גז חרדל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גז חרדל
Sulfur-mustard-2D-skeletal.png
Sulfur-mustard-3D-balls.png
פרטים
נוסחה כימית C4H8Cl2S
מסה מולקולרית g/mol‏ 159
מראה חסר צבע בגרסתו הטהורה, צהוב-חום בתערובת המשמשת לנשק כימי
מספר CAS [505-60-2]
צפיפות g/cm3‏ 1.27(נוזל)
מצב צבירה בטמפרטורת החדר נוזל
מסיסות 1.45 g/L
טמפרטורת היתוך 14.4 °C (287.4 K)
טמפרטורת רתיחה 217 °C (490 K)

חרדלים גופריתיים היא משפחה של כימקלים, שגז חרדל (1,5-דיכלורו-3-תיפאטן), נשק כימי נפוץ, מסווג תחתה. החומר הטהור הוא נוזל צמיגי וחסר צבע בטמפרטורת החדר. בשימוש צבאי הוא מעורבב עם חומרים נוספים ומקבל גוון צהוב-חום וריח דומה לשל חרדל (מכאן שמו), שום או חזרת.

בשימושו הצבאי, כנשק כימי, הוא מפוזר בריסוס ממטוסים או באמצעות פצצות אוויר או פגזי ארטילריה והשפעתו הפיזית על הקורבנות הרסנית.

השימוש בגז חרדל מוסדר תחת אמנת הנשק הכימי משנת 1993. הגז מסווג בדרגה החמורה ביותר, זו של חומר אשר אין לו שימוש אחר פרט ללוחמה כימית. (אם כי זה לא לגמרי מדויק - לעתים נעשה שימוש בחרדל-חנקני בטיפולי כימותרפיה של סרטן ריאות ומחלת הודג'קין. החומר משמש לעתים גם במחקר על תהליך הכוויה, מכיוון שהתגובה של הגוף לכוויה מחרדל איטית יחסית לסוגי כוויות אחרים).

השפעות על גוף האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימפטומים והשפעות מיידיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטווח הזמן המיידי לאחר החשיפה לגז, אין סימפטומים נראים לעין, ובני אדם יכולים להיחשף לרמות גבוהות מבלי להרגיש דבר. לאחר כ-24 שעות, הקורבן יחוש גירוי עורי וצורך עז לגרדו, שבהדרגה מתדרדר לשלפוחיות גדולות עם נוזל צהוב בתוכן, בכל מקום בו גז החרדל בא במגע עם העור. אלו הן כוויות כימיות, לרוב מדרגה ראשונה או שנייה, אך הן עשויות להיות אף חמורות כמו כוויות מדרגה שלישית. אם העיניים נחשפו לחומר, הן יחלו לכאוב, בהמשך תתפתח דלקת בשכבה החיצונית של העין ונפיחות בעפעפיים, שיגרמו לעיוורון זמני. אם נשאף לריאות במינון גבוה, עשוי גז החרדל לגרום לשלפוחיות ודימום פנימי במערכת הנשימה.

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפשר להפחית או אף להימנע מנזק לעור על ידי מריחה של פובידון-יודי PVP-I מיד לאחר החשיפה לגז החרדל. הטיפול יעיל רק לפני הופעת השלפוחיות, אך מאחר שלרוב אין סימפטומים בזמן זה, יש לזהות את החשיפה לפני הופעת הסימפטומים. אפשר לנטרל את גז החרדל על ידי חמצון או הכלרה. לכן לאחר שנוצרו שלפוחיות, יש לחטא אותן.

שיקום והשפעות ארוכות טווח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחשיפה לא קטלנית הקורבנות יידרשו לתקופות שיקום ארוכות וטיפול רפואי ממושך עד שיחלימו. במקרים של כוויות חמורות (יותר מ-50% מגופו של הקורבן), הכוויות הן קטלניות ומוות יגיע בתוך ימים עד שבועות אחדים. גז חרדל הוא גם מוטגן וקרצינוגן ולכן גם קורבנות ששרדו התקפת גז, יהיו בסיכון גבוה לחלות בסרטן במשך שארית חייהם.

שימוש כנשק כימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שימוש צבאי ראשון בגז חרדל נעשה במלחמת העולם הראשונה על ידי צבא גרמניה נגד בעלות הברית, ובהמשך על ידי שני הצדדים במלחמה. קטלניותו הייתה קטנה, כ-1%, אך השפעתו העיקרית הייתה בהשבתת חיילים מפעולה וזיהום אזורים שלמים שאליהם כוחות לא יכלו להיכנס (גז החרדל נשאר פעיל בשטח ימים רבים לאחר ההתקפה). מסכות גז הועילו רק במעט, כיוון שעורם של החיילים עדיין נחשף. חייל שמדיו וציודו זוהמו בגז חרדל, העביר את החומר במגע לחיילים אחרים.

התקפות גז חרדל בהיסטוריה‏[1][עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 Blister Agent: Sulfur Mustard (H, HD, HS), CBWinfo.com
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 Uses of CW since the First World War, Federation of American Scientists
  3. ^ 3.0 3.1 Daniel Feakes. “Global society and biological and chemical weapons”, Global Civil Society Yearbook 2003. Oxford University Press, 2003, 87–117. ISBN 0199266557. 
  4. ^ on, Alistair (2008-07-09). Iran's Chemical Ali survivors still bear scars. Reuters. אוחזר ב־2008-11-17.