60 דקות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
60 דקות
60minutes.jpg
לוגו התוכנית
סוגה טלוויזיה חוקרת
יוצרים דון יוהיט
מנחים ראו שדרים
ארץ מקור ארצות הברית
הפקה
אורך פרק 60 ד'
שידור
רשת שידור CBS News
רשת שידור בישראל הערוץ הראשון
תקופת שידור
מקורית
24 בספטמבר 1968 – היום
מייק ואלס בשנת 2008

60 דקות היא תוכנית טלוויזיה חוקרת ומגזין חדשות שמשודרת בארצות הברית בערוץ "CBS News" מאז 1968. התוכנית נוצרה על ידי המפיק הוותיק דון יוהיט, ששימש בה בסגנון של שדר-חוקר. במשך רוב שנות שידורה הייתה התוכנית בראש רשימת התוכניות הניצפות ביותר בארצות הברית, וזכתה במספר רב של פרסים במהלך השנים. התוכנית נחשבת בעיני רבים לתוכנית הטלוויזיה החוקרת המובילה בארצות הברית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההשראה לתוכנית הגיעה מתוכנית החדשות הקנדית השנויה במחלוקת "לשעה הזו יש שבעה ימים" (This Hour Has Seven Days), ששודרה מ-1964 עד 1966.

בראשיתה, 60 דקות הוקרנה כתוכנית דו-חודשית שהגישו הארי ריסונר ומייק וולאס, והחל מה-24 בספטמבר 1968, שודרה בימי שלישי בערב, מדי שבועיים. דון יוהיט, שהפיק את חדשות הערב של CBS עם וולטר קרונקייט, שיבץ את ואלס כניגוד סטייליסטי לריסונר. לפי דבריו של אחד מהיסטוריוני הסדרה, הרעיון של הפורמט היה להפוך את המנחים לשדרים, ושבתוכנית יככבו תמיד סיפורים בעלי עניין לאומי, אך במעורבות עיקרית של אדם אחד ש"נחקר" על ידי השדרים. בנוסף עלה הרעיון להגביל את זמן המסך של השדרים לכ-30 דקות. לצערו של יוהיט, העונה הראשונה של הסדרה לוותה בחוסר ביטחון גדול מצד CBS.

מורלי סייפר הצטרף לצוות התוכנית ב-1970, והוא לקח על עצמו את המשימה של שידור סיפורים פחות אגרסיבים. אך כאשר נשיא ארצות הברית דאז, ריצ'רד ניקסון, החל להקשות על העיתונות והשדרים, אפילו ספר החל לשדר כתבות חקר "קשות", ובשנה הזאת בלבד דווח ב-60 דקות על פצצות המצרר, צבא צפון ויינטאם, ועל האירועים הקשים בניגריה, המזרח התיכון וצפון אירלנד. בשנת 1983, דיווחו של ספר על הכנסתו של לנל גטר לכלא, גרם בסופו של דבר, כתוצאה ישירה מהדיווח עצמו, לשיחרורו של הטקסני שהורשע על לא עוול בכפו בשוד מזוין. הישג זה הוא עד היום אחד מגאוותיה הגדולות של הסדרה.

ב-1971, הוצגה הפינה "Point/Counterpoint" (בעברית: "האשמה נגדית"/"האשמה"), בהנחייתם של ג'יימס קילפטריק וניקולס וון הופמן (שהוחלף מאוחר יותר בשאנה אלכסנדר). הפינה הייתה דיון של 3 דקות בין נציגים משני קצוות הקשת הפוליטית (הימין והשמאל), דיון שנעשה בכבוד הדדי וללא קללות. פינה זו יצרה פורמט שישמש אחר-כך את רשת CNN ושאר העולם בתוכניות דיונים דומות. פינה זו הוקרנה עד 1979, אז אנדי רוני החליף אותה בדברי סיכום ופרשנות לכתבה ששודרה באותו ערב. רוני נשאר בתוכנית עד 2011.

בשנת 1972, לאחר שה-FCC (רשות התקשורת האמריקאית) הציג חוקים חדשים לגבי שעות הפריים-טיים, CBS הציבה לראשונה את "60 דקות" בשעת צפיית-שיא בטלוויזיה: יום ראשון בין 6 ל-7 בערב. הצבה מחודשת זו בלוח השידורים שיפרה במידת מה את אחוזי הצפייה בסדרה, אך עם זאת, במיוחד בתקופת הסתיו בעת שידורי ליגת הפוטבול האמריקאית ברשת, "60 דקות" בוטלה די הרבה; שידורי ליגת הפוטבול היו מוגנים בחוזה כך שישודרו בחלון הזמן שלהם, לא משנה איזו תוכנית אמורה להיות משודרת במקומם. אירועי ספורט אחרים כמו טורנירי גולף גרמו לבעיה דומה לעתים קרובות. באותו זמן, כתבות התחקיר הנוקבות של התוכנית החלו לקנות לה קהל צופים הולך וגדל, במיוחד במהלך הימים האחרונים של מלחמת וייטנאם ובזמן האירועים הסוחפים של פרשת ווטרגייט. מעט מאוד תוכניות חדשות של רשתות אחרות, אם בכלל, ביצעו כתבות תחקיר מעמיקות ומלאות פרטים כמו של "60 דקות". בסופו של דבר, במהלך קיץ 1973 ועד 1975, CBS החזירה את התוכנית לטבלת השידורים בפריים-טיים: בימי שישי ב-1973, ובימי ראשון בשנתיים שלאחר מכן.

ב-1975, כשה-FCC החזיר לקדמותם כמה חוקים ששונו בעניין הפריים-טיים התוכנית מצאה לעצמה משבצת זמן קבועה בפריים-טיים, ביום ראשון בערב בין 6 ל-7. היא משודרת באותה שעה מאז, כבר למעלה מ-31 שנים, דבר שהופך את "60 דקות" לתוכנית שמשודרת לזמן הרב ביותר בפריים-טיים, וגם לתוכנית שמשודרת בזמן הרב ביותר באותה משבצת זמן באופן רצוף.

ההעברה הזו למשבצת הזמן החדשה הפכה את התוכנית ללהיט רייטינג חזק, ובסופו של דבר לתופעה תרבותית. במהלך העונה הראשונה במשבצת הזמן החדשה, "60 דקות" הפכה לתוכנית הנצפית ביותר בערב יום ראשון בארצות הברית כולה. עד 1979 התוכנית כבר דורגה כתוכנית הנצפית ביותר בארצות הברית באופן כללי. ההצלחה הזו תורגמה לרווחים גדולים ל-CBS; מחירי הפרסומות נעו בין 17,000$ לשלושים שניות ב-1975, ועד ל-175,000$ לאותו משך זמן ב-1982.

בשנת 1979, ערוץ 9 האוסטרלי רכש רישיון לגרסת העתק מלאה של "60 דקות", ולאחר מכן גם ניו זילנד יצרה "60 דקות" משל עצמה.

בשנת 2006, בהיותו בן 88, היה מייק ואלס לא רק האישיות הטלוויזיונית המבוגרת ביותר בטלוויזיה (מבוגר רק בכמה חודשים מהלן ווגנר), אלא גם השדר ששידר במשך הזמן הארוך ביותר תוכנית טלוויזיה באופן רצוף. הוא לקח חלק ב-"60 דקות" מאז עלייתה לאוויר ב-1968. ב-14 במרץ אותה שנה הודיע ואלס על פרישתו מהתוכנית לאחר שליווה אותה במשך 37 שנים. לאחר מכן, במשך שנתיים, המשיך ואלס לעבוד ברשת CBS כ"שדר אמריטוס", ואף הופיע פעמים ספורות ב-"60 דקות".

נכון ל-2007, "60 דקות" הייתה תוכנית הטלוויזיה היחידה שמשודרת בקביעות שאין לה כל שיר נושא. הצליל היחידי שמושמע כ"סמל" לתוכנית, הוא צליל התקתוק של שעון העצר "אריסטו", שמושמע ברקע רשימת הקרדיטים בתחילת התוכנית, ולפני כל יציאה לפרסומות.

בינואר 2013 החל שידורה של "Minutes Sports ‏60", תוכנית ספין-אוף בהפקת CBS, אשר משודרת ברשת שואוטיים, ובה מוצגים תחקירים העוסקים אך ורק בנושאים הקשורים לספורט[1].

פורמט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לארה לוגן מראיינת את נורטון שוורץ, ראש מטה חיל האוויר האמריקני, לכתבה של "60 דקות" ששודרה ב-10 במאי 2009

הפורמט של "60 דקות" מורכב משלוש כתבות חדשותיות ארוכות, כשביניהן קטעי הקדמה מתוך אולפן. הכתבות מוצגות מסט בעל תפאורה המעוצבת כמגזין המציג את אותה כתבה. התוכנית מבצעת את התחקירים בעצמה, ועוקבת אחר נושאים שנחשפו בעיתונים לאומיים ובמקורות אחרים.

תחקירים רבים מתמקדים בטענות למעשי עוולה ושחיתות מצד תאגידים, פוליטיקאים ונושאי משרות ציבוריות אחרים. רוב ה"נחקרים" נענים לראיון, אך אחרים כותבים הודעה כתובה או בורחים מהכתב וצוות הצילום שלו בעודם קרבים. במקום לתקצר את הראיונות או לספק להם פרשנות, התוכנית מעדיפה לשדר את הראיון עצמו. כאשר המתראיין מסתיר משהו, הצופים חוזים בהתחמקות ישירות.

התוכנית מציגה גם דיוקנאות. הדיוקנאות הם לרוב של ידוענים, ומציגים ביוגרפיה של האישיות, בהתמקדות על תחילת דרכו של הידוען, המכשולים שנקרו בדרכו והבחירות שעשה, ולא רק מציעים במה ציבורית-פרסומית לאישיות. דיוקנאות שאינם של ידוענים בדרך כלל מתמקדים באדם שעשה מעשה גבורה או נאבק כדי לשפר את העולם.

"60 דקות" משלבת את העיתונאות החוקרת של תוכנית CBS משנות ה-50 "See It Now" בהנחיית אדוארד מורו (תוכנית שאותה ביים יוהיט בשנותיה הראשונות) ואת דיוקנאות האישיות מתוכנית אחרת של מורו, "Person to Person". במילים של יוהיט עצמו, "60 דקות" משלבת את "מורו החדש" עם "מורו הישן".

במהלך רוב שנות ה-70, נכללה בתוכנית הפינה "Point/Counterpoint" שבה פרשן ליברלי ופרשן שמרני ניהלו דיון על עניינים ספציפיים. בפינה זו כיכבו במקור ג'יימס קילפטריק כנציג השמרני וניקולס וון הופמן כנציג הליברלים, שהוחלף בשאנה אלכסנדר לאחר שנפטר ב-1974. אף על פי שהפינה הורדה ב-1979 כאשר אנדי רוני (שעזב את התוכנית לפני כן עם הארי ריסונר) שב להגיש דברי פרשנות, היא הייתה חדשנית, והציתה את דמיון הציבור כגרסה חיה של וויכוחים ציבוריים. "Point/Counterpoint" גם קיבלה גרסה סאטירית משלה מאת התוכנית הקומדית "Saturday Night Live" של רשת NBC, בכיכובם של דן אקרויד וג'יין קורטין כשני הפרשנים, כאשר אקרויד מתחיל את הערותיו במילים "ג'יין, פרוצה מטומטמת שכמותך". גרסה סאטירית נוספת לפינה הופיעה בסרט טיסה נעימה, שבו חקיין של קילפטריק מציג טענות בעד התרסקות המטוס.

קונספט דומה שוחזר לזמן קצר במרץ 2003, הפעם בכיכובם של בוב דול וביל קלינטון, מתחרים לשעבר בבחירות לנשיאות בשנת 1996. השניים הסכימו להופיע בעשר פינות, שנקראו "קלינטון\דול" ו-"דול\קלינטון" לסירוגין, אבל לא המשיכו לעונת הסתיו בטלוויזיה. דיווחים הראו שהפינות נחשבו בעיני הציבור למנומסות מדי, בסגנון הקלאסי של "Point/Counterpoint", וחסר בהן הלהט שבוויכוח חברתי.

מאז 1979 ועד 2011, התוכנית הסתיימה בפרשנות (בדרך כלל קלילה והומוריסטית) מאת אנדי רוני, שהרצה על מגוון רב של נושאים, החל מפוליטיקה בינלאומית, כלכלה ועד לפילוסופיה אישית על חיי היום-יום. נושא אחד שהועלה שוב ושוב היה כמות הקפה בפחיות הקפה. בדיחותיו של רוני, בעיקר זו שבה הוא כינה את השחקן מל גיבסון "מטורף", הובילו לעתים לתלונות מצד הצופים.

ביום ראשון, 29 באוקטובר 2006, צבע הרקע של פתיח התוכנית שונה משחור ללבן. הרקע השחור היה בשימוש במשך למעלה מעשור.

שדרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מייק ואלס הוא ללא כל ספק הייצוג האייקוני לסגנון העיתונאות שבו התוכנית מפורסמת, והוא שידר בתוכנית מאז עלייתה לאוויר ב-1968. ואלס פרש בשנת 2006, אך נשאר ברשת CBS בתור שדר "אמריטוס" ויש לו משרד בבניין חברת החדשות של הרשת.

בין שדרני ופרשני התוכנית נמנים:

ממלאי מקום:

שדרני עבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין הפרשנים בתוכנית לאורך שנותיה נמנים:

  • אנדי רוני (1978-2011)
  • ג'יימס קילפטריק (פרשן מצד השמרנים, 1971–1979)
  • שאנה אלכסנדר (פרשן מצד הליברלים, 1975–1979)
  • ניקולס וון הופמן (פרשן מצד הליברלים, 1971–1974)
  • ביל קלינטון (פרשן מצד הליברלים, 2003)
  • בוב דול (פרשן מצד השמרנים, 2003)
  • סטנלי קראוץ' (פרשן, 1996)
  • מולי איבינס (פרשן מצד הליברלים, 1996)
  • פ. ג'. או'רורק (פרשן מצד השמרנים, 1996)

רייטינג והכרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתבסס על רייטינג, ניתן לומר ש-60 דקות היא התוכנית המצליחה ביותר בהיסטוריה הטלוויזיונית של ארצות הברית. בחמש עונות שונות שלה היא נבחרה לתוכנית הטובה ביותר באותה שנה, שיא שהושווה רק על ידי תוכניות הסיטקום "הכל נשאר במשפחה" ו"משפחת קוסבי". "60 דקות" נבחרה לאחת מעשר התוכניות הטובות ביותר במשך 23 עונות רצופות (1977-2000), שיא שאין לו אח ורע.

"60 דקות" פרצה לראשונה לרשימת "20 הגדולות" בטבלת הרייטינג האמריקאית במהלך העונה שלה בשנת 1976-77. בעונה שלאחר מכן היא הייתה התוכנית הרביעית הכי נצפית בארצות הברית. באותה שנה, 1978, התוכנית אף זכתה בפרס גלובוס הזהב והיה זה דווקא בקטגוריית "סדרת הדרמה הטובה ביותר". בעונת 1979-1980 היא הייתה התוכנית הנצפית ביותר.

התוכנית זכתה בפרסי פיבודי על התחקירים מסדרת "הכל במשפחה": חקירה מקיפה בנושא השימוש לרעה בכח על ידי קבלנים ממשלתיים וצבאיים; "הקוקאין של ה-CIA", תחקיר שחשף את מעורבות ה-‎CIA בהברחת סמים; "אש כוחותינו", דיווח נרחב על תקריות אש ידידותית במלחמת המפרץ; ו"חשודי אונס דיוק נחשפים" - הראיונות הראשונים עם החשודים בפרשת האונס בקבוצת הלקרוס של אוניברסיטת דיוק בשנת 2006. הרשת זכתה גם במדליית השדר החוקר ומדליית העורך בעבור תחקיר "השלך": תיעוד של טיוח פגמים קטלניים בהליקופטר V-22 Osprey.

במהלך המאה ה-21 התוכנית נשארת בקרב "20 הגדולות" בטבלת הרייטינג, וממשיכה להיות מגזין החדשות הנצפה ביותר. בשנת 2007, "60 דקות" הייתה מועמדת לשנים-עשר פרסי אמי.

60 דקות II[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1999, מהדורה שנייה ונפרדת של "60 דקות", שנקראה "60 דקות II", הוקרנה לראשונה בארצות הברית. שמה של מהדורה זו שונה ל-"60 דקות" בסתיו 2004 על ידי CBS, במטרה למכור את התוכנית כבעלת איכות גבוהה. מכיוון שעוד לפני סתיו 2004 רבים כינו את התוכנית בסרקסטיות "60 דקות" (אמירה שמציגה מחאה על כך ששתי המהדורות זהות לחלוטין), אמר סגן הנשיא של חדשות CBS, אנדרו הוירד: "הספרה הרומית II יצרה בלבול בקרב הצופים ורמזה על גרסה מרוסנת של התוכנית המקורית, לכן שונה שמה". בהמשך, מחלוקת ידועה שזכתה לכינוי "רת'רגייט", אודות תחקיר ששודר ב-8 בספטמבר 2004, גרמה לשינוי שם נוסף. התוכנית נקראה כעת "60 דקות יום רביעי", כדי להבדילה מהתוכנית המקורית, וגם כדי לא להכתים את שמה של המהדורה המקורית, שהייתה מהדורה עצמאית ונערכה בנפרד. המהדורה שינתה את שמה בפעם השלישית, בחזרה ל-"60 דקות II", ב-8 ביולי 2005, כאשר היא הועברה למשבצת זמן חדשה, ביום שישי בשמונה בערב, כדי לסיים את שידורה. היא שודרה בפעם האחרונה ב-2 בספטמבר 2005.

גרסאות בינלאומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוסטרליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגרסה האוסטרלית של "60 דקות" הוקרנה לראשונה ב-11 בפברואר 1979. היא משודרת בערב יום ראשון ברשת תשע. על אף שהרשת קנתה את הזכויות לפורמט, נכון ל-2007 היא לא מחזיקה את הזכויות לשדר את התחקירים שמשודרים בארצות הברית. למרות זאת, הרשת משדרת לעתים את הכתבות בכל זאת על ידי השכרתן מרשת עשר האוסטרלית, שלה יש את הזכויות עליהן.

ב-1980, "60 דקות" האוסטרלית זכתה ב"פרס לוגי" על חקירתה את ההתעללות הקטלנית בבית החולים הפסיכיאטרי צ'למספורד שבסידני.

אירוע יוצא דופן אירע כאשר ריצ'רד קרלטון, מגיש התוכנית, עבר התקף לב בשידור חי במהלך התוכנית ב-7 במאי 2006. הוא שאל שאלה במסיבת עיתונאים שנערכה לאחר התמוטטות המכרה בבייקונספילד, ואז יצא מהתמונה וליבו נדם. פאראמדיקים ניסו להחיותו במשך 20 דקות עד שהגיע אמבולנס למקום, וכשזה הגיע, קרלטון הוכרז מת.

ניו זילנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגרסה הניו זילנדית של "60 דקות" משודרת מאז 1989, אז היא שודרה בערוץ TV3. ב-1992 הזכויות לתוכנית נקנו על ידי ערוץ TVNZ, שהחל לשדר אותה ב-1993. הרשת שידרה את התוכנית במשך תשע שנים, עד שהחליפו אותה בתוכנית מקורית שנקראת "יום ראשון". "יום ראשון" היא כרגע התוכנית הנצפית ביותר בניו זילנד, ואחריה, במקום השני, התוכנית 20/20. "60 דקות" הניו זילנדית משודרת כעת על ידי הרשת המתחרה, בערוץ TV3.

פורטוגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגרסה הפורטוגלית של "60 דקות" מוקרנת בערוץ SIC Notícias ומשודרת על ידי מריו קרספו.

צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגרסה הצרפתית של "60 דקות" נקראת "66 דקות" והיא משודרת ברשת M6.

גרסאות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לתוכנית הייתה גרסה מקסיקנית ששודרה לזמן קצר בשנות ה-70 המאוחרות.
  • לתוכנית הייתה גם גרסה פרואנית בתחילת שנות ה-80 שנקראה "60 minutos". עם זאת, בשנות ה-80 המאוחרות שודרה בפרו סדרה אחרת בעל שם דומה, אך ללא כל קשר לתוכנית של CBS.
  • ב-2004, רשת השידור הברזילאית תכננה לקנות את הזכויות לגרסה מקומית של התוכנית, אבל התכנונים ירדו לטימיון.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סרטונים סקוט פלי, Lance Armstrong offered donation to USADA during investigation‏, באתר CBS News‏, 9 בינואר 2013 - הצגת התוכנית החדשה והכתבה המרכזית בתוכנית הבכורה, במהלך התוכנית "CBS Evening News" (באנגלית)