מיהו יהודי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערכים ביהדות
יהדות
Israeli blue Star of David.png
פורטל יהדות
מושגים ביהדות
"מיהו יהודי?"-קריקטורה של יוסף בס בכניסה למוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון

סוגיית מיהו יהודי היא נושא שנוי במחלוקת בשיח הפוליטי, הדתי, המשפטי והחברתי בישראל.

היות האדם יהודי היא תכונה שנוגעת למספר תחומים: לאום, תרבות, דת, ומוצא אתני. ובהתאם לכך לשאלה "האם פלוני/ת יהודי/ה?", עשויות להיות תשובות שונות, בהתאם לתחום על פיו בוחנים את השאלה.

במדינת ישראל להיות אדם יהודי משמעות חוקית, לגבי הזכות להגירה והתאזרחות, מעמד אישי כפיפות לחוקים דתיים, ואף יכולת רכישה של מקרקעין. לכן השאלה "מיהו יהודי?" הפכה לנושא פוליטי טעון.

ההגדרות המעשיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במספר תחומים נדרשו קריטריונים כדי לקבוע האם אדם הוא יהודי או לא. מדינת ישראל זקוקה לקריטריונים לקביעת יהדותו של אדם משום שיש לכך משמעות חוקית. ההלכה היהודית מגדירה בבירור מיהו יהודי מכיוון שהדבר משפיע על תחולת מצוות ההלכה עליו, וכן משפיע על הדרך בה צריך לנהוג באדם זה על פי ההלכה. זרמים לא אורתודוקסים ביהדות קובעים מיהו יהודי לצורך השתייכות לקהילה, אך הם נדרשים לכך במידה פחותה. גופים אנטישמיים גם הם נדרשו לשאלה מיהו יהודי, על מנת לזהות את הפרטים באוכלוסייה אותה הם רודפים.

הגדרה בחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק בישראל מכיר ביהדותו של אדם ומגדיר אותה לעניינם של שלושה יישומים מרכזיים: חוק השבות, רישום במרשם האוכלוסין [1], והכרעתו של בית דין בשאלות הנוגעות למעמד האישי של האדם כגון נישואין, גירושין וקבורה יהודית. ההגדרה שהוכתבה על ידי החוק ופורשה לאורך השנים על ידי שופטים שונים אינה מקבילה להגדרה הדתית.

חוק השבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חוק השבות

חוק השבות מעניק את זכות העלייה ליהודים, כמעט ללא סייג. בסעיף 4ב ניתנת הגדרה "מיהו יהודי" לצורך חוק זה. נאמר שם: "לעניין חוק זה, 'יהודי' - מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר ואינו בן דת אחרת". זכות העלייה ניתנת גם לילדיו ולנכדיו של יהודי. חוק השבות קובע שתי קטגוריות של זכאים לעלייה:

  • יהודים.
  • לא-יהודים הזכאים לעלות לישראל כאילו היו יהודים.

החוק מוציא מכלל היהודים את מי שהמירו את דתם מרצון. בכך מנוגד חוק השבות הן להלכה היהודית שאינה מכירה ביציאה מן היהדות, והן לתפיסה חילונית הרואה ביהדות בראש ובראשונה זהות לאומית או תרבותית, כך שיכול אדם להיות יהודי בהזדהותו הלאומית ולקיים פולחן של דת אחרת. לעומת זאת, אין הגבלות על דתו של מי שזכאי לעלות מתוקף היותו בן משפחה של יהודי.

עד לשנת 1970 לא כלל החוק מענה לשאלה מיהו יהודי. כשעלתה השאלה לדיון בבית המשפט, ניסו השופטים לפרש את כוונותיהם של מנסחי החוק. רוב השופטים שדנו בסוגיה לא אימצו את ההגדרה הדתית כפירוש המתחייב מלשון החוק וניסו לנסח הגדרות אזרחיות, סוציולוגיות וחילוניות שונות.

פסיקת בג"ץ בעניינו של בנימין שליט בשנת 1970 קיבלה משמעות מרחיבה בשאלת מיהו יהודי ויצרה לחץ פוליטי על מפלגות הדוגלות בפרשנות מצמצמת לניסוח מדויק יותר של הגדרת היהודי בחוק השבות. ההגדרה שהתקבלה בתיקון לחוק השבות היא שיהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה או נתגייר ואינו בן דת אחרת. בתיקון זה, כאמור, ניתנו זכויות עלייה גם לקרובי משפחתו של יהודי (אך הם לא הוגדרו בחוק כיהודים בעצמם).

מרשם האוכלוסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרשם האוכלוסין הוא רשימה של אזרחי ישראל הכוללת את הפרטים הבסיסיים ביותר לגביהם: שמם, שמות הוריהם ובני זוגם, כתובתם וכדומה. בין הפרטים המופיעים במרשם האוכלוסין מופיעים גם הלאום והדת. חלק מהפרטים המופיעים במרשם האוכלוסין מופיעים גם בתעודת הזהות[2].

בשנת 1969 עתר בנימין שליט לבג"ץ, וביקש לרשום את ילדיו במרשם האוכלוסין כשייכים ללאום היהודי, וכאתאיסטים בסעיף הדת. שליט היה יהודי חילוני, שנישא ללא-יהודייה חסרת-דת. לטענתו של שליט, מבחינה לאומית ילדיו הם יהודים, שכן הוא עצמו נולד לאם יהודייה ואינו בן דת אחרת, ואילו אשתו אמנם לא התגיירה, אך גם אינה שייכת לשום קהילה דתית. בג"ץ קיבל את עתירתו, מנימוקים פרוצדורליים מעשיים - אין לפקיד הרישום אמצעים לבדוק את מידת יהדותו של המצהיר ולכן עליו לקבל את הצהרתו כפי שהיא.

מעמד אישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודים בישראל חייבים על פי חוק להתחתן ולהתגרש בבית דין רבני. יהודים יכולים לאמץ, על פי חוק, רק ילדים יהודיים. הגבלה זו בחוק מקשה על ההורים המעוניינים באימוץ, שכן מספר הילדים העומדים לאימוץ בארץ קטן ביחס למספר הבקשות לאמץ ילדים, ותהליך הגיור של ילדים מאומצים ממדינות אחרות כולל מרכיבים דתיים הזרים לאורח חייהם של חלק מההורים המאמצים.

עד 1995 נקברו המתים היהודים במדינת ישראל בטקס דתי, באמצעות חברה קדישא. בשנת 1995 נחקק "חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשס"ה" שהתיר קבורת יהודים גם באמצעות חברות אחרות המורשות לכך.

הגדרה דתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההלכה היהודית קובעת כי יהודי הוא אדם שנולד לאם יהודייה או עבר תהליך של גיור כהלכה.

שורשיה של קביעת היהדות על פי האם נעוצים בתקופת התלמוד. קביעת ההשתייכות הדתית והאתנית על פי השתייכותה של האם היא חריגה ביחס לקביעות דומות בהלכה היהודית ובקרב עמים שהיו שכנים ליהודים. בהלכה היהודית נקבעים מעמדות חברתיים-דתיים, כגון היותו של יהודי כהן, לוי וכדומה, על-פי השתייכותו של האב, וזאת למרות שעצם ההשתייכות ליהדות נקבעת על-פי האם. בדת האסלאם נקבעות הן ההשתייכות לדת והן ההשתייכות לקבוצות בתוך הדת על-פי השתייכותו של האב, ובקרב הערבים נקבעת ההשתייכות המשפחתית והשבטית לפי השתייכותו של האב. גם בקרב עמי אירופה נקבעת ההשתייכות המשפחתית לפי האב.

הצורך בתהליך של גיור מקובל על כל הזרמים ביהדות, אך אופיו שונה מזרם לזרם. שוני זה יוצר מחלוקות פנים-דתיות רבות, בייחוד לאור המשמעויות הפוליטיות שהוא מקבל לאור יחסי הכוחות בין הזרמים השונים ביהדות ולאור ההשלכות המשפטיות של גיור לעניין המעמד האזרחי והאישי במדינת ישראל.

יהודים מלידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי ההלכה היהודית יהודי מלידה הוא מי שנולד לאם יהודייה ללא תלות בזהות האב. חוקרים רבים ניסו להבין הגדרה זו: ראשית, מדוע שזהות היילוד לא תהיה תלויה בזהותם של שני ההורים, ושנית, מדוע שזהות היילוד לא תהיה תלויה בזהות האב. התמיהה השנייה המועלית כאן מתחזקת לאור נורמות והלכות רבות המצויות בתורה ומייצגות מבנה פטריארכלי כבסיס להנהגות וחוקים אחרים: דמויות תנ"כיות מיוחסות לרוב למשפחת אביהן בלבד, חוקי הירושה וחלוקת הקרקע מחזקים את הטענה כי הצאצאים מיוחסים לאבות. גם בימינו ניתן למצוא דוגמאות רבות למבנה זה: הכהונה עוברת מאב לצאצאיו, ועוד.

בספר דברים (פרק ז', פסוקים ג-ד) מופיע הציווי לא להתחתן עם תושבי הארץ ומוזכרת האפשרות, על פי פירוש מסוים לדברים, שאדם יצא מכלל ישראל: "...ולא תתחתן בם: בתך לא תתן לבנו, ובתו לא תקח לבנך כי יסיר את בנך מאחרי...". על פי הפשט, מדובר בחשש הפשוט מפני השפעה תרבותית, ואין בפסוק זה כדי להגדיר את גבולותיו של העם העברי.

בתלמוד (מסכת קידושין ס"ח) מפורש פסוק זה, בשם רבי שמעון בר יוחאי, בצורה המגדירה את גבולות העם: מכיוון שהחשש להתדרדרות תרבותית מובע רק לגבי השפעתו של הגוי על ילדהּ של הבת העברית ("כי יסיר את בנך"), והבן נקרא 'בנך'- ניתן להסיק כי הזהות הלאומית נשארת רק לילדיה של אשה עברייה, ולא לילדיו של איש עברי הנושא אשה מעמי הארץ.

בספר עזרא עולה הצורך בהגדרת מיהו יהודי. כבמקרים אחרים, צורך זה עולה בסמיכות לכינון עצמאות יהודית קהילתית. עזרא הסופר מצווה על העם המנסה להתקרב אל האל לגרש את הנשים הנכריות: "ועתה, תנו תודה לאדני, אלהי אבתיכם, ועשו רצונו והבדלו מעמי הארץ ומן הנשים הנכריות" (פרק י' פסוק י"א). גירוש הנשים הנכריות מציב גבול ברור לשייכות לעם: הנשים הנכריות, וכנראה גם צאצאיהן, אינם שייכים לעם. ניתן לתת שני פירושים לדבריו של עזרא: הראשון - עזרא התייחס במיוחד לנשים הנכריות כי הנוהג הרווח היה שהשייכות הלאומית נקבעת על פי האם, ולכן לא ציווה לגרש את הגברים הנכרים. השני - עזרא התייחס דווקא לנשים הנכריות כי הנוהג הרווח היה שהשייכות הלאומית נקבעת לפי האב, ולכן היה ברור לעם שבניהן של יהודיות שנישאו לגויים אינם שייכים לעם, והיה צריך להבהיר שגם אם האישה היא נכרית - הילדים אינם שייכים לעם. על פי פירוש זה עזרא הגדיר את השייכות הלאומית על פי שני ההורים ולא דווקא על פי האם.

את דברי עזרא ניתן לפרש בשני הכיוונים, אך במאמר התלמודי שהוזכר לעיל ברור שהזהות נקבעת על פי האם. פרופסור מיכאל קורינאלדי מביא כמה הסברים אפשריים לנוהג זה:

  • הסבר ביולוגי: זהות האם היא ודאית, זהות האב לא. מכיוון שחיפשו הגדרה מדויקת ככל האפשר, בחרו דווקא בהגדרה על פי האם.
  • הסבר סוציולוגי: החינוך נעשה בידי האם. על פי הגדרה זו, המרכיב החשוב בזהות היהודית הוא המרכיב התרבותי.
  • הסבר פוליטי: במהלך מלחמות היהודים ברומאים נאנסו נשים יהודיות על ידי גויים וההלכה שונתה כך שתכליל את ילדיהן בתוך ישראל.
  • הסבר דמוגרפי: גברים יהודיים רבים נהרגו במלחמות ובלית ברירה קיבלו את הילדים הנולדים מגברים נוכרים אל העם.
  • הסבר משפטי: במשפט הרומי ישנה התייחסות לכשרות הנישואין. ילדים שנולדו לאזרחים רומיים ולאמהות שלא נישאו בנישואין כשרים קיבלו את הזהות של האם ולא קיבלו את הזכויות האזרחיות של האב. הנוהג היהודי הוא תמונת ראי של חוק זה.

הצטרפות ליהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גיור

ההצטרפות לעם היהודי על פי ההלכה נקראת גיור. הליך הגיור כלל בעבר טבילה בנוכחות עדים, ברית מילה לגבר והבאת קורבן. בימינו אין אפשרות להביא קרבן ונוסף לתהליך הגיור שלב בו הגר לומד יהדות, ולעתים נעשה ניסיון, על ידי הגורם המגייר, לוודא שסיבת הגיור היא מאהבת הדת ולא מסיבות אחרות.

מקורות יהודיים לאורך השנים משקפים יחס אמביוולנטי להצטרפותם של גרים. יחס זה מושפע בראש ובראשונה מכך שבניגוד למנהגן של כמה מהדתות האחרות, הגישה הרווחת ביהדות אינה אקטיביסטית. אין משימה מוצהרת לרדוף אחר אנשים ולגיירם (למרות שיש עדות על גיור בכפיה שנערך בתקופת החשמונאים: על פי עדותו של יוספוס פלביוס בספרו "קדמוניות היהודים", כשכבש יוחנן הורקנוס את אדום כפה על התושבים גיור או גלות, לכך גם ניתן למצוא עדות בהלכות מלכים לרמב"ם).

ניתן למצוא מקורות המשבחים את הגרים ואת תרומתם ליהדות, ומנגד, מקורות המתייחסים אל הגרים בחשד ומנסים לבחון את המניעים להצטרפות. באופן כללי, ניתן למצוא מתאם בין מצב כלכלי ופוליטי ירוד של העם היהודי לבין יחס אוהד של המקורות כלפי הגיור, ולהפך: בשעה שהייתה סיבה להאמין שהגיור נעשה מטעמים של תועלת- היחס לגרים הפך להיות חשדני. כמו כן, יחס חשדני אל הגרים העלה את חשיבותם ומרכזיותם של המוסדות המגיירים הרשמיים. עדות לכך ניתן למצוא בדברי הרמב"ם (משנה תורה, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ג הלכות י-י"ב):

"שהמצווה הנכונה כשיבוא הגר או הגיורת להתגייר, בודקין אחריו- שמא בגלל ממון שייטול, או בשביל שררה שיזכה לה, או מפני הפחד, בא להיכנס לדת; ואם איש הוא, בודקין אחריו שמא עיניו נתן באישה יהודית, ואם אישה היא, שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל. אם לא נמצא להם עילה - מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות, כדי שיפרושו; אם קיבלו ולא פירשו, וראו אותן שחזרו מאהבה- מקבלים אותן, שנאמר "ותרא, כי מתאמצת היא ללכת איתה; ותחדל, לדבר אליה" (רות א,יח). לפיכך לא קיבלו בית דין גרים, כל ימי דויד ושלמה- בימי דויד, שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה, שמא בשביל המלכות והטובה הגדולה שהיו בה ישראל חזרו... ואף על פי כן היו גרים הרבה מתגיירים בימי דויד ושלמה, בפני הדיוטות. והיו בית דין הגדול חוששין להם, לא דוחין אותן, אחר שטבלו מכל מקום; ולא מקרבין אותן, עד שתיראה אחריתם."

בימינו ניתן לראות תופעה דומה של חשד במניעי הגר על רקע פריחתו של העם היהודי ולכן- יחס מגביל להצטרפות אל הדת היהודית שמשפיע על כל השיח בסוגיה זו: המגיירים מן היהדות האורתודוקסית מנסים לבחון את מניעי הגיור כחלק מן התהליך. כבר בדברי הרמב"ם ניתן לראות את השאלה לגבי אישור סמכותם של בתי הדין השונים. היום נוכחת שאלה זו ביתר תוקף לאור הקשריה המדיניים.

בזרמים יהודיים שאינם אורתודוקסים הדרישה מן הגר פחותה. הזרם הקונסרבטיבי ביהדות אינו דורש קיום כל המצוות כתנאי לגיור. היהדות הרפורמית מערבת שיקול נוסף ביחסה אל הגר: עידוד הגיור על מנת למנוע התבוללות. עידוד הגיור מתבטא לעתים בוויתור על המילה והטבילה. בכל מקרה נדרש הגר ללמוד יהדות כחלק מתהליך הגיור. ניתן לראות גם בדרישה ללימודי יהדות מקיפים דרך של סינון והגבלת ההצטרפות ליהדות.
היהדות האורתודוקסית אינה מכירה בגיורי הרפורמים והקונסרבטיבים, וטענתה היא שכל המושג "גיור" הוא מושג הלכתי מובהק, שכן הבדלה בין בני אדם וחלוקתם ליהודים ושאינם יהודים נוצר אך ורק מן ההלכה ובלעדיה אין הבדל מהותי ביניהם, ועל כן גיור שאינו על פי ההלכה הינו קיקיוני ומגוחך[3].

יציאה מן היהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ההגדרה הדתית (המקובלת ביהדות האורתודוקסית והקונסרבטיבית), אין דרך שבה יהודי יכול להפוך ללא יהודי. עם זאת, לעתים מתברר שאדם שהיה מקובל כיהודי, למעשה מעולם לא היה כזה‏‏[4].

יהודי הממיר את דתו מכונה משומד או מומר (מושג זה משותף בהלכה גם למקרים מסוימים של עוברי עבירה בפרהסיה). אף שהמרת הדת אינה קבילה הלכתית, המומר מנודה לעתים קרובות מן החברה והוא מוגבל בקיומן של מצוות מסוימות המבוצעות בציבור. חוק השבות מגדיר כיהודי לעניין החוק רק את מי שאינו "בן דת אחרת", ובכך שולל ממומר את הזכאות לעלות לישראל ולהתאזרח בה.

השלכותיה המעשיות של ההגדרה הדתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

להגדרה הדתית של יהדותו של אדם ישנן השלכות מעשיות רבות, ובראשן הזכות והחובה לקיים את רוב המצוות. החובה לקיים את המצוות מוטלת על כל יהודי.

בתורה מתואר הליך של ירושת הארץ- ירושה העוברת (בדרך כלל) מאב לבן, בנוסף לציווי החוזר ונשנה לאהוב את הגר ולעזור לו. ניתן להסיק, על פי התייחסויות אלה, כי לגרים לא ניתנה נחלה בעת חלוקת הארץ. בספר יחזקאל (פרק מ"ז, כ"ב-כ"ג) מדבר הנביא על חלוקת הארץ בעתיד ומכליל את הגרים בתוך מקבלי הנחלות.

במדינת ישראל נקבעה הסמכות הדתית האורתודוקסית כסמכות בעלת האחריות החוקית לגבי הגיור בישראל, וגם לעניין חלק מדיני המשפחה.

הגדרות במשטרים אנטישמיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משטרים אנטישמיים נדרשו להגדרה של מיהו יהודי על מנת להפלות את היהודים לרעה בהזדמנויות שונות, לגרש או לרצוח אותם. עד להופעתה של החילוניות הגדרתם של היהודים חפפה להגדרת הקהילה הדתית, שלעתים קרובות גם גרה בשכונות מוגדרות או במקומות ישוב משלה.

האינקוויזיציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האינקוויזיציה הספרדית והאינקוויזיציה הפורטוגזית של הכנסייה הקתולית היו מופקדות, בין השאר, על דתיותם של המומרים לנצרות מן הדתות השונות. מומרים שנמצאו מזניחים את הדת ונחשדו על טוהר אמונתם וכוונותיהם נשפטו ונידונו לעונשים חמורים ואף למוות.

האינקוויזיציה הספרדית עודדה את גירוש ספרד כדי למנוע מהקהילה היהודית להשפיע על היהודים שהמירו דתם לנצרות. כיהודים הוגדרו כל השייכים לקהילה היהודית, שחיה אז בטריטוריה מוגדרת. אפשר לומר שגם המומרים היהודים שנחשדו על ידי האינקוויזיציה נחשבו ליהודים. הגדרה זו מרחיבה את ההגדרה הקהילתית-טריטוריאלית ומכלילה כיהודים גם אנשים שאינם שייכים עוד לקהילה או גרים בתחומה אלא גם מי שהשתייכו אליה בעבר.

ההגדרה הקראית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ההלכה היהודית הקראית, יהודי הוא מי שנולד לאב יהודי או אדם שהחליט לקבל על עצמו את תורת ישראל ועבר ברית מילה. גיור על ידי רב קראי כולל ברית מילה, והתחייבות לקיים מצוות התורה.

גרמניה הנאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקי הגזע בגרמניה הנאצית נחקקו לאחר תהליך של חילון שעבר על העולם ועל בני הקהילה היהודית. הקהילה היהודית לא גרה עוד בתחום מוגדר ורבים לא ראו את עצמם שייכים אליה יותר.

תורת הגזע הנאצית, שפותחה בהשראת הדרוויניזם החברתי, גרסה כי יהודים הם אלו שאחד מאבותיהם היה יהודי. בחוקי נירנברג הוגדר יהודי בחוק בתור מי שיש לו לפחות שלושה סבים יהודים, או שיש לו רק שני סבים יהודים והוא שייך לקהילה היהודית, נשוי ליהודייה או נולד תוך כדי עבירה על חוקי הגזע הנאציים.

המשמעות המעשית של יהדות בגרמניה הנאצית ובארצות שהיו תחת שליטתה, הייתה רדיפה והרג.

בחוקי נירנברג הוגדר מעמדם הנחות של בני תערובת באופן רשמי, והם חולקו לשתי קבוצות: מישלינג מדרגה ראשונה – שמבחינת מוצאו הוא חצי לא-גרמני (שאחד מהוריו לא ארי), שלא היה שייך לדת היהודית ושלא היה נשוי ליהודי; ומישלינג מדרגה שנייה – מי שמבחינת מוצאו הוא רבע לא-גרמני (שאחד מסביו אינו ארי) או מי שהיה ממוצא ארי אך היה נשוי ליהודי. ככלל, החשיבה מדיניות הממשל הנאצי את המישלינגה מדרגה ראשונה כיהודים, ומנגד שילבה את המישלינגה מדרגה שנייה בחברה הארית, לעתים תוך מגבלות.

הדיון התאורטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף למשמעויות וההגדרות החוקיות והדתיות של יהדותו של אדם, יש המאמינים כי ישנן גם משמעויות והגדרות אונטולוגיות, חברתיות ופסיכולוגיות.

תפיסות אלה מצדיקות את עצם הגדרת היהודי כמהות נפרדת ולמעשה עונות על השאלה מדוע הדיון על מיהו יהודי חשוב או משמעותי, לבד מן ההגדרה הדתית או החוקית.

תפיסה אונטולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הבדלות כתפקיד

תפיסה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אחריות ולא זכות
  • "מתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית"

תפיסה סוציולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי תפיסות פסיכולוגיות וסוציולוגיות מסוימות, ישנו אופן התנהגות יהודי הנגזר מן הדת היהודית ומן הסביבה החברתית היהודית. כפי שוובר ניסח עקרונות פסיכולוגיים השאובים מן הנצרות הפרוטסטנטית, כך נעשו מחקרים לגבי השפעתן של דתות אחרות על הפסיכולוגיה של המאמינים, צאצאיהם וסביבתם הקרובה. פרופסור מרדכי רוטנברג מנסח את הנחת המחקר כך:

"מאחורי מערכת של נורמות חברתיות מסתתרת בדרך כלל תאולוגיה שעברה תהליך של חילון"

כמה מן החוקרים מדגישים את הערך הטיפולי של הפסיכולוגיה והידע הסוציולוגי של דפוסי ההתנהגות היהודיים, וכמה מהם שמים דגש דווקא על ניסוח תיאורי של ההתנהגות היהודית.

האתיקה היהודית, המושפעת מן החסידות, למשל, מבוססת על ריבוי של פרמטרים להצלחה שאינו מאפשר תחרות ודוחף לשיתוף פעולה קהילתי (זאת בניגוד לאתיקה הפרוטסטנטית המציבה מודל הצלחה יותר מדיד), על דיאלוג מתמשך עם הסביבה, עם העבר ועם החזון לעתיד כחלק מהותי מבניית האישיות, ועוד מרכיבים ייחודיים.

תהליכים של גלובליזציה הופכים את השפעת הסביבה המיידית, יהודית ככל שתהא, למשמעותית פחות בבניית הזהות האישית.

הזיהוי התיאורי של יהודים נבחן אף הוא בכלים המניחים השפעות התנהגותיות של הסביבה על הפרט. השופט אהרן ברק נדרש לעניין זיהוי ה"יהודי" בבואו לפרש את חוק השבות בעניין שעלה לפניו בדבר זהותם היהודית של יהודים ישועיים. למרות שהעותרים היו יהודים על פי הדת היהודית, ולא עברו טבילה כנדרש בהצטרפות לדת הנוצרית, קבע ברק כי על פי כוונתו של המחוקק החילוני יש להעדיף דווקא את המבחן הסוציולוגי החילוני של ההשתייכות ללאום היהודי, ובכך דחה את תביעתם:

"בחוקקו את חוק השבות (תיקון מס' 2), תש"ל- 1970, לא בא המחוקק לקבוע מבחן דתי-יהודי להגדרת "יהודי", כשם שחוק השבות כולו הוא חוק לאומי- חילוני, כך גם הגדרת הדיבור "יהודי" שבו היא במהותה הגדרה חילונית- לאומית, וכשם שחוק השבות נועד להבטיח מטרות לאומיות של שיבת בנים לגבולם, כך גם ההגדרה המצויה בו נועדה לשם אותה מטרה, וכך היא צריכה להתפרש."

כאן ביסס ברק את המצע החברתי של הגדרת היהדות, והמשיך בציון קריטריונים ספציפיים ליהדות- דת, לשון, שותפות גורל ועוד:

"ה'מבחן החילוני' מורכב מיסודות שונים, וניתן למנות ביניהם יסודות של הדת היהודית, של הלשון העברית, של ההיסטוריה של עם ישראל ושל בניית עצמאותו המחודשת במדינתו. המשקל הפנימי של יסודות אלה השתנה בעבר עם הזמן, והוא ישתנה גם בעתיד. התפיסה החילונית-ליברלית היא תפיסה דינאמית, המשתנה עם הילוכו של העם היהודי על פני ההיסטוריה" (מתוך פסק הדין ברספורד נ' משרד הפנים). לתפיסה זו, הנותנת משקל גם לתרבות ולשותפות הגורל, יכולות להיות השלכות לעניין קבורתם של חיילים יהודים-מאב בתוך בתי הקברות הצבאיים היהודיים ואפילו לעניין אזרחותם של ילדי עובדים זרים שגדלו בישראל.

קריטריון אזרחי נוסף ליהדותו של אדם ניתן למצוא בדבריו של השופט ברנזון, בבג"ץ משנת 75, האטשינס נגד שר הפנים:

"על ישועים הנחשבים ומקובלים כיהודים טרם שמענו. הדבר פשוט אינו מתקבל על הדעת... שאלו נא יהודי ברחוב אם ייתכן דבר כזה ותשובתו הוודאית תהיה: 'לא'."

לתשובה על השאלה 'מיהו יהודי' משקל פוליטי רב. אם יוחלט על אדם או גוף כעל בעל הסמכות לענות, מבחינה חוקית, על שאלה זו, יהיה בידו הכוח לתת אזרחות, להכריע בשאלות של מעמד אישי, ועוד. השופט ברק משאיר כוח זה בידי השופטים המשקללים את מרכיבי הזהות בכל תקופה כראות עיניהם. השופט ברנזון, לעומתו, משאיר את ההכרעה והכוח בידי האיש ברחוב.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עד שנת 2005 נכלל רישום זה גם בתעודת הזהות
  2. ^ פירוט הסעיפים המופיעים בתעודת הזהות משתנה מעת לעת, וכיוון שתעודת הזהות תקפה כל עוד לא התבלתה, אפשר למצוא תעודות זהות בעיצובים שונים הכוללות סעיפים שונים. בתעודות זהות שהונפקו משנת 2005 ואילך לא מצוין ה"לאום", ובמקומו מופיעה שורה של כוכביות.
  3. ^ ראה את שיחותיו של הרבי מליובאוויטש בנושא.
  4. ^ ‏דוגמה לפולמוס בעניין ראו למשל בפסק דין האח והאחות‏.