בג"ץ שליט
| שליט נגד שר הפנים | ||
|---|---|---|
 |
||
| ההחלטה ניתנה ב-23.1.70 | ||
|
||
| החלטת בית המשפט העליון: | ||
| קבלת העתירה: סעיף ה"לאום" בתעודת הזהות הוא בעל אופי חילוני, מכאן שהמושג יהודי הינו בעל מאפיין חזק של לאומיות ולאו דווקא של דת. | ||
| המותב: | ||
|
||
| דעות בפסק הדין: | ||
|
בג"ץ שליט הוא עתירה לבג"ץ שההכרעה בה הוצגה בינואר 1970 על רקע המחלוקת "מיהו יהודי" בישראל, ובה דרש ישראלי שנישא ללא-יהודייה שמשרד הפנים ירשום את ילדיו כיהודים. העתירה התקבלה ברוב של חמישה שופטים כנגד ארבעה, ובעקבות זאת תוקן חוק השבות.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
בהכרזת העצמאות נקבעו שני עקרונות:
- מדינת ישראל היא מדינה יהודית.
- יהודים בכל העולם הם אזרחים בכוח של מדינת ישראל וזכאים לעלות אליה.
בשנת תש"י 1950 קיבלה הכנסת חוק המבטא את שני עקרונות אלה: חוק השבות, האומר כי כל יהודי זכאי לעלות לישראל. החוק התקבל ללא התנגדות. הזכויות מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי, להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון.
חוק השבות לא הגדיר את המושג "יהודי". שר הפנים ישראל בר-יהודה הנחה את פקידי משרד הפנים לרשום כיהודי כל ילד שהוריו מבקשים לרשום אותו כיהודי. הוראה זו גרמה למשבר שבעקבותיו פרשה המפד"ל מהקואליציה, על אף שהממשלה הוסיפה (בהחלטה מתאריך 20.7.1958) את הקריטריון של "ואינו בן דת אחרת".[1] במסגרת משבר זה פנה בן-גוריון לכ- 50 "חכמי ישראל" בישראל ובעולם, ורובם תמכו בקריטריון ההלכתי. לאחר הבחירות הבאות שנערכו, בדצמבר 1959, בן-גוריון מינה את איש המפד"ל חיים משה שפירא כשר הפנים והוא הנחה את הפקידים לרשום כיהודי רק מי שהוא בן לאם יהודיה או שנתגייר כהלכה.
בראשית שנות ה-60 של המאה ה-20 נפסק בבג"ץ רופאייזן כי יהודי שהמיר את דתו לא זכאי להתאזרח מכוח חוק השבות. החלטה זו גובתה מאוחר יותר בשינוי החוק על ידי הכנסת.
[עריכה] בג"ץ שליט
בסוף שנות ה-60 ביקש רב סרן בנימין שליט, שהיה נשוי לאן גדס שנולדה כנוצריה, לא המירה את דתה והצהירה על עצמה כחסרת דת, לרשום את ילדיו כחסרי דת אבל בעלי לאום יהודי. פקידי משרד הפנים סירבו לעשות זאת, לכן עתר בשנת 1968 לבג"ץ נגד שר הפנים.
שליט נימק את עתירתו בכך שהוא מתכוון לחיות בארץ עם משפחתו ולחנך את ילדיו כיהודים. בנימוקים להכרה בילדים כבני הלאום היהודי הובא גם פועלו של הסב, פטריק גדס, שהביא לתיאורה של אן בידי העותר כ"בת לאב סקוטי, ממשפחה ציונית ותיקה".
בג"ץ קיבל את העתירה ברוב של חמישה שופטים לעומת ארבעה[2], ובפסק דין המשתרע על-פני 132 עמודים קבע שעל משרד הפנים לרשום את הילדים כיהודים.
הנימוק לפסיקה היה שאין לתת פרשנות דתית למושג "יהודי" בסעיף הלאום בחוק שהוא במהותו חילוני. מי שמצהיר שהוא יהודי ואינו בן דת אחרת ירשם כיהודי (בתנאי שההצהרה נאמרה בתום לב).
בשנת 72' שליט עתר בשנית לבג"צ, הפעם בתביעה שירשמו גם את בנו השלישי באופן דומה - כיהודי או כעברי בלאומו. אך בפעם זו בג"צ דחה את תביעתו, וזאת לאור השינויים שהוכנסו בחוק השבות ובחוק מרשם האוכלוסין בשנת 70'.[3]
חמש שנים לאחר המשפט, ירד בנימין שליט מהארץ לשבדיה, יחד עם ילדיו, ובהמשך התגרש מאשתו.[4] [5]
[עריכה] תיקון חוק השבות
פסיקת בג"ץ עוררה סערה בקרב הציבור היהודי בישראל, ובעקבותיו הוכנס בשנת 1970 התיקון לחוק השבות, הנותן לראשונה הגדרה אזרחית-חוקית (המבוססת על ההלכה היהודית, אך בהבדלים משמעותיים) למושג מי הוא יהודי: "יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה, או נתגייר ואינו בן דת אחרת".
[עריכה] ראו גם
[עריכה] הערות שוליים
- ^ מוזכר בדבריו של שופט העליון חיים כהן, בפסק הדין בגצ 72/62 - אוסוולד רופאיזן נ' שר הפנים.
- ^ בג"ץ 58/68 בנימין שליט נ' שר הפנים, פ"ד כג(2) 477, ניתן ב-23.1.70
- ^ בג"ץ 18/72 בנימין שליט נ' שר הפנים פ"ד כו (1) 334.
- ^ Catane Mochè, qui est juif? le jugement de janvier 1970 de la Cour Supreme d’Israel, Paris : Editions Robert Laffont, c1990
- ^ Yair Sheleg, Fateful years: 1970 - Welcoming their children's children, Ha'aretz, September 2, 2002
