אניטה היל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אניטה היל
30 ביולי 1956 (בת 58)
Anita Hill at Harvard Law School Sep 2014.jpg
מקום מגורים מסצ'וסטס, ארצות הברית
ידועה בשל העידה נגד השופט המועמד לבית המשפט העליון, קלרנס תומאס, בגין הטרדה מינית.
השכלה אוניברסיטת אוקלהומה
פקולטה למשפטים, אוניברסיטת ייל
שנות הפעילות 1983 ועד היום
מקצוע עו"ד, פרופסור
תפקיד

פרופסור באוניברסיטת ברנדייס

אניטה פיי היל (באנגלית: Anita Faye Hill, נולדה ב-5 ביולי 1956) היא עורכת דין ואקדמאית אמריקאית ממוצא אפרו-אמריקאי, ופרופסור למדיניות חברתית, משפטים, ולימודי נשים באוניברסיטת ברנדייס.‏[1] היא התפרסמה בשנת 1991 כאשר האשימה את המועמד (דאז) לבית המשפט העליון האמריקאי, קלרנס תומאס, בהטרדה מינית, שאירעה כאשר הוא היה הממונה עליה בנציבות לשוויון הזדמנויות (EEOC) ובמשרד החינוך של הממשל האמריקאי.‏[2] למרות עדותה של היל בפני וועדת הסנאט, מועמדותו של תומאס אושרה, והוא מונה כשופט בית המשפט העליון. למרות זאת, העימות הציבורי ועדותה של היל יצרו נראות ברמה ארצית לנושא הטרדות במקום העבודה.‏[2][3]

שנותיה הראשונות והשכלתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היל נולדה בלון טרי, אוקלהומה, הצעירה מבין 13 ילדיהם של אלברט וארמה היל, שהיו חקלאים.‏[2][4] משפחתה הייתה במקור ממדינת ארקנסו, שם סביה וסבא רבא מצד אמה נולדו לתוך העבדות.‏[5] היל גדלה בדת הבפטיסטית.‏[2]

לאחר שסיימה בהצטיינות את לימודיה התיכוניים, היל נרשמה ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת אוקלהומה, וסיימה את התואר בהצטיינות ב-1977.‏[2][4] היא המשיכה את לימודיה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ייל, וקיבלה תואר ראשון ב-1980.‏[2][6]

היל התקבלה ללשכת עורכי הדין של מחוז קולומביה (וושינגטון די. סי.), והחלה את קריירת המשפטים שלה כעו"ד זוטרה במשרד עורכי הדין וואלד, הרקרדר ורוס. ב-1981 היא התקדמה לתפקיד העוזרת-יועצת של קלרנס תומאס שהיה אז סגן השר הממונה על המשרד לזכויות האזרח במשרד החינוך האמריקאי. כשתומאס מונה ליו"ר הנציבות לשוויון הזדמנויות (EEOC) ב-1982, היל עברה איתו לתפקיד החדש ונשארה שם כשנה, עד 1983.

ב-1983 מונתה היל כפרופסור חברה למשפטים באוניברסיטת אורל רוברטס‏[7] , וב-1986 היא הצטרפה לסגל הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת אוקלהומה, שם הרצתה במשפט מסחרי וחוזים.‏[8][9]

פרשת קלרנס תומאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1991, הנשיא ג'ורג' בוש (האב) הציג את קלרנס תומאס כמועמד לבית המשפט העליון, למלא את מקומו של ת'ורגוד מרשל שיצא לגמלאות. בשימועים שנערכו בסנאט לאישור המועמדות, אופיו הטוב הוצג כבסיס החזק ביותר למינויו‏[10], כיוון שתומאס היה כמעט חסר נסיון כשופט, עם כהונה של פחות משנה בכס המשפט בבית המשפט הפדרלי המחוזי.‏[11] למינוי הייתה אך התנגדות מועטה, והיה נראה שהאישור הוא עניין פורמלי בלבד‏[10], כאשר דו"ח ראיון אישי עם היל בידי ה-FBI הודלף לתקשורת. השימועים חודשו, והיל נקראה לתת עדות בפני הסנאט.‏[10][12] בשימועים, אשר שודרו בערוצי טלוויזיה ארציים, העידה היל שתומאס הטריד אותה מינית כשהיה ממונה עליה במשרד החינוך וכן בנציבות לשוויון הזדמנויות. כשנשאלה למה הלכה אחרי תומאס מתפקיד אחד לשני אם אכן הטריד אותה, היא ענתה שרצתה לעבוד בתחום זכויות האזרח, ושלא היו לה אלטרנטיבות אחרות, וגם "שהיה נראה, באותו הזמן, שההטרדות המיניות... פסקו".‏[4]

לדברי היל, במהלך השנתיים שתפקדה כעוזרת של תומאס, הוא הזמין אותה לדייטים פעמים רבות‏[6], וכשסרבה לו הוא היה מנצל מצבים בעבודה כדי לדבר על נושאים מיניים.‏[4][6] "הוא דיבר על... דברים כמו נשים שמקיימות יחסי מין עם חיות ועל סרטים שמראים סקס קבוצתי וסצנות אונס" היא אמרה, והוסיפה שבמספר מקרים תומאס תיאר תיאורים גרפיים של "אונו המיני" ופרטים על האנטומיה שלו.‏[4] היל גם סיפרה על מקרה אחד בו תומאס בחן פחית קולה על שולחנו, ושאל, "מי שם שיער ערווה על הקולה שלי?"‏[4]

ארבע נשים נוספות היו מוכנות להעיד בתמיכה לאמינותה של היל, אך הן לא נקראו לתת עדות,‏[12][13] בעקבות מה שכונה על ידי הלוס אנג'לס טיימס פשרה פרטית בין "רפובליקנים אגרסיבים" ויו"ר הוועדה המשפטית של הסנאט, הדמוקרט ג'ו ביידן.‏[14] על פי טיים מגזין, אחת העדות, אנג'לה רייט, אולי נחשבה ללא אמינה בנושא הטרדה מינית מכיוון שהיא פוטרה מהנציבות לשוויון הזדמנויות על ידי תומאס.‏[13]

היל הסכימה לעבור בדיקת פוליגרף. התוצאות תמכו באמיתות דבריה.‏[15] תומאס סירב לעבור בדיקה. הוא הכחיש בתוקף את ההאשמות של היל, וטען שהוא קורבן ל"לינץ' לשחורים ששוכחים את מקומם" בידי ליברלים לבנים, בנסיון למנוע מינוי של שופט שחור קונסרבטיבי.‏[16][17] לאחר דיונים ארוכים, הסנאט אישר את מינויו של תומאס לבית המשפט העליון בהצבעה של 52-48, ההפרש הצר ביותר בהצבעת מינוי מאז המאה ה-19.‏[13][18] תומכיו של תומאס ערערו על אמינותה של היל וטענו שהיא הוזה או נקמנית.‏[12] הם התייחסו בעיקר לתקופת הזמן - כעשור - בין המעשים שהיא העידה לגביהם לבין ההאשמה, וציינו את העובדה שהיא המשיכה איתו לתפקיד חדש והייתה עמו בקשר גם אחרי שהפסיקו לעבוד יחד, כולל פעם אחת שהסיעה אותו לשדה התעופה, דבר שלא יעלה על הדעת, לדבריהם, אם האשמותיה נכונים.‏[6][8][12][19] היל השיבה להם שהיא הרגישה אחריות לספר את מה שהיא יודעת על אופיו של מי שעתיד לשבת על כס בית המשפט העליון בארצות הברית.‏[12] היא העידה שאחרי שעזבה את הנציבות לשוויון הזדמנויות, היו לה רק שתי שיחות טלפון "לא משמעותיות" עם תומאס, וראתה אותו רק פעמיים; פעם אחת כדי לקבל המלצה למשרה, ופעם שנייה כשנאם באוקלהומה, שם עבדה.‏[4]

ההתנגדויות לטענותיה של היל המשיכו גם אחרי שתומאס כבר התחיל את כהונתו בבית המשפט העליון. לדוגמה, ב-1993 דיוויד ברוק כתב ספר על היל, "אניטה היל האמיתית", בו שטח את משנתו להכחשת דבריה,‏[13] למרות שמאוחר יותר הוא חזר בו מדבריו, כינה את הספר "רצח אופי", והתנצל בפני היל.‏[20] עד 2004, ברוק שינה את דעותיו הפוליטיים, הפך לליברל, ויסד את ארגון לפיקוח על התקשורת בשם "Media Matters for America". לאחר שראיין מספר נשים שטענו שתומאס הטריד אותן באמירות בעלות אופי מיני מובהק, כתבות הוול סטריט ג'ורנל ג'יין מאייר וג'יל אברמסון כתבו ספר שהסיק שתומאס שיקר במהלך תהליך מינויו.‏[21][22] בטיים מגזין, לעומת זאת, סברו שהספר לא לגמרי הצליח להוכיח את טיעונו.‏[13] ב-2007, קווין מרידה, שהיה אחד המחברים של ספר אחר על תומאס, העיר ש"לא ניתן לדעת" מה קרה בין תומאס והיל, אך שזה ברור ש"אחד מהם שיקר, נקודה."‏[23][24] גם ב-2007, ניל לואיס מהניו יורק טיימס העיר ש"עד היום הזה, לכל צד בהוא אמר/היא אמרה האפי הזה יש את המאמינים שלו הבלתי ניתנים לשכנוע".‏[25] ב-2007 תומאס פרסם את האוטוביוגרפיה שלו, "הבן של סבי" (באנגלית, "My Grandfather's Son"), בו הוא כתב על הפרשה. הוא כינה את היל "היריבה הבוגדנית ביותר שלי", ואמר שהיו אלה ליברלים פרו-הפלות אשר פחדו שיהפוך את החלטת בית המשפט העליון רו נגד ווייד אם מינויו יאושר, שניצלו את הסקנדל לפגוע בו.‏[25] הוא תיאר את היל כרגישה מדי ונתונה לתגובות יתר, וטען שעבודתה בנציבות לשוויון הזדמנויות הייתה בינונית.‏[25][26] הוא הודה שהיו שלוש עובדות לשעבר שגיבו את סיפורה של היל, אך טען שכולן עזבו את הנציבות בתנאי סכסוך.‏[26] הוא גם כתב שהיל היא "שמאלנית שלעולם לא הביעה סנטימנטים דתיים בכלל... והסיבה היחידה שהחזיקה במשרה במהלך כהונתו של רייגן כנשיא הוא מכיוון שאני נתתי לה אותה".‏[27] היל הכחישה את דבריו במאמר דעה בניו יורק טיימס, והכריזה ש"אני לא אעמוד בצד בשתיקה בזמן שתומאס, בכעסו, ממציא אותי מחדש".‏[28][18]

באוקטובר 2010, אשתו של תומאס, וירג'יניה, פעילה שמרנית, השאירה הודעה קולית במשרדה של היל בה היא דרשה שהיל תתנצל על עדותה ב-1991. היל בתחילה האמינה שההודעה מזויפת, והפנתה את העניין למשטרת הקמפוס באוניברסיטת ברנדייס לטיפול, ואלה הזעיקו את ה- FBI.‏[17][29] לאחר שהחקירה העלתה שההודעה אכן הייתה מוירג'יניה תומאס, היל אמרה לתקשורת שהיא לא מאמינה שהייתה בהודעה כוונת התפייסות, והוסיפה, "אני סיפרתי את האמת בעדותי, ואני אומרת מאחורי דבריי".‏[17] וירג'ינה ענתה שבהודעה היא הושיטה להיל "ענף זית" (מחוות פיוס).‏[17]

השפעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

העניין הציבורי בעדותה של היל עורר מחדש את המודעות והשיח הפתוח בנושא הטרדות מיניות במקום העבודה, וכיום התנהגות זו היא פחות מקובלת.‏[2][30] זמן קצר לאחר השימועים למינויו של תומאס, הנשיא בוש (האב) הסיר את התנגדותו לחוק שנתן לקורבנות הטרדה את הזכות לתבוע פיצויים בבתי משפט פדרלים, משכורות רטרואקטיביות, והחזרה לתפקיד.‏[30][31] שנה לאחר חקיקת החוק, עלו ב-50% מספר התלונות על הטרדה מינית שנרשמו בנציבות לשוויון הזדמנויות , ודעת הקהל עברה לתמיכה בהיל.‏[31] גם חברות פרטיות התחילו לערוך תוכניות למניעת הטרדה מינית.‏[30]

האופן בו הוועדה בסנאט, שהיו חברים בה גברים בלבד, ביטלה כלאחר יד את טענותיה של היל לגבי ההטרדה המינית שחוותה הכעיס פוליטיקיאיות ועורכות דין רבות,‏[32] וכתוצאה מפעילותן והדעות הרווחות בקרב נשים רבות, ב-1992 נבחרו יותר נשים לקונגרס מאשר בכל זמן אחר בהיסטוריה.‏[28] בספרן "כל הנשים הן לבנות, כל השחורים הם גברים, אך חלקנו אמיצים" (באנגלית, All the Women Are White, All the Blacks Are Men, but Some of Us Are Brave) העורכות גלוריה ט. האל, פטרישה בל סקוט וברברה סמית' תיארו את גיוס הכוחות של פמיניסטיות שחורות כ"תופעה ארצית מרשימה בתגובה לפרשיית אניטה היל-קלרנס תומאס".‏[33]

ב-1992 קבוצה פמיניסטית ארגנה התרמה, ובעקבות זאת קיבלה מימון תואם מהמדינה, כדי לייסד פרופסורה על שם היל באוניברסיטת אוקלהומה.‏[9][34] פוליטיקאים קונסרבטיבים במדינת אוקלהומה הגיבה בדרישה להתפטרותה של היל, ואף הגישו הצעת חקיקה שתמנע מהאוניברסיטה לקבל כספים מתורמים מחוץ למדינה, ולבסוף, ניסו דרך חקיקה לסגור את הפקולטה למשפטים.‏[9] א. ז. מיליון, פעיל ימין ויועץ עסקי, אירגן מחאות והשווה את היל למתנקש בנשיא קנדי.‏[9] היו גם גורמים באוניברסיטה עצמה שניסו לבטל את קביעותה של היל.‏[35] לאחר חמש שנים קשות, היל התפטרה מאוניברסיטת אוקלהומה.‏[9]

עדותה של היל הדהדה אל מעבר לדיון הציבורי בנושא הטרדות מיניות במקום העבודה והשפיעה גם על השתתפותם של נשים בפוליטיקה האמריקאית.

המשך קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תקופה קצרה כמרצה אורחת באוניברסיטת קליפורניה בברקלי[36], הצטרפה היל לסגל אוניברסיטת ברנדייס, קודם במחלקה ללימודי נשים, ואחר כך בפקולטה למדיניות חברתית. ב-2011 היא גם הצטרפה כיועצת משפטית לפירמה שעוסקת בדיני תעסוקה.‏[7] במהלך השנים, היל הופיעה כפרשנית לענייני גזע ומגדר בתוכניות טלוויזיה כמו "60 Minutes", "Face the Nation" ו"פגוש את העיתונות.‏[2][7] היא גם דוברת קבועה בנושאי משפט עסקי וזכויות נשים ומיעוטים.‏[7] היא כותבת מאמרים שפורסמו בניו יורק טיימס וניוזוויק.‏[2][7] ותורמת גם לפרסומים אקדמיים בנושאי משפט מסחרי בינלאומי, פשיטת רגל וזכויות האזרח.‏[37][7]

ב-1995 היל ערכה יחד עם אמה קולמן ג'ורדן את הספר Race, Gender and Power in America: The Legacy of the Hill-Thomas Hearings .‏[2][38] ב-1997 היל פרסמה אוטוביוגרפיה בשם Speaking Truth to Power,‏[39] בו היא תיעדה את חלקה בפרשיית המינוי של קלרנס תומאס,‏[2][5] ובו היא כתבה שיצירת חברה הוגנת יותר זו מטרה מובילה בחייה.‏[3] ב-2011 היל פרסמה ספר שני בשם Reimagining Equality: Stories of Gender, Race, and Finding Home, שהתמקד במשבר המשכנתאות אשר כתוצאה ממנו עוקלו בתיהם של אפרו-אמריקאים רבים.‏[12][40] היא קראה לבחינה מחודשת לגבי חשיבות הבית ומקומו בחלום האמריקאי.‏[5]

היל היא נושא סרט דוקומנטרי מ-2013 בשם "אניטה" (באנגלית, "Anita"), שמספר את סיפור חייה במיקוד מיוחד על הפרשיה בגינו התפרסמה.‏[41]

פרסים ואותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חברת קרן פלצ'ר
  • פרס התיקון הראשון לחוקה על שם לואי פ. ואווליט סמית‏[42]
  • חברת דירקטוריון ב-Southern Vermont College‏[43]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Faculty and Researchers, Anita Hill. Brandeis University.
  2. ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 Hill, Anita F. (1956-). Encyclopedia of Oklahoma History and Culture. Oklahoma Historical Society.
  3. ^ 3.0 3.1 "Then & Now: Anita Hill", CNN.com (June 19, 2005). 
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 4.6 Hearings Before the Senate Committee on the Judiciary on The Nomination of Clarence Thomas to be Associate Justice of the Supreme Court of the United States, Hill, Anita F. Testimony and prepared statement. U.S. Government Printing Office (October 11, 12, and 13, 1991).
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 "Anita Hill’s book on gender, race and home creating a stir", “BrandeisNOW”, 30 September 2011.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 Roberto Suro (October 8, 1991). "The Thomas Nomination; A Law Professor Defends Integrity", The New York Times. 
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 7.5 Attorneys: Anita F. Hill, Of Counsel. Cohen Milstein.
  8. ^ 8.0 8.1 "The Thomas Nomination - Woman at Center of Furor Seeks Quiet of Law Classes", The New York Times (October 9, 1981). 
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 9.4 Jo Thomas (November 13, 1996). "Anita Hill Plans to Leave Teaching Post in Oklahoma", The New York Times. 
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 Joel Siegel (October 24, 2011). "Clarence Thomas-Anita Hill Supreme Court Confirmation Hearing 'Empowered Women' and Panel Member Arlen Specter Still Amazed by Reactions", ABC News. 
  11. ^ Jeffrey Toobin (September 18, 2007). The Nine: Inside the Secret World of the Supreme Court. Doubleday, 30–32. ISBN 978-0-385-51640-2. 
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 12.4 12.5 Cynthia Gordy (October 18, 2011). Anita Hill Defends Her Legacy. The Root.
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 13.3 13.4 Richard Lacayo (November 14, 1994). "Strange Justice: A Book on Clarence Thomas", Time. 
  14. ^ Douglas Frantz and Sam Fulwood III (October 17, 1991). "Senators' Private Deal Kept '2nd Woman' Off TV: Thomas: Democrats feared Republican attacks on Angela Wright's public testimony. Biden's handling of the hearing is criticized.", Los Angeles Times. 
  15. ^ Martin Tolchin (October 14, 1991). "The Thomas Nomination; Hill Said To Pass A Polygraph", The New York Times. 
  16. ^ Hearing of the Senate Judiciary Committee on the Nomination of Clarence Thomas to the Supreme Court, Testimony of Clarence Thomas, October 11, 1991. Electronic Text Center, University of Virginia Library.
  17. ^ 17.0 17.1 17.2 17.3 Jess Bravin (October 20, 2010). "Justice's Wife Seeks Apology From His Accuser", The Wall Street Journal. 
  18. ^ 18.0 18.1 Anita F. Hill (October 2, 2007). "The Smear This Time", The New York Times. 
  19. ^ "The Thomas Nomination; Questions to Those Who Corroborated Hill Account", The New York Times (October 29, 1991). 
  20. ^ Alex Kuczynski and William Glaberson (June 27, 2001). "Book Author Says He Lied in His Attacks on Anita Hill in Bid to Aid Justice Thomas", The New York Times. 
  21. ^ Margaret Carlson (July 9, 2001). "Smearing Anita Hill: A Writer Confesses", Time. 
  22. ^ Jill Abramson and Jane Mayer (1994). Strange Justice: The Selling of Clarence Thomas. Houghton Mifflin. ISBN 0-395-63318-4. 
  23. ^ Michael Scherer (October 20, 2010). "'Good Morning Anita Hill, It's Ginni Thomas'", Time. 
  24. ^ "Live Q & A - Books:Supreme Discomfort", The Washington Post (April 23, 2007). 
  25. ^ 25.0 25.1 25.2 Neil A. Lewis (September 30, 2007). "In New Book, Justice Thomas Weighs In on Former Accuser", The New York Times. 
  26. ^ 26.0 26.1 Associated Press staff (September 28, 2007). "16 years later, Thomas fires back at Anita Hill", Associated Press, MSNBC.com. 
  27. ^ Clarence Thomas (October 2007). My Grandfather's Son. Harper Perennial, 250. ISBN 0-06-056555-1. 
  28. ^ 28.0 28.1 Krissah Thompson (October 6, 2011). "For Anita Hill, the Clarence Thomas hearings haven’t really ended", The Washington Post. 
  29. ^ Savage, Charlie (2010-10-19). "Clarence Thomas's Wife Asks Anita Hill for Apology", The New York Times. Archived from the original on 22 October 2010. 
  30. ^ 30.0 30.1 30.2 "Sexual Harassment 20 Years Later", The New York Times (October 21, 2011). 
  31. ^ 31.0 31.1 Jill Smolowe (October 19, 1992). "Anita Hill's Legacy", Time 24, 2011. 
  32. ^ Maureen Dowd (October 8, 1991). "The Thomas Nomination: The Senate and Sexism; Panel's Handling of Harassment Allegation Renews Questions About an All-Male Club", The New York Times. 
  33. ^ (2000) But Some Of Us Are Brave: All the Women Are White, All the Blacks Are Men: Black Women's Studies. Feminist Press at CUNY, xvi. 
  34. ^ Jessica Seigel (May 3, 1993). "Fund, book Spark New Anita Hill Controversy", Chicago Tribune. 
  35. ^ Anita Hill (October 12, 2011). "The Stories I Carry With Me", Time. 
  36. ^ Anita Hill to be visiting scholar at UC Berkeley during spring 1997 to work on book, give seminars. The Regents of the University of California.
  37. ^ Biography of Anita Hill. All American Speakers.
  38. ^ Anita F. Hill, (Ed), and Emma Coleman Jordan (Ed.) (October 1995). Race, Gender and Power in America: The Legacy of the Hill-Thomas Hearings. Oxford University Press. ISBN 0-19-508774-7. 
  39. ^ Anita Hill (September 17, 1997). Speaking Truth to Power. Doubleday. ISBN 0-385-47625-6. 
  40. ^ Anita Hill (October 4, 2011). Reimagining Equality: Stories of Gender, Race, and Finding Home. Beacon Press. ISBN 978-0-8070-1437-0. 
  41. ^ "Anita", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  42. ^ First Amendment Award History. Ford Hall Forum at Suffolk University.
  43. ^ Board of Trustees. Southern Vermont College.