אמנת הנשק הכימי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת המדינות בעולם אשר הצטרפו לאמנה (בכחול ובתכלת). בכחול מדינות חברות, בתכלת מדינות שהצהירו, או ידועות, כבעלות מאגרי נשק כימי

אמנת הנשק הכימי (אנגלית Chemical Weapons Convention) (ידועה אף בראשי תיבות CWC) הוא הסכם למניעת הפצת כלי נשק האוסר על יצור, אגירה ושימוש בכלי נשק כימיים. שמו המלא של ההסכם הוא "אמנה לאיסור הפיתוח, היצור, האגירה והשימוש בכלי נשק כימיים ובעניין השמדתם" (אנגלית Convention on the Prohibition of the Development, Production, Stockpiling and Use of Chemical Weapons and on their Destruction). האמנה קובעת גם את ההדרכים המותרות לפירוק הנשק הכימי.

הפיקוח על ביצוע ההסכם נעשה על ידי הארגון למניעת הפצת נשק כימי (אנגלית Organisation for the Prohibition of Chemical Weapons)(ידוע בראשי תיבות OPCW), שהוא ארגון עצמאי ואיננו זרוע של האומות המאוחדות.

ארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמנה נחתמה בשנת 1993 ונכנסה לתוקף ב-29 באפריל 1997. האמנה מתווספת לפרוטוקול ז'נבה משנת 1925 על כלי נשק כימיים וכוללת אמצעים נרחבים לפיקוח על אכיפתה, כגון ביקורים של מפקחים בשטחי המדינות. יחד עם זאת האמנה איננה נוגעת בכלי נשק ביולוגיים. ארגון OPCW שמטהו נמצא בהאג מקיים ביקורי מפקחים בבסיסים צבאיים ובמפעלים תעשייתיים בכל המדינות החתומות על ההסכם וכן פועל לתיאום פעולותיהן של המדינות המחזיקות במאגרי נשק כימיים.

חומרים בפיקוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמנה מבחינה בין שלושה סוגים של חומרים בפיקוח‏[1], חומרים כימיים אשר ניתן להשתמש בהם ככלי נשק או ניתן להשתמש בהם בתהליך היצור של כלי נשק. סיווג זה מבוסס על כמויות כל חומר המיוצרות באופן מסחרי לשימושים אזרחיים. כל סוג חומר מחולק לשניים: A – חומרים כימיים שניתן להשתמש בהם ישירות ככלי נשק. B – חומרים כימיים שימושיים בתהליך היצור של כלי נשק כימיים.

  • חומרים מסוג 1 (אנגלית: Schedule 1 substances) הם חומרים כימיים חסרי כל שימוש זולת כלי נשק כימיים, או בעלי שימוש מועט בלבד מחוץ לתעשיית כלי הנשק. מותר לייצר או להשתמש בחומרים אלה לצורכי מחקר, בתחום הרפואה או תעשיית התרופות או לצורך ניסויי הגנה כנגד כלי נשק כימיים, אולם ייצור כמות העולה על 100 גרם לשנה חייבת להיות מדווחת לארגון ה-OPCW. כל מדינה מוגבלת למאגר של טון אחד בלבד של חומרים אלה. דוגמאות לחומרים מסוג 1 הם כימיקלים המשמשים לנשק גז חרדל (C4H8Cl2S) וגז עצבים, וחומרים המשמשים אך ורק בתהליך היצור של כלי נשק אלה. לחלק מחומרים אלה קיים שימוש מוגבל ביותר בתחום האזרחי, לדוגמה, קיים שימוש בכמויות זעירות של חנקן חרדלי לצורך טיפול כימותרפי בגידולים ממאירים מסוימים.
  • חומרים מסוג 2 (אנגלית Schedule 2 substances) הם כימיקלים שלהם שימוש אזרחי בקנה מידה קטן. קיימת חובה על המדינות החברות באמנה לדווח על יצרני חומרים אלה וקיימות הגבלות על יצוא חומרים אלה למדינות שאינן חברות באמנה. דוגמה לחומר ממין זה הוא תיוגליקול (C4H10O2S), אשר ניתן להשתמש בו ליצור גז חרדל אולם הוא נמצא בשימוש אף כממיס בתהליך יצור דיו.
  • חומרים מסוג 3 (אנגלית Schedule 3 substances) הם כימיקלים בעלי שימוש אזרחי בקנה מידה נרחב נוסף לאפשרות השימוש בהם בתעשיית כלי הנשק הכימיים. מפעלים המייצרים חומרים אלה בכמות העולה על 30 טון בשנה חייבים בדיווח לארגון המפקח. קיימות הגבלות על יצוא חומרים אלה למדינות שאינן חתומות על האמנה על כלי נשק כימיים. דוגמאות לחומרים אלה הן, פוסגן (COCl2) אשר נעשה בו שימוש לצורך יצור כלי נשק כימיים אולם הוא משמש בתהליך היצור של תרכובות אורגניות רבות, וכן טריטנולמין (C6H15NO3) המשמש ליצור מוצרי ניקוי ביתיים ומשמש אף ליצור חנקן חרדלי.

המדינות החברות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמעט כל מדינות העולם הצטרפו לאמנה על כלי נשק כימיים. נכון ל-21 במאי 2009, 189 מתוך 196 המדינות החברות באומות המאוחדות חתמו על האמנה. מתוך 7 המדינות שעדיין אינן חברות לאמנה, שתי מדינות חתמו על מסמך האמנה אולם עדיין לא אישררו את האמנה (ישראל ומיאנמר). ישראל חתמה על האמנה כבר ב-13 בינואר 1993 אולם לא אישררה אותה עד היום ומשכך אין לאמנה תוקף מחייב כלפי ישראל‏[2]. חמש מדינות עדיין לא חתמו על האמנה (אנגולה, קוריאה הצפונית, מצרים, סומליה, וסוריה).

מאגרי נשק כימי ידועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון לשנת 2007 קיימות שש מדינות בעולם אשר הצהירו כי ברשותן מאגרי נשק כימיים:

עיראק כאמור לא חתמה על ההסכם וכלי הנשק הכימיים של עיראק הושמדו במסגרת הפיקוח של האומות המאוחדות לאחר מלחמת המפרץ בשנת 1991. כחמש מאות כלי נשק כימיים נמצאו בעיראק מאז מלחמת עיראק בשנת 2003, זאת בהתאם לדין וחשבון מודיעיני אמריקני‏[3]. כלי נשק אלה הכילו סארין וגז חרדל, אולם היו במצב תחזוקתי ירוד ביותר ולא ניתן היה להשתמש בהם ככלי נשק.

בשנת 2013, במהלך מלחמת האזרחים בסוריה הודיעה סוריה כי ברשותה מאגרי נשק כימי, אך טענו שישתמשו בו רק ל"איומים חיצוניים", בפועל השתמשה בו במתקפת ע'וטה.

אתרים ידועים ליצור נשק כימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

12 מדינות הכריזו כי בשטחן מתקנים ליצור כלי נשק כימיים:

  1. בוסניה והרצגובינה
  2. סין
  3. צרפת
  4. הודו
  5. איראן
  6. יפן
  7. לוב
  8. רוסיה
  9. סרביה ומונטנגרו
  10. בריטניה
  11. ארצות הברית
  12. "מדינה חברה" נוספת ששמה לא פורסם.

נכון לשנת 2007 כל 65 האתרים ליצור כלי נשק כימיים היו בלתי פעילים ו-94% הושמדו או הוסבו לשימושים אזרחיים‏[4]

מאגרים עולמיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משקלם הכולל של מאגרי הנשק הכימיים שהוצהרו על ידי המדינות החברות לאמנה הוא כ-48,692 טון, נכון לתחילת שנת 2007. משקלם הכולל של כלי הנשק שהוצהרו לארגון ה- OPCW היה 71,330 טון אולם 23,688 טון (למעלה מ-30%) כבר הושמדו נכון ל-30 ביוני 2007. יותר מ-30% ממארזי הנשק הכימי, מתוך 8.67 מיליון מארזים שהוצהרו, הושמדו כבר על ידי המדינות החברות‏[5]. קיים חשש כי כמה מן המדינות שאינן צד לאמנה מחזיקות בכלי נשק כימיים, בהן סוריה וקוריאה הצפונית, בעוד שמדינות אחרות אשר חתמו על האמנה הואשמו כי לא הצהירו על מאגרי הנשק הכימיים שברשותן (כך סודאן וסין).

לוח זמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמנה כוללת לוח זמנים מפורט לקראת השמדה מוחלטת של הנשק הכימי בעולם.

שלבי הפחתת הנשק הכימי
שלב אחוז ההפחתה מועד אחרון הערות
I 1% אפריל 2000  
II 20% אפריל 2002 השמדה מוחלטת של מארזים ריקים, כימיקלים המשמשים בתהליך היצור, מתקני מילוי ומערכות נשק
III 45% אפריל 2004  
IV 100% אפריל 2007 לא יותרו הארכות מועד מעבר לאפריל 2012

יישום האמנה בפועל[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון לחודש יולי 2007 הושמדו 33% ממאגרי הנשק הכימי הידועים בעולם, זאת לעומת מטרה של 100% השמדה כפי שנקבע בלוח הזמנים של האמנה. עד לתום שנת 2006 רק 40% מן המדינות השותפות לאמנה חוקקו חוקים האוסרים על השתתפות המדינה ביצור נשק כימי, כנדרש על פי האמנה.

ב-1 ביולי 2007 ה-OPCW אישר את השמדת מלוא מאגר הנשק הכימי של אלבניה. אלבניה היא המדינה הראשונה בעולם שהשמידה לחלוטין את מלוא הנשק הכימי שהיה ברשותה ובכך עמדה בתנאי האמנה. במאגר הנשק האלבני היו 16,678 ק"ג של גז חרדל וגזים נוספים המשמשים ללוחמה כימית. ארצות הברית סייעה בביצוע ובמימון פעולות השמדת הנשק‏[6]

ארצות הברית השלימה את השלב השלישי בלוח הזמנים של האמנה בחודש יוני 2007. יותר מ-66% ממאגר הנשק הכימי האמריקני הושמד. בשנת 2007, השלימה רוסיה את השלב השני בלוח הזמנים של האמנה וקיבלה ארכה להשלמת השלבים הבאים. רוסיה השמידה 22% ממאגר הנשק הכימי שלה, נכון לחודש יולי 2007. בשנת 2006, הודו ו"מדינה חברה" נוספת, שברשותן היו 3% מכלל כלי הנשק הכימיים בעולם, השמידו 39% ו-29% בהתאמה, ממאגרי הנשק הכימי שלהן. לוב הצטרפה לאמנה בשנת 2004 ונמצאת בשלב הראשון בלבד בהשמדת הנשק הכימי.

על פי הערכה של משרד החשב הכללי של ארצות הברית, רוסיה תשלים את מלוא השמדת הנשק הכימי ברשותה רק בשנת 2027 ואילו ארצות הברית תשלים את המשימה בשנת 2014. שתי המדינות לא יעמדו בלוח הזמנים אשר נקבע באמנה. בשנת 2006 הכריז הפנטגון כי איננו מצפה שארצות הברית תשלים את השמדת מאגר הנשק הכימי שברשותה לפני שנת 2023.‏[7]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]