לוחמת גז במלחמת העולם הראשונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

במלחמת העולם הראשונה היוותה לוחמת גז מרכיב משמעותי וחשוב. השימוש בלוחמה כימית במלחמה זו התחיל מהרכבה של כימיקלים שיצרו גזים לא ממיתים כגון גז דמעות. בהמשך נוצרו גם גזים ממיתים כגון גז חרדל, גז כלור וגז פוסגן. השימוש בגז כנשק נעשה לראשונה במלחמה זו, אך יכולת ההרג שלו נמצאה מוגבלת ביותר. רק 4 אחוזים מהחיילים שנהרגו במלחמת העולם הראשונה מתו משאיפת גז לוחמה כימי. בשלבים המאוחרים של המלחמה, היעילות שלו התפוגגה כיוון שהיה ניתן לפתח אמצעי הגנה יעילים יותר כנגדו. השימוש הנרחב בנשק כימי במלחמת העולם הראשונה טבע את הביטוי הרווח "המלחמה הכימית".

מתקפת גזים במלחמת העולם הראשונה

גז דמעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף אחד מהצדדים במלחמה לא חשב ששימוש בגז דמעות יכול לעמוד בסתירה לאמנת האג מ-1899 שאסרה שיגור והשלכה של גז רעיל, ולכן השתמשו בו במלחמה זו. באוגוסט 1914 התחיל הצבא הצרפתי להשתמש בגז דמעות לחימוש רימוני קרב. הכמות הקטנה של גז הדמעות שהוכנסה לרימונים הורגשה אך בקושי על ידי החיילים הגרמנים. באוקטובר 1914 השתמשו הכוחות הגרמנים בפגזים המכילים גז דמעות כנגד כוחות בריטים. הריכוז הקטן של הגז גם הוא בקושי הורגש. ב-31 בינואר 1915 18,000 פגזי ארטילריה המכילים גז דמעות מסוג ברום נוזלי נורו על חיילים רוסים על ידי הגרמנים המוצבים על נהר ראוקה. הטמפרטורה הנמוכה באזור זה גרמה לכימיקלים לקפוא במקום להתאדות ובכך הכשילה את ההתקפה הגרמנית.

גז כלור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגז הממית הראשון שהשתמשו בו הגרמנים היה גז מבוסס כלור. גז כלור הוא גז גירוי חזק שיכול לפגוע בעיניים באף, בגרון, בלשון ואף לגרום למוות, כאשר הוא בריכוז גבוה. הוגה הרעיון לשימוש בגז כלור הוא הפיזיקאי זוכה פרס הנובל פריץ הבר. הגז פותח על ידי מספר חברות תעשייתיות מתחום הכימיה. עד 22 באפריל 1915 היו לגרמנים 168 טון של גז כלור. הגרמנים השתמשו בגז זה במספר קרבות בחזית המזרחית כנגד הצרפתים, הקנדים, הבריטים והרוסים. במהלך השימוש בגז כלור במלחמת העולם הראשונה נהרגו 140 קצינים בריטיים. הצבא הרוסי ספג יותר מ-9,000 נפגעים מתוכם 1,000 הרוגים. כתוצאה מכך החל הענף הארטילרי בצבא הרוסי לחקור שימוש בנשק זה. הגרמנים השתמשו בגז במספר מקרים, בין היתר ב-22 באפריל כנגד החטיבה הקנדית הראשונה ב-2 במאי וב-5 במאי נגד כוחות בריטים.

די מהר נמצא כי חיילים שנשארו בעמדותיהם סבלו פחות מגז הכלור מאלו שרצו או ברחו, כאשר כל תנועה החמירה את השפעת הגז. נוסף על כך, החיילים שעמדו או ישבו סבלו פחות מאלו ששכבו מכיוון שהגז הצטבר בקרבת האדמה. אלו שנשארו לשכב על האדמה ונעו עם הענן, נפגעו בצורה הקשה ביותר. כלור נמצא פחות יעיל ממה שהגרמנים קיוו, בייחוד כאשר אמצעי הגנה פשוטים הומצאו כנגד הגז - הגז אינו עמיד במים ולכן כיסוי הפה והאף בממחטה רטובה היה מספיק יעיל כדי להוריד את השפעת הגז באופן משמעותי. אף הייתה סברה שטענה כי יותר יעיל להרטיב את הממחטה בשתן מאשר במים. הגרמנים פיתחו אמצעי מניעה כנגד גז הכלור - הם ציידו את היחידות שלהם בפדים קטנים עשויים מכותנה ובקבוקים של סודה לשתייה. הוראות נשלחו לחיילים הבריטים והצרפתים להחזיק ממחטות רטובות באזור הפה. זיהוי הגז במקרה של הפגזה היה פשוט מאוד שכן יצר ענן בצבע ירקרק.

הבריטים הביעו שאט נפש מהשימוש הגרמני בגז והגיבו בפיתוח יכולות גז משל עצמם. השימוש הראשון של גז בידי הבריטים היה בקרב לוס שהיה ב-25 בספטמבר 1915. התוצאות היו הרות אסון. בשימוש בנשק כימי צריך להביא בחשבון את כיוון הרוח וזו לעתים אינה צפויה. במקרה זה, הרוח נשבה לכיוון הכוחות הבריטים וגרמה להם לאבדות.

גז פוסגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

החסרונות של גז הכלור היו צפויים להיפתר עם הצגתם של גזים חדשים. גז פוסגן הוצג על ידי קבוצה של כימאים צרפתים והשתמשו בו לראשונה הצרפתים ב-1915. פוסגן היה קשה לזיהוי ובכך היה נשק יותר יעיל. הגז היה גם רעיל יותר מכלור והשפיע לאורך זמן ארוך יותר, כלומר, הקורבנות היו חסרי יכולת תפקוד לכ-24 שעות. לעתים פוסגן היה מעורבב עם כמות זהה של כלור. המתקפה הראשונה שבה השתמשו בתערובת של פוסגן וכלור התבצעה על ידי הגרמנים כנגד כוחות בריטים בבלגיה ב-19 בדצמבר 1915. 88 טון של גז שוחררו וגרמו ל-1,069 נפגעים ו-69 הרוגים. בסביבות 36 אלף טון פוסגן יוצרו במהלך המלחמה מתוך 190 אלף טון של נשק כימי. אף על פי שפוסגן לא נודע לשמצה כמו גז חרדל הוא הרג כ-85% מתוך 100 אלף ההרוגים במלחמה הכימית במלחמת העולם הראשונה.

גז חרדל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חייל קנדי עם כוויות מגז חרדל

הגז שעליו דווח בהרחבה רבה והיה הגז היעיל מכולם במהלך המלחמה היה גז חרדל. הוא הוצג לראשונה על ידי הגרמנים ביולי 1917. הגרמנים סימנו את הפגזים בצהוב לסמן גז חרדל ובירוק לסמן כלור ופוסגן. גז חרדל אינו יעיל להריגה במידה רבה (אם כי בריכוז גבוה הוא יכול להרוג) אבל הוא יכול לפגוע ולשתק את האויב. גז חרדל כבד מן האוויר ולכן הוא מצטבר קרוב לאדמה. כאשר הוא מעורבב באדמה הוא נשאר פעיל למספר ימים, שבועות ואפילו חודשים. גז החרדל פגע בעור הקורבנות וגרם לשלפוחיות. בנוסף, הוא גרם לתחושת צריבה בעיניים ולהקאות. הגז יצר דימומים פנימיים וחיצוניים וקורבונותיו סבלו מכאבים קשים. פצועים קשה סבלו לעתים עד 5 שבועות מהחשיפה לגז ובסופם מתו.

אמצעי הגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מאמצעי ההגנה החדשים שהוצגו במלחמה היה מסכת גז הידועה כיום בשם מסכת אב"כ. בשלב מאוחר יותר הוצגה מסכת גז אשר הייתה למעשה שק המונח על הראש. הבד ממנו היה עשוי השק היה חסין מפני גזים שונים. כשנכנסו לקרב וכשהתקבלה אזעקת גז החיילים היו חובשים את השק על ראשם.

מערכות חימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילה, שימוש מסיבי בגז התבצע על ידי שחרור הגז ממכלים עם כיוון הרוח כך שהוא ינשב לכיוון האויב. היתרון של שיטה זו היה בפשטותה. החסרון היה בכך שהצבא היה נתון לחסדי הרוח. להעברת גז באמצעות פגזי ארטילריה היה יתרון שבא לענות על החסרון במכלי גז. פגזי גז היו בלתי תלויים בכיוון הרוח והגדילו את היעילות של טווח הפגיעה - כל מי שהיה בטווח הפגזים היה פגיע לגז.

שימוש כללי בגז במלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש בגז לעולם לא חזר להיות מרכזי כמו בשנת 1915. בהמשך הוא נעשה נשק תקני בנוסף לארטילריה רגילה. הוא סייע ברוב התקיפות של השלבים המאוחרים של המלחמה - בעיקר בחזית המזרחית. הצבא הבריטי הכיר כי יש צורך בשימוש בגז זה בשלבים מאוחרים והחל לייצר יותר גז בשנים 1917-1918. כניסת ארצות הברית למלחמה אפשרה למדינות ההסכמה להגדיל את יצור גז החרדל מעבר ליכולת הגרמנית.

סיום המלחמה ואחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום המלחמה נשק כימי איבד רבות מיעילותו כנגד כוחות מצוידים. בנקודה זו, נשק כימי היה בשימוש ברבע מהפגזים הארטילרים אבל גרם רק ל-3% מהנפגעים. בשנים הבאות השתמשו בנשק כימי במספר אירועים, בעיקר קולוניאליים, בהם לצד אחד היה יתרון בציוד על צד שני. דעת הקהל הופנתה כנגד נשק זה מה שגרם לעדכון אמנת ז'נבה שאסרה שימוש בגזים ממיתים. רוב מדינות העולם חתמו על האמנה אם כי חלקן רק בשלב מאוחר יותר.

בשטחי שדות הקרב לשעבר של החזית המערבית נותרו קבורים בקרקע מיליונים רבים של נפלי פגזי ארטילריה (קציר ברזל) וביניהם פגזי גז רבים. מספרם הרב מקשה על סילוקם והשמדתם, שייארכו עוד שנים רבות, והם מהווים סיכון בריאותי חמור. המוני פגזי גז הוטלו לים לאחר המלחמה מול חופי בלגיה וצרפת ומהווים אף הם סיכון בריאותי רב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]