ממלכת ישראל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בממלכה הצפונית בארץ ישראל בזמן הבית הראשון. אם התכוונתם למחתרת של יוצאי הלח"י, ראו מלכות ישראל.
ממלכת ישראל המכונה גם ממלכת שומרון (על-שם בירתה) או אפרים (על-שם השבט הגדול שבה) הוא שמה של הממלכה הצפונית מבין שתי הממלכות העבריות בימי בית ראשון. על פי התנ"ך נוסדה הממלכה בעקבות פילוגה של ממלכת ישראל המאוחדת, עם מותו של שלמה המלך[1]. במשך השנים עמדה ממלכת ישראל לצדה של ממלכת יהודה, השכנה מדרום, קיימה איתה תחרות ולעתים שיתפה עימה פעולה.
בשנת 722 לפנה"ס נחרבה הממלכה בידי ממלכת אשור, ורבים מתושביה הוגלו לאשור.
תוכן עניינים |
[עריכה] פילוג הממלכה המאוחדת והקמת ממלכת ישראל
-
ערך מורחב – פילוג ממלכת ישראל המאוחדת
לפי המסופר במקרא, פילוג ממלכת ישראל המאוחדת התרחש לאחר מות שלמה המלך כאשר עלה בנו רחבעם לכיסא המלוכה. בני ישראל ביקשו הקלה מעול המסים הכבד ששרר בתקופת אביו כתמורה להכרתם במלכותו, אך בניגוד לעצת יועציו הזקנים שדגלו בהפחתת המסים כרצון העם, דחה רחבעם את בקשתם.
הדבר נתן את האות למתנגדי בית דוד ובראשם ירבעם בן נבט, למרוד במלכות רחבעם. בעקבות זאת, בשנת 922 לפנה"ס התפלגה הממלכה לשתיים - ממלכת ישראל וממלכת יהודה.
ממלכת ישראל הורכבה מבני עשרת השבטים - זבולון,יששכר, אשר, נפתלי, דן, מנשה, אפרים, ראובן, גד, וחלק מבני שבט לוי אשר התפזרו בין שאר השבטים.
[עריכה] השנים הראשונות
למען שמירת עצמאות הממלכה מבחינה דתית ותרבותית, אסר ירבעם על בני ממלכתו לעלות לבית המקדש בירושלים והקים שני מרכזי פולחן חדשים, בדן ובבית אל, במרכזים אלה הציב ירבעם עגלי זהב; כך גם דאג ירבעם ששבטי ישראל הסרים למרותו לא ישובו ליהודה.
בירתה הראשונה של הממלכה הייתה שכם, אך כבר בתקופת ירבעם היא הועברה לתרצה. הממלכה סבלה מחוסר יציבות שלטוני כאשר בתי מלוכה החליפו אלו את אלו במהפכות עקובות מדם, ובמשך 200 שנות קיום הממלכה שלטו לא פחות מתשעה בתי מלוכה.
ב-50 השנים הראשונות לקיומה נלחמה ממלכת ישראל בממלכת יהודה. שלטון בית עמרי הביא לקץ המלחמה בן שתי הממלכות ולשגשוגן.
[עריכה] בית עמרי ובית יהוא
תקופת בית עמרי (882 - 842 לפנה"ס) הוותה פרק חדש בתולדות ממלכת ישראל. תקופה זו עמדה בסימן של יחסי שלום עם ממלכת יהודה ואף שיתוף פעולה בין השתיים. ממלכת ישראל אף נכנסה לברית שלום עם ממלכת הצידונים, ברית שחוזקה על ידי קשרי נישואין בין חצרות המלוכה. ממלכת ישראל הייתה בדרך כלל עשירה יותר ובעלת חשיבות כלכלית ומדינית גדולה מזו של שכנתה הדרומית. יחסי השלום עם יהודה וממלכת צידון איפשרו לממלכת ישראל להרחיב את אחיזתה בעבר הירדן המזרחי, וכל אלו יחד הביאו לידי שגשוג כלכלי בממלכה, אך יחד עמה נכנסה לישראל השפעה דתית זרה מפיניקיה.
המלך עמרי בנה את שומרון כבירה 6 שנים לאחר שעלה לשלטון ושומרון נשארה בירת ממלכת ישראל עד חורבנה (כיום נמצא במקום הכפר סבסטיאה שירש את שמו משמה של העיר שבנה הורדוס על חורבות שומרון).
באותה תקופה התעצמה ממלכת ארם דמשק, ועד מהרה התחדשו הקרבות בין ארם לישראל. בנוסף על כך, גם אשור החלה להתפשט מערבה, ובימי אחאב, בנו של עמרי, התרחשה ההתנגשות הראשונה בין צבא אשור לבין צבא ישראל (קרב קרקר ב-853 לפנה"ס), וזו ראשיתו של תהליך שהביא בסופו של דבר לכיבושה של ממלכת ישראל ולהפיכתה של ממלכת יהודה לממלכה הכפופה לאשור . בשנת 842 לפנה"ס עלה לשלטון המלך יהוא, אשר השתלט בכח על הממלכה וחיסל את כל בית עמרי. משנה זו ועד שנת 747 לפנה"ס שלטה בממלכה שושלת בית יהוא.
[עריכה] חורבן ממלכת ישראל
בשנת 733 לפנה"ס עלה תיגלת פילאסר ה-3, מלך אשור, על ארץ ישראל עם צבאו. תחילה החריב את הערים הגדולות - חצור ומגידו לאחר מכן כבש את הגליל, מישור החוף ועבר הירדן וקרע אותם משלטון ישראל, שלטונה של ישראל צומצם לאזור הר אפרים. הושע בן אלה, מלך ישראל האחרון, מונה כשליט מטעם האשורים.
המלך הושע לא השלים עם שלטון האשורים, ובשעה של חלופי מלכים באשור והסתמכות על הבטחת מצרים לבוא לעזרתו, ניצל את ההזדמנות והפסיק את תשלום המסים לאשורים, צעד המהווה מרד למעשה.
תגובה לכך כבש הצבא האשורי את שארית שטחי הממלכה; שלמנאסר ה-5, יורשו של תיגלת פילאסר ה-3, ציווה לכלוא את הושע בבית הכלא ולאחר מכן החל המצור על שומרון, בירת ישראל. המצור נמשך כשלוש שנים, בינתיים תפס סרגון את השלטון ובשנת 722 לפנה"ס הצליח לכבוש את שומרון; רוב תושבי הממלכה הוגלו למחזות רחוקים באימפריה האשורית, בכך בא קץ ממלכת ישראל ותחתה הוקמה פחוה אשורית.
לאחר החורבן הוגלו רבים מתושבי ממלכת ישראל לאזורים אחרים בממלכה האשורית (ככל הנראה מאזור בבל וצפון הממלכה האשורית) ובמקומם הובאו תושבים מבבל, כות, חמת, ספרוים ועווה כדי שיעבדו את הארץ. חילופי אוכלוסיות היו חלק ממדיניות ענישה של האימפריה האשורית. על-פי המסורת היהודית, תושבים אלה קיבלו עליהם את דת ישראל באופן חלקי, ונקראו בשלב מאוחר יותר שומרונים (על שם המקום אליו גלו). לשומרונים עצמם יש מסורת שונה בדבר מוצאם, והם מייחסית את עצמם לשבטים המקוריים של ממלכת ישראל. לאחר שיבת ציון מגלות בבל התגלעו בעיות רבות בין השומרונים לבין שבי ציון.
אף על פי שמקובל לחשוב כי מרבית האוכלוסייה של ממלכת ישראל הוגלתה לאשור, בכתובת שנמצאה, אשר מפרטת את מסעות סרגון מלך אשור, מצוין כי מממלכת ישראל הוגלו רק 27,290 תושבים. בהנחה שנתון זה הינו מהימן, המסקנה העולה ממנו היא שבפועל מרבית תושבי ישראל לא הוגלו, ונשארו במקומם. מסקנה זו תומכת בטענת השומרונים, אשר מייחסים עצמם לשארית הפליטה של שבטי ישראל.
[עריכה] רשימת מלכי ישראל
לפני פילוג הממלכה המאוחדת מלכו על ישראל: שאול (1025 - 1004 לפנה"ס), דוד (1004 - 965 לפנה"ס) ושלמה (965 - 928 לפנה"ס).
כל התאריכים לפני הספירה
| ירבעם בן נבט | 928-907 |
| נדב בן ירבעם | 907-906 |
| בעשא בן אחיה | 906-883 |
| אלה בן בעשא | 883-882 |
| זמרי | 882 |
| עמרי | 882-871 |
| אחאב בן עמרי | 871-851 |
| אחזיהו בן אחאב | 851-850 |
| יהורם בן אחאב | 850-842 |
| יהוא בן נמשי | 842-814 |
| יהואחז בן יהוא | 814-800 |
| יואש בן יהואחז | 800-785 |
| ירבעם בן יואש | 785-749 |
| זכריהו בן ירבעם | 749 |
| שלום בן יבש | 748 |
| מנחם בן גדי | 748-737 |
| פקחיה בן מנחם | 737-735 |
| פקח בן רמליה | 735-731 |
| הושע בן אלה | 731-722 |
