - האימפריאליזם הוביל, פעמים רבות, לסבל רב לאוכלוסייה המקומית. להגנתן טענו המדינות שהן מביאות את הקידמה, התרבות, השפה, ההשכלה, ורפואה מפותחת למקומות נכשלים ומפגרים.
  4. גורמים פוליטיים - זהו למעשה הגורם המרכזי שהניע את האירופאים. התנועות הלאומניות ראו בהשתלטות על מושבות מטרה בפני עצמה כביטוי לגאווה לאומית. לפי תפישה זו ככל שמדינה משתלטת על עוד ועוד שטח היא הופכת חשובה ומרשימה וראויה למשול בנתחים נרחבים מהעולם. בנוסף, המיליטריזם שרווח באותה תקופה ראה במושבות עורף כלכלי בשעת מלחמה ומאגר אפשרי לכוח צבא בעת הצורך. יתרה מכך, בתקופה זו התפתחה תפיסה אשר לפיה מעניקות המושבות הגנה למעצמה האימפריאליסטית עצמה מכיוון שהן משמשות כמוקדים אסטרטגים במקרה של מלחמה. היו גם שראו בכיבוש פתרון למאבק הדיפלומטי באירופה של לפני מלחמת העולם הראשונה לפיו מוטב למעצמות אירופה "להוציא" את יצר התחרות ביניהן על כיבוש מושבות הרחק משטחי אירופה.
  5. גורמים מדעיים - הכיבוש היווה כר פורה לתגליות מדעיות בתחומים רבים. כך, למשל, התפתחה הגאוגרפיה רבות בתקופה זו הודות להקלת הגישה למקומות נידחים.
  6. גורמים דתיים - בתקופה זו חלה נסיגה במעמד הנצרות. שליחת מיסיונרים, שפעמים רבות היו הראשונים שיצאו למסע אימפריאליסטי, הייתה הזדמנות לשקם את מעמדה ברחבי העולם על ידי ניצור המוני של אוכלוסיות ילידות.
  7. גורמים גזעניים - תורת הגזע שהייתה פופולרית ביותר בתקופה זו ראתה בגזע הלבן כגזע עליון ולפיכך מותר לו ואף זהו ייעודו הטבעי לשלוט בגזעים נחותים ממנו. טענה זו שמשה בעיקר כצידוק לאימפריאליזם ולא כסיבה.

מניעי המדינות השונות וכיווני התפשטותן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבריטניה יש מטרה להעלות את מעמדה על ידי כיבושים אימפריאליסטים ולחזק את צבאה על ידי הקמת בסיסים צבאיים במושבות בדרך להודו.

כיווני התפשטות: המזרח הרחוק ואפריקה.

צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות איחוד גרמניה לצרפת היא אינטרס לחזק את מעמדה ברחבי העולם. בנוסף, כיוון שהיא תיכננה מלחמת נקם בגרמניה היה לה אינטרס להשיג בסיסים צבאיים ולגייס חיילים לוחמים. כיבוש אימפריאליסטי מספק הזדמנויות לכל אילו.

כיווני התפשטות: צפון אפריקה, המזרח הרחוק.

רוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוסיה מזה שנים שאפה להשיג מוצא לים הפעיל בכל ימות השנה, דבר שיקנה לה יתרון פוליטי כלכלי ואסטרטגי.

כיווני התפשטות: בעיקר בכיוון המזרח הרחוק

איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איחודה של איטליה יצר אווירה לאומית ולאומנית. בנוסף לכך יש לאיטליה בעיה דמוגרפית והמושבות יכולות לספק לה פתרון לבעיית צפיפות האוכלוסין שלה.

כיווני התפשטות: צפון אפריקה.

גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניותו של אוטו פון ביסמרק שללה את השתתפות גרמניה במירוץ האימפריאסליטי מתוך מטרה להימנע מעימותים עם בריטניה. אולם עלייתו של וילהלם השני אשר דגל במדיניות של 'וועלט פוליטיק', כלומר - פוליטיקה עולמית, יחד עם לחץ הקהל הגרמני הובילה את גרמניה לכיבושים ברחבי העולם.

כיווני התפשטות: המזרח הרחוק, אפריקה והאימפריה העות'מאנית.

יפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

השתתפותה של יפן באימפריאליזם הפתיעה את המעצמות האירופאיות, אך עם התפתחותה המהירה והמודרניזציה הרחבה שעברה פיתחה אף היא שאיפות אימפריאליסטיות.

כיווני התפשטות: המזרח הרחוק.

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוקטרינת מונרו דגלה בגישה מדינית בדלנית והותירה את ארצות הברית תחילה מחוץ למערכת האימפריאליסטית. מתוך מטרה לאפשר לארצות הברית להשתתף באימפריאליזם במזרח הרחוק הודיע ג'ון היי על מדיניות הדלת הפתוחה והתיר לארצות הברית להשתתף, אם כי באיחור, בתחרות האימפריאליסטית ביבשת אסיה.

תוצאות האימפריאליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המעצמות האימפריאליסטיות הובילו את המושבות הנכבשות לפיתוח רב בתחומי כלכלה, תרבות, רפואה וחברה. בסופו של דבר, תהליך הדה-קולוניזציה היה תוצאה ישירה של ההתפתחות התרבותית בארצות הנכבשות. ילידי המקום שאפו ליישם את רעיונות החופש והשוויון אותם למדו מהכובשים אותם.

האימפריאליזם הוביל לסכסוכים רבים ומתח פוליטי רב באירופה והיווה קטליזטור למשברים הנמנים עם הגורמים למלחמת העולם הראשונה.


קולוניות של מדינות שונות בשנת 1945

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]