צבי ברנזון
| צבי ברנזון | |
|---|---|
 |
|
| נולד | 26 בפברואר 1907 צפת, ארץ ישראל |
| נפטר | 30 בינואר 2001 |
| בוגר | |
| השתייכות | |
| תקופת כהונה | |
| פעילויות נוספות |
מנכ"ל משרד העבודה והביטוח העממי, יו"ר ועדות ציבוריות |
| פרסים והוקרה | |
צבי בֶּרֶנזון (26 בפברואר 1907 – 30 בינואר 2001) היה שופט בית המשפט העליון ומנכ"ל משרד העבודה והביטוח העממי.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
נולד בצפת בשנת 1907 למשפחת סוחרים. התחנך בילדותו ב"חדר" ובישיבה.[1] בשנים 1919–1922 למד בבית הספר העממי לבנים ולאחר מכן למד לימודי חול בקולג' הסקוטי של צפת עד 1926. המשיך בלימודי מתמטיקה ופיזיקה, ובשנת 1929 קיבל תואר בוגר במדעים של ממשלת המנדט. בשנים 1929–1931 היה מורה למתמטיקה ועברית בקולג' הסקוטי בצפת. בשנת 1931 נסע לאנגליה ולמד מדעים באוניברסיטת קיימברידג'. במקביל למד משפטים ונעשה לבריסטר. לאחר חזרתו לארץ ישראל התמחה במשרד עורכי הדין זמורה קורנגולד ובר-שירה, וקיבל רישיון של עורך דין. ב-1931 נישא לחנה וולף, ולימים היה אב לאילנה וחיים (כיום בעל משרד עורי דין בהרצליה).
[עריכה] בהסתדרות
משנת 1936 עבד כיועץ משפטי לההסתדרות, ושימש בתפקיד זה עד 1949. בנוסף ריכז בהסתדרות את העניינים המוניציפליים,[2] ובשנת 1937, עם הקמת המחלקה המוניציפלית של הוועד הפועל של ההסתדרות עמד בראשה בפועל, בעת שיוסף שפרינצק היה ראש המחלקה בתואר.[3] בנובמבר 1947, מתוקף היותו היועץ המשפטי של ההסתדרות, צורף לצוות חשיבה להכנת תכניות לביטוח לאומי במדינה העומדת לקום.[4] זמן קצר לאחר מכן כיהן בוועדה שדנה בתפקידה של ההסתדרות לאחר הקמת המדינה.[5] ב-5 ביולי 1948 צורף לוועדה של ההסתדרות שנועדה להכין את המלצות ההסתדרות לממשלה לגבי דיני עבודה וביטוח לאומי.[6]
[עריכה] בשירות המדינה
ימים אחדים לפני הכרזת המדינה פנה אליו פנחס רוזן, וביקש ממנו לנסח את ההכרזה על הקמת המדינה. ברנזון ניסח את אחת הטיוטות הראשונות של מגילת העצמאות, ובה נאמר "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית חפשית, עצמאית ודמוקרטית בארץ ישראל". המילה "דמוקרטית" הוצאה על ידי אחד מעורכיה של טיוטה זו, ולא נכללה בגרסה הסופית.
בשנת 1949, נקרא על ידי שרת העבודה, גולדה מאירסון, לכהן כמנהל הכללי של משרדה. במסגרת זו היה יושב ראש הוועדה שהכינה את חוקי העבודה הראשונים של מדינת ישראל, היה חבר בוועדה שדנה בנושא ביטוח לאומי ב-1949[7] ויו"ר הוועדה שהכינה מטעם הממשלה את חוק הביטוח הלאומי.[8] בשנת 1949 מונה להרכב הראשון של בית הדין המיוחד שנוסד על פי חוק מניעת הפקעת מחירים וספסרות ונועד לאכוף את מדיניות הקיצוב.[9]
[עריכה] שופט בבית המשפט העליון
בשנת 1952 הציעה הממשלה את ברנזון לשופט בבית המשפט העליון. לראשונה נתקלה הצעה למינוי שופט לבית המשפט העליון בהתנגדות, לאור זהותו המפלגתית של המועמד והחשש ממינויים פוליטיים לבית המשפט העליון, למרות שלא היה חולק על התאמתו לתפקיד ועל יושרו. התנגדות נשמעה ממפ"ם, חרות, הציונים הכלליים וחלק מההמפלגה הפרוגרסיבית.[10]
למרות הביקורת, בשנת 1953 מונה ברנזון לשופט בבית המשפט העליון. בדברים שכתב לכבודו כעבור 40 שנה שופט בית המשפט העליון יצחק זמיר, נאמר:
- לא חלף אלא זמן קצר בלבד, וצבי ברנזון נעשה בקהילה המשפטית הקטנה של ישראל משל ומופת לשופט העצמאי ביחסו כלפי הממשלה ותקיף בביקורתו על מעשיה. היו שהשוו אותו לשופטי בית-המשפט העליון בארצות הברית, ובהם נשיא בית-המשפט באותם ימים, השופט ארל וורן, שמיד לאחר שנעשו שופטים הפגינו עצמאות מוחלטת ודבקות בערכי יסוד של זכויות האדם, שלא בהכרח שיקפו את המדיניות של הממשל שמינה אותם.
לקראת הבחירות לכנסת החמישית מונה ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית.[11]
ברנזון כיהן בתפקיד בבית המשפט העליון עד הגיעו לגיל פרישה בשנת 1977. בטקס פרישתו אמר:
- הכל מרימים על נס את עיקרון שלטון החוק, כי בלעדיו אין קיום לחברה תקינה. ואני דגלתי בשלטון הצדק. לא שאני שולל את שלטון החוק, אבל לדעתי החוק והצדק חד הם, אם אתה משתמש בחוק ומפרשו כראוי לו. משפט הוא משפט אם הוא משפט צדק... ולעולם מצאתי שהצדק הוא בהישג יד, אם אתה רק רוצה בלב שלם להשיגו, לפעמים אפילו על חשבון קדושת הפרוצדורה, שבעיני אינה אלא אמצעי להשגת משפט צדק ולא מטרה בפני עצמה.
[עריכה] פסיקתו
אחת הפסיקות הידועות ביותר של השופט ברנזון היתה הוצאת צו על תנאי בליל שבת שהביא לקיום שידורי טלויזיה בשבת.[12]
בשנת 1971 הוביל השופט ברנזון פסק דין שקבע שאין לתת משקל כלשהו לסירוב של נאשם להבדק במכונת אמת, בגלל שאין חובה על הנאשם להיבדק.[13]
הערת אגב של ברנזון בפסק דין משנת 1960 שימשה כאחד היסודות לחנינה שהעניק הנשיא חיים הרצוג לאנשי השב"כ בפרשת קו 300. גם בעת מתן החנינה עמד ברנזון על דעתו, אל מול ביקורת רבה מצד משפטנים, שהנשיא היה רשאי להעניק החנינה עוד לפני העמדה לדין.[14]
[עריכה] תפקידים ציבוריים
במקביל לעבודתו כשופט נטל על עצמו תפקידים ציבוריים נוספים. בשנת 1957 עמד בראש ועדה ציבורית שהמליצה על הקמתו של בית הדין לעבודה, והמלצות אלה מומשו כעבור עשר שנים.[15]
ברנזון היה גם יו"ר הועדה הציבורית למניעת רעש וזיהום אוויר[16] ויו"ר האגודה לשיקום האסיר. בשנת 1979 נתבקש להחיל קריטריונים לפיצוי המפונים מסיני בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים, אך לאחר מספר חודשים ביקש להשתחרר מהתפקיד בגלל חוסר שיתוף פעולה של הצדדים.[17]
לאחר פרישתו מבית המשפט העליון עמד בראש המוסד לבוררות מוסכמת בשירות הציבורי מיום הקמתו, והכריע בסכסוכים בתחום יחסי העבודה. ברנזון היה מאוכזב מהשימוש המועט שנעשה במוסד הבוררות,[18] והאשים בכך את העובדים המשיגים את מבוקשם באמצעים אלימים ובמרפקים.[1]
בשנת 1987 קיבל את אות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצוויג, המוענק מדי שנה על ידי האגודה לזכויות האזרח על תרומה מיוחדת לקידום זכויות האדם בישראל.
[עריכה] ספר יובל: ספר ברנזון
בשנת 1977 יצא לאור הכרך הראשון של "ספר ברנזון", ובו כתבים אישיים ואוטוביוגרפיים, מאמרים ופסקי דין נבחרים של ברנזון. בשנת 2000 יצא לאור כרך שני בסדרה זו, ובו 20 מאמרים משפטיים שכתבו עמיתיו ומוקירי זכרו. בשנת 2007, יצא לאור הכרך השלישי, ובו דברים שנאמרו לכבודו של ברנזון, בערוב ימיו, ולזכרו, לאחר פטירתו, וכן מאמרים משפטיים על-פי הרצאות שניתנו בכנסים שנתיים הנערכים לכבודו.
[עריכה] לקריאה נוספת
- יצחק זמיר, "לכבוד השופט צבי ברנזון", משפט וממשל 2 (1994), 325–337. (פורסם גם בספר ברנזון (חלק ב): בני סברה (2000), עמ' 13–25.)
- מנחם גולדברג, "תרומתו של צבי ברנזון למשפט העבודה", בתוך: ספר ברנזון (חלק ב): בני סברה, 2000.
- יצחק זמיר, "דברים לזכרו של צבי ברנזון ז"ל", הרשות השופטת: עלון השופטים בישראל 32 (2003), 77–81.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- פינה לזכרו של צבי ברנזון, באתר של חיים ברנזון, משרד עורכי דין
- צבי ברנזון, באתר הרשות השופטת
- יעקב אורנשטיין, השופט העליון הוא חסיד יוגה, דבר, 14 ביולי 1961
- דוד תדהר (עורך), "צבי ברנזון", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ה (1952), עמ' 2251
- דוד תדהר (עורך), "צבי ברנזון", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ט (1958), עמ' 3307
[עריכה] הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 עמוס לבב, מצעד הפושעים היה מדכא, מעריב, 11 במאי 1979.
- ^ לשאלות ההנהלה המקומית, דבר, 20 באפריל 1937.
- ^ מרדכי נאור, צמיחתו של מנהיג : פנחס ספיר 1930–1949, תל אביב: פפירוס, 1987, עמ' 130.
- ^ Shifra Shvarts, Health and Zionism: the Israeli health care system, 1948-1960, p. 108.
- ^ Shifra Shvarts, Health and Zionism: the Israeli health care system, 1948-1960, p. 115.
- ^ Shifra Shvarts, Health and Zionism: the Israeli health care system, 1948-1960, p. 125.
- ^ Shifra Shvarts, Health and Zionism: the Israeli health care system, 1948-1960, p. 132.
- ^ Shifra Shvarts, Health and Zionism: the Israeli health care system, 1948-1960, p. 150.
- ^ חיים כהן, מבוא אישי: אוטוביוגרפיה, עמ' 213.
- ^ ד"ר עזריאל קרליבך, המינויים לביה"ד העליון, מעריב, 20 באוגוסט 1952.
- ^ ג. שטרסמן, הצבר - ינהל את הבחירות, מעריב, 2 במאי 1961.
- ^ צבי לביא, כך נערך המירוץ נגד מחוגי השעון כדי לאפשר שידור הטלוויזיה בליל שבת, מעריב, 9 בנובמבר 1969.
- ^ שאול הון, אין חובה להיבדק במכונת האמת, מעריב, 2 במאי 1971.
- ^ גבריאל שטרסמן, החנינה כמכשיר פוליטי, מעריב, 29 ביוני 1986.
- ^ "חוק בי"ד לעבודה ולביטוח לאומי" יונח על שולחן הכנסת, מעריב, 2 בנובמבר 1967.
- ^ השופט ברנזון נפגש לשיחה עם א. שכטר על מזבלת חיריה, דבר, 30 בספטמבר 1964.
- ^ ברנזון ביקש לשחררו מקביעת קריטריונים לפיצוי המתיישבים, מעריב, 8 ביולי 1979.
- ^ הבוררות המוסכמת אינה מוסכמת, מעריב, 10 במאי 1979.
| יו"ר ועדת הבחירות המרכזית | |||
|---|---|---|---|
|
