עבדות בארצות הברית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת אנימציה המתארת את המדינות שהן נאסרה והותרה העבדות בארצות הברית בין השנים 1789 - 1861
גורדון, עבד מלואיזיאנה, 1863, מראה למצלמה את גבו המצולק.

עבדות התקיימה בארצות הברית מאז הקמת האיחוד ב-1776, ועוד קודם לכן בשלוש עשרה המושבות. בעקבות מלחמת האזרחים האמריקנית נאסרה העבדות בחוקה בשנת 1865.

העבדים הראשונים הובאו לצפון אמריקה בווירג'יניה ב-1620, על גבי אונייה הולנדית, כאשר עבדים אלו היו במקור שבויי מלחמה מאפריקה. בתחילה מוסד העבדות בארצות הברית לא היה קיים במשמעות המיוחסת לו היום, כאשר הן שחורים והן לבנים הועסקו בחוות החקלאיות ברחבי המושבות האמריקאיות, וזאת על תקן "עבדים לזמן מוגבל". עם זאת, בעקבות תחילת גידולו של האורז במושבות, והצורך של החוות להתרחב לשם יעילות כלכלית, הלך וגבר השימוש דווקא בעבדים שחורים, שכן בעקבות הרעת התנאים בחוות (בשל גידולם), הלך ופחת זרם העובדים הלבנים שהגיעו למושבות, והלך וגבר הצורך של בעלי החוות בכוח אדם זול וצייתן, כדוגמת העבדים השחורים שנלקחו ממולדתם בכפייה. במהלך הזמן, ובעקבות התהליך הכלכלי, גברו הקריאות מטעם בעלי החוות להעביר לידיהם את הסמכות הממשית על עבדיהם השחורים, קריאות שנענו לבסוף בסביבות שנת 1700 עם חקיקת "חוקי העבדות", אשר העניקו לבעלי החוות הלבנים סמכות כמעט מוחלטת כלפי עבדיהם השחורים. במהלך זמן זה גם פסק באופן סופי מוסד ה"עבדות הזמנית", אשר כלל גם לבנים, והעבדות של השחורים בצפון אמריקה קיבלה תוקף חוקי, ובעקבותיו גם תוקף מוסרי, כאשר רבים מהמתיישבים החלו לחוש כי השחורים מטבעם "נועדו להיות עבדים". בשנת 1790, בדרום האמריקאי יוצרו אלף טונות כותנה בשנה. ב-1860 יוצרו כבר מיליון טונות. בתקופה זו גדל מספר העבדים מ-500,000 ל-4,000,000.


ברובן של שלוש עשרה המושבות מייסדות הברית הייתה העבדות חוקית, ובצפון היא הסתיימה רק בתחילת המאה ה-19. במדינת ניו יורק נאסרה העבדות רק ב-1827, וגם אז הותרה עבור עבדים שנולדו לפני 1799. במערב התיכון, לעומת זאת, לא הייתה קיימת עבדות כבר בימיה הראשונים של ארצות הברית. במסצ'וסטס החליט בית המשפט העליון של המדינה ב-1783: "החוקה סולדת לחלוטין מן הרעיון שבני האדם נולדו עבדים".

בחוקת ארצות הברית עצמה יש הכשר ברור לעבדות, אם כי הניסוחים הם זהירים ולא מפורשים. סעיף אחד קובע כי "הבאתם של אנשים" תותר במשך עשרים השנים הראשונות לקיום הברית, והכוונה היא להתרת סחר העבדים.

לפי סעיף אחר, התקיים מצב מוזר שבו עבד נחשב כשלוש חמישיות אדם חופשי לעניין מניין מספר הנציגים שמדינה זכאית להם בקונגרס. זאת אף על פי שלעבד עצמו אין זכות הצבעה.

סעיף אחר קובע את חובת ההסגרה של עבדים בורחים.

אחרי שתמו עשרים השנה הקבועות בחוקה, החל מ-1808, נאסר על ייבוא עבדים חדשים לכל מדינות ארצות הברית, אך הסחר הפנים מדינתי נמשך.

הפער בין מדינות הדרום שהסתמכו על עבודת עבדים לבין מדינות הצפון הלך והתרחב במחצית הראשונה של המאה ה-19 וגרם למתח הולך וגובר. ב-1820 בפשרת מיזורי הוחלט כי קו הרוחב 36.5°, שהיה בעצם המשכו של קו מייסון דיקסון, יחלק בין המדינות מתירות העבדות למדינות האוסרות אותה. לפשרה זו הייתה חשיבות רבה, שכן היא קבעה לאיזה כיוון יפנו המדינות החדשות במערב בשאלת העבדות.

בצפון החלה תנועה חזקה שקראה לביטולה של העבדות וראתה אותה כנוגדת ערכים נוצריים.

בשנת 1839 פסק בית המשפט העליון של ארצות הברית בעניינם של העבד המורד ג'וזף סינקה וחבריו, וקבע שהבאת העבדים מאפריקה הייתה בעצם חטיפה שאינה חוקית, והייתה לחטופים הזכות הטבעית להשתמש באלימות להשתחרר ולזכות בעצמאותם. ב-1850 העביר הקונגרס את חוק העבדים הנמלטים שהקל על בעלי עבדים לשבות את עבדיהם לשעבר, ואף לצרף לאחוזותיהם עבדים נוספים שנטען שהם עבדים נמלטים. ב-1857 קבע בית המשפט העליון בפסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד כי אין בכניסתו של עבד למדינה שהעבדות בה אסורה כדי לשחרר אותו מבעלות אדונו. כך הופר האיזון הדק ונסללה הדרך למלחמת האזרחים.

כניסתו של אברהם לינקולן לבית הלבן ב-1861 הובילה למשבר חריף עם מדינות הדרום. לינקולן לא תבע לכפות את שחרור העבדים בדרום, אך הוא עמד בתוקף על כך שהעבדות תוגבל רק למקומות שבהן היא כבר קיימת. החלטתן של מדינות הדרום לפרוש הובילה לפרוץ המלחמה.

תוך כדי המלחמה, בשנת 1863, הכריז לינקולן על שחרור כללי של העבדים במדינות המורדות. להכרזה זו היה תוקף סמלי ומוסרי רב. אומנם מדינות אלו לא היו מחויבות להחלטות לינקולן, אך בכל מקום שאליו הגיע צבא הצפון שוחררו העבדים. במרילנד, דלוור, קנטקי ומיזורי, מדינות שהנהיגו עבדות אך לא התפלגו מארצות הברית, בוטלה העבדות רק ב-1865.

ביטולה הסופי של העבדות הוכרז ב-18 בדצמבר 1865, עם הודעת מזכיר המדינה לפיה נכנס לתוקף התיקון ה-13 של חוקת ארצות הברית ב-6 בדצמבר, עם אשרורו בידי מדינת ג'ורג'יה. קבלת תיקון זה היוותה תנאי לצירופן המחודש של המדינות הדרומיות לאיחוד.

על המשמעות המכרעת שהייתה להעסקתם של עבדים על כלכלת הדרום תעיד העובדה שרק מלחמה שבה נהרגו שש מאות אלף צעירים אמריקאיים יכולה הייתה לפתור אחת ולתמיד את שאלת העבדות.

מצבם של העבדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא הייתה קיימת כל הגנה חוקית על זכויות עבדים. באחוזות החקלאיות הגדולות היו תנאיהם קשים במיוחד. בהן היו שכיחים עונשים פיזיים קשים ביותר שכללו הצלפות, לעתים תוך פציעה וגרימת נכות. קטיעת בהונות הרגליים אף נחשבה כ"טיפול" יעיל ב"דראפטומניה". היו חוקים שאסרו רצח שרירותי של עבדים, אך הם נאכפו בסלחנות מרובה. אחד הדברים הטראגיים היה שבקלות יכול היה אדון, אם חפץ בכך, להפריד בין משפחות ובין הורים לילדיהם. העבדים מיעטו להתנגד, אם כי היו אפיזודות של מרי, ובדרך כלל הייתה צורת ההתנגדות המקובלת ביותר שלהם - בריחה. באמצע המאה ה-19 קם ארגון הרכבת התת-קרקעית על מנת לסייע לעבדים להימלט מאדוניהם.

בחלק ממדינות הדרום נאכפו חוקים שאסרו על הקניית השכלה לעבדים.


כל העבדים היו אפריקאים במוצאם, אך בחלקם היו ממוצא מעורב, לעתים צאצאי האדון עצמו, שעשה שימוש מיני בשפחתו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]