חרדל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgחרדל
Sinapis alba - Köhler–s Medizinal-Pflanzen-265.jpg
מיון מדעי
ממלכה: צמחים
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: צלפאים
משפחה: מצליבים
סוג: חרדל
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Sinapis

החרדל (שם מדעי: Sinapis) הוא צמח חד-שנתי ממשפחת המצליבים. השימוש הקדום ביותר בחרדל כתבלין התגלה באתרים ארכאולוגים מצפון אירופה מלפני 6100 שנה, מהתקופה הנאוליתית והמזוליתית, בתקופת המעבר מציידים-לקטים לחקלאות. במחקר ארכאולוגי שהתפרסם ב-2013 על ידי ארכיאולוגים מאוניברסיטת יורק באנגליה (הארכיאולוגים אוליבר קרייג (Oliver Craig) והיילי סול (Hailey Saul)), נמצאו הוכחות לשימוש בחרדל באתרים שנחפרו בגרמניה (נוישטאדט Neustadt) ובשני אתרים בדנמרק. במחקר נבדקו שברים של כלי חרס שנמצאו עליהם פיטוליטים (Phytolith) (אנ') של תבלינים שונים והחוקרים הצליחו לזהות בבירור נוכחות של חרדל השום שבושל בקדירות יחד עם בעלי חיים ודגים. זהו הממצא הקדום ביותר של שימוש בתבלינים ובחרדל שנתגלה עד כה‏[1]. הממצא הארכיאולוגי מעיד על כך שבני-אדם השתמשו בתבלינים כבר בתקופות קדומות ביותר. מאחר שהחרדל היה צמח בר מאד נפוץ בארץ ישראל, השימוש בעלי חרדל למאכל ולתיבול מופיע במקורות מתקופת המשנה והתלמוד. הרומאים היו הראשוני שהחלו בגידולי חקלאות של החרדל ופיתחו מזרעיו את ממרח התיבול החריף. בימי הביניים, טיפחה הכנסייה את השימוש בממרח החרדל כמתאבן ותבלין הנלווה למאכלים רבים. הקולינריה של הכנת הממרח התפתחה בתקופת הרנסאנס בעיקר בצרפת ובמאה ה-17 הופכת דיז'ון למרכז חשוב בתעשיית החרדל ועד היום היא ידועה כבירת החרדל העולמית. על השימוש בחרדל כצמח מרפא יש עדויות קדומות עוד מיוון העתיקה ובשנים האחרונות נערכו מחקרים על התכונות הבריאותיות של החרדל ושימושו בהקלת כאבי שרירים.

מקור המילה הלועזית לחרדל- מסטרד - Mustard[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם הלועזי של החרדל, מסטארד (Mustard), מקורו באופן ההכנה שלממרח החרדל: בשם "מאסט" קראו ליין החמוץ שהוכן בתחילת הבציר מענבי בוסר ושימש למריסת אבקת זרעי החרדל. החלק השני של השם "ארד" מקורו בחריפות אבקת זרעי החרדל ("ארדנס" פירושו "שריפה") וומכאן שם הממרח בלועזית.

בוטניקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שדה חרדל השדה ברמת כורזים
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חרדל השדה

עשרה מינים של הצמח חרדל נפוצים בארצות הים התיכון, אסיה הקטנה, מרכז אירופה ואנגליה. מבחינה בוטנית החרדל שייך למשפחת המצליבים. בארץ ישראל נפוץ חרדל השדה כצמח בר חד-שנתי הגדל בצדי דרכים ובשדות מעובדים, וידוע כעשב שוטה, הבולט באביב בתפרחתו הצהובה המרהיבה‏[2]. התפרחת מכילה צוף רב ומושכת אליה את הדבורים המכינות ממנו דבש סמיך‏[3].

כל חלקי צמח החרדל אכילים ולעלים טעם עדין של חרדל. הזרעים מכילים שמני חרדל התורמים לטעם החריף האופייני של הממרח.

גובהו של החרדל בין 30 ל-60 סנטימטר, ולפרחיו עלי כותרת צהובים. זרעי החרדל הם החלק האכיל בצמח. בנוסף עליו משמשים כתבלין חריף. הזרעים נאכלים כמות שהם, ומשמשים כתבלין. הזרעים הם המרכיב העיקרי בממרח החרדל, וכן מופק מהם שמן חרדל.

ברפואה העממית משתמשים בחרדל כממריץ חיצוני, מריחת הגרגירים על העור גורמת לגירוי קל הממריץ את זרימת הדם, ובכך מרפה את כאבי השרירים.

בישראל גדלים שני מינים מסוג זה:

החרדל במקורות היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החרדל מוזכר פעמים רבות במשנה ובתלמוד והשתמשו בו באותה תקופה כירק מאכל ולא כממרח. צמח החרדל נחשב בעיני חז"ל למאכל יוקרתי ולכן נאמר שיש לאכול את מתנות הכהונה צלי ומתובלות בחרדל.

"אמר רב חסדא: מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי, ואין נאכלות אלא בחרדל, ... כדרך שהמלכים אוכלים"[4].

ובהקשר זה גם פסק הרמב"ם:

" מתנות כהונה אין נאכלות... אלא בחרדל"[5]
זרעי חרדל

החרדל שימש גם בתהליך גידול הדבורים, על מנת להפנות אותם מתהליך יצירת הדור הבא (ויציאת נחילי דבורים מן הכוורת עם מלכה חדשה, להתנחלות מחודשת במקום אחר). במקום זאת, לאחר אכילת החרדל הן נותרות בכוורת ועוסקות בהפקת הדבש, (למעשה הכנת מזון לקראת דור הצאצאים הבא). בתקופת התלמוד שיערו שהסיבה להפסקת ההתרבות היא "סירוס" זמני על ידי החומרים שבחרדל, או שהדבורים אוכלות את הדבש שלהן עצמן, לאחר אכילת החרדל, על מנת "להתגבר על החריפות", וכל עוד לא חוּדש מלאי הדבש אין המלכה מטילה ביצים נוספות.‏[6] חיבת הדבורים לצמח החרדל ידועה היתה, ואחת הסוגיות הבולטות במסכת בבא בתרא, מכונה "סוגיא דחרדל", ועוסקת בדיני הרחקת נזיקין, במקרה שישנה כוורת ליד שדה חרדל.

רש"י בפירושו לספר בראשית מציין שאברהם אבינו כיבד את המלאכים בצלי בשר עם חרדל. ובדיון בסוגיית הסעודה שהכין אברהם למלאכים, נשאלה השאלה: מדוע היה צריך אברהם לשחוט שלשה שוורים ולא הסתפק באחד? ואמר רב חנן בר רבא: "כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל"[7].

אבותינו הכירו שלושה מינים של חרדל: חרדל לבן, חרדל מצרי וחרדל השדה. את החרדל הם גידלו כירק-מאכל, והיו נוהגים להשתמש לאכילה בעיקר בראשי הגבעול ובעלים. חז"ל הכירו בסגולותיו הרפואיות של החרדל וקבעו שאכילת חרדל מדי חודש מונעת מחלות, אך יש להימנע משימוש יום יומי בו מפני שהוא מחליש את הלב: "הרגיל בחרדל אחד לשלושים יום, מונע חוליים מתוך ביתו. אבל לא בכל יום, מפני שהוא מחליש את הלב"[8].

הרמב"ם ממליץ לאכול מעט מהחרדל עם כל סוגי המאכלים (הלכות דעות). חז"ל השתמשו בעלי החרדל גם לכבישה: "אמר רבי יהושע מימי לא גס ליבי לומר לאדם צא ולקט לך תמרות של חרדל וכבוש והוי פטור מן המעשרות"[9]

זרעי החרדל שימשו "כמשקולת מידה": "אפילו כעין החרדל ובפחות מכן..."[10]. ועוד נאמר על הזרעים: "חרדל מאכל ליונים"[11]

זרע החרדל מופיע במשנה כמונח לשיעור קטן ביותר: "טיפת-דם כחרדל"‏[12], והביטוי "כגרגיר החרדל" מופיע בכתבים קבליים רבים‏[13][14]

ביטוי "גרגיר חרדל" שימש גם בתרגום החוזר לעברית של כתבי הנוצרים ובהם: משל גרגר החרדל אף שנראה כי במקור מדובר בזרע הקיקיון.‏[15]

סוגי ממרחי חרדל[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש שני סוגי זרעים המשמשים בתעשיית ממרח החרדל: זרעי חרדל לבן, שצבעם לבן-צהוב והם קרויים בלטינית sinapis alba; וזרעי כרוב שחור, שצבעם שחור-חום והם קרויים בלטינית brassica nigra.

יש קירבה בוטנית בין החרדל והכרוב השייכים שניהם למשפחת המצליבים ולשני הצמחים זרעים עגולים קטנים המכילים את שמני החרדל התורמים לממרח החרדל את טעמו האופייני. את ממרח החרדל מכינים לרוב מתערובת של שני סוגי הזרעים, וטעמם השונה של הממרחים השונים, מקורו ביחס הכמותי של סוגי הזרעים בממרח. לזרעי החרדל השלמים אין את הטעם האופייני של החרדל, וטעם זה משתחרר רק עם כתישתם לאבקה.

טעמו של ממרח החרדל בגרמניה עדין יותר מהחרדל המיוצר בצרפת וזאת בגלל העובדה שהחרדל מיוצר בגרמניה בעיקר מזרעי החרדל הלבן המכילים את הגליקוזיד סינאלבין (sinalbin) בעוד שממרחי החרדל המיוצרים בצרפת ובעיקר חרדלי הדיז'ון מבוססים על השימוש בזרעי הכרוב השחור המכילים שמנים בטעם חרדלי חריף ובמרקם גרגרני אופייני.

בהכנת הממרח מוסיפים בנוסף לזרעי החרדל והכרוב עוד תבלינים. נהוג להוסיף בעיקר כורכום שתורם לצבע הצהוב של הממרח, אולם בימי הביניים ובתקופת הרנסאנס פותחו באירופה מיני חרדל שהוסיפו להם צמחי תבלין שונים.

תהליך הכנת ממרח החרדל[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלב הראשון בתהליך הכנת ממרח החרדל הוא כתישת הזרעים וטחינתם לאבקה. השלב השני הוא ערבוב האבקה במים או מים עם חומץ. בתהליך כתישת הזרעים משתחרר שמן החרדל החריף שהוא נדיף ביותר. מאחר שראקציה זו פולטת חום, נוטה השמן החריף להתנדף וכך עשוי החרדל לאבד את חריפותו. אולם ניתן למזער את איבוד החריפות על ידי שימוש במי-קרח וחומץ למריסת אבקת החרדל‏[16] עם ערבוב אבקת החרדל עם המים הקרים והחומץ, משתחרר אנזים בשם מירוזין המפרק את הגליקוזידים שבחרדל. אנזים המירוזין מפרק בזרעי החרדל הלבן את הגליקוזיד סינאלבין (sinelbin) ובזרעי הכרוב השחור את הגליקוזיד סינרגין (sinergin). בצרפת בימי הביניים נהגו למרוס את אבקת החרדל במיץ ענבים ירוק חמוץ שהוכן בתחילת הבציר מענבי בוסר ירוקים שהיה קרוי "מאסט". מאוחר יותר, בתקופת הרנסאנס, החלו בצרפת להשתמש ביין לבן במקום במיץ ענבים, או שערבבו יין לבן בחומץ. סיכום אופן הכנת ממרח החרדל כותשים את זרעי החרדל לאבקה ומערבבים אותם עם מי-קרח וחומץ. יש המוסיפים תבלינים נוספים, כמו כורכום התורם לצבע הצהוב של החרדל. לקבלת ממרח חרדל גרגרי מוסיפים לאבקת החרדל זרעים כתושים שהושרו למשך הלילה בחומץ. הוספת הגרגירים הכתושים מתבצעת לפני המריסה של האבקה במי-קרח ובחומץ. הטעם הייחודי של החרדל מושפע מכמה גורמים:

  1. סוג הזרעים— זרעי חרדל לבן או זרעי כרוב שחור;
  2. טמפרטורת המים- עדיף להשתמש במי קרח למניעת התנדפות השמנים
  3. הוספת חמיצות: חומץ / מיץ ענבים ירוק או יין לבן
  4. הוספת זרעי חרדל כתושים

מתקני יצור להכנת מיץ ענבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאחר שהיה נהוג להוסיף מיץ ענבים לממרח החרדל מובאות כאן שתי דוגמאות של מתקנים לסחיטת ענבים:

  1. מכונת סחיטה מלפני כמאה שנה המוצגת במוזיאון החרדל, מוזיאון פאלוט שבבורגונדי בצרפת‏[17]
  2. גת שהיו דורכים בה את הענבים לקבלת מיץ הענבים.

מתקני יצור לטחינת זרעי החרדל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופות קדומות כתישת הזרעים התבצעה במכתש ועלי עלי ומכתש וברחיים‏[18] בימינו בתעשיית החרדל משתמשים במכונות לטחינת זרעי החרדל.

חרדל בתקופה הקלאסית: יוון ורומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חרדל השום

הקדמונים לא התייחסו לתכונות הקולינריות של החרדל אלא רק לתכונותיו הבריאותיות. המדען היווני פיתגורס המליץ על שימוש בחרדל נגד עקיצות עקרבים. הרופא היווני היפוקרטס המליץ על זרעי החרדל למטרות ריפוי במצבי עצירות ושימוש חיצוני לטיפול בעור מגורה. הרופא היווני דיוסקורידוס הציע להשתמש ברטיות ספוגות בחרדל כנגד כאבי שרירים ומפרקים. הרומאים רומא העתיקהנהגו לאכול את עלי החרדל בדרך קבע וכנראה היו הראשונים שהכינו ממרח מזרעי החרדל. פליני הרומאי בן המאה הראשונה לספירה סבר שהחרדל יכול לשמש כמעורר תשוקה: "לאחר מספר כפיות מלאות של חרדל כל אישה קרה ועצלה יכולה להיהפך לרעיה אידאלית." המתכון הקולינרי הראשון לחרדל הופיע בסוף המאה הרביעית בספר הבישול אפיציוס, שהוא ספר מתכוני בישול רומי שהשתמר במנזר בגרמניה‏[19]. המתכון הראשוני הכיל בנוסף לזרעי חרדל כתושים עוד תבלינים רבים כמו פלפל, כרויה (קימל), זרעי גד (קוסברה), אורגנו, סלרי, שמיר, ועוד שנטחנו ועורבבו בחומץ בדבש ובשמן. בממרח זה נהגו למשוח את צלי החזיר לפני הצלייה. בצרפת הוסיפו לחרדל תבלינים נוספים, ובלומברדיה הוספו לחרדל דבש, יין וחומץ‏[20].

במאה ה-10 הרומאים ייצאו את זרעי החרדל לגליה ונזירים צרפתיים ממסדר סט. ג'רמן דה פרס החלו בייצור ממרח החרדל לפי המתכון הרומאי, ויש תיעוד לכך מצרפת (מפריס) משנת 1292. החרדל היה מאד פופולרי בצרפת בתקופת שארל הגדול. ובמאה ה-14 הפכה דיז'ון להיות המרכז בהכנת חרדל ויש לכך תיעוד משנת 1336, בתיאור של מסיבה מפוארת שערך הדוכס מבורגונדי— ושם הוכנו ונצרכו כמויות גדולות של חרדל. הרומאים היו גם הראשונים שהחלו בגידול חקלאי של חרדל בשדות מעובדים מצפון לאלפים.

החרדל בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתכונים לממרחי חרדל הופיעו בספרי בישול מימי הביניים ומתקופת הרנסאנס. תיעוד מוקדם על השימוש בחרדל כממרח מתאבן מופיע בספר הבישול של המלך ריצ'רד השני משנת 1390 מאנגליה‏[21]. מתכון זה הופיע בספר הבישול ספר בישול, ובו זרעי החרדל נטחנים ומעורבבים עם קמח וקינמון ומוסיפים להם מעט חומץ. למטרות שימור, נהגו להכין מהמשחה מעין כדורים שיובשו ונשמרו עד להכנת ממרח החרדל. לאחר שימור הכדורים אפשר היה לערבב כדורי חרדל מיובשים עם חומץ או יין ולהכין מהם את ממרח החרדל. במחזה של שיקספיר "המלך הנרי הרביעי" יש איזכור לחרדל שהיה מקובל באנגליה בימי הביניים בו ערבבו את זרעי החרדל עם שורש חזרת‏[22]. האפיפיור ג'והן ה-12 במאה העשירית, בחר בנזיר מיוחד שיהיה ממונה על הכנת החרדל בכנסייה. נוהג זה התקיים גם במנזרים אחרים באירופה בהם נהגו למנות את אחד הנזירים כאחראי על הכנת החרדל עבור הקהילה. נזיר זה כונה בשם "מסטארדריוס"‏[23].

חרדל דיז'ון

דיז'ון בירת החרדל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-16 נוסדה באורלאן, צרפת האגודה של יצרני החרדל וב-1630 נוסדה האגודה בעיירה דיז'ון. במאה ה-18 פרסם מר נייגיאון מדיז'ון את מירשמו להכנת חרדל לבן שנחשב לחרדל חריף ומיוחד בטעמו. באותה תקופה תיאמו תושבי דיז'ון את הכנת החרדל עם תחילת בציר הענבים וזאת כדי לאפשר את השימוש במיץ ענבים ירוק טרי שהוכן מענבי בוסר חמוצים.

ב-1777 הוחל בדיז'ון ייצור החרדל המיוחד הידוע כ"גריי-פופון" היה זה מתכון חרדל ייחודי שפותח על ידי מוריס גריי והכיל יין לבן במקום חומץ. מר גריי וחברו אוגוסט פופון שהיה בנקאי ידוע, פיתחו לראשונה מכונה אוטומטית להכנת החרדל המיוחד שלהם.

ב-1937 דיז'ון זכתה באות הצטיינות ייחודי כמרכז העולמי להכנת חרדל ועד היום נחשבת דיז'ון למרכז העולמי לחרדל. מכינים את החרדל בדיז'ון עם תערובת של מיץ ענבים ירוק עם יין לבן. בעוד שהחרדל של אורלאן מוכן עם חומץ לבן, ואת החרדל מבורדו שטעמו פחות חריף מכינים רק עם מיץ ענבים. חלק מממרחי החרדל המיוצרים בצרפת מכילים גם זרעים כתושים מושרים בחומץ שעורבבו עם אבקת החרדל לפני המריסה עם הנוזלים. זרעי החרדל שמשתמשים בהם בדיז'ון להכנת חרדל מיובאים מקנדה אולם החרדל גם מגודל כגידול חקלאי בצרפת, גרמניה ואנגליה.

החרדל כצמח מרפא[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילום מיקרוסקופ אלקטרוני של פיטוליטי חרדל השום

חרדל גרגרים וגם חרדל רגיל מכילים את זרעי החרדל המכילים אומגה 3 וסלניום. זרעי החרדל מכילים גם ברזל, סידן, אבץ, מגנזיום, מַנְגָּן, ניאצין וסיבים. חרדל צהוב 'חלק' מכיל גם כורכום – תבלין שיש לו תכונותיו אנטי-דלקתיות. רוב סוגי החרדל הם דלי קלוריות-- הערך הקלורי של חרדל דיז'ון כ-15 קלוריות לכף. עוד מימי קדם השתמשו בחרדל לא רק למאכל אלא גם כצמח מרפא. במחקרים חדשים מצאו שזרעי החרדל יכולים להקל על כאבי שרירים ויש להם פעילות נוגדת כאב .‏[24] ברפואה העממית משמשים זרעי החרדל לטיפולים שונים: כממריצים את מחזור הדם, מעודדים הזעה, משתנים, מקלים על כאבי שלד ושרירים, לטיפול בהצטננויות. לטיפול בכאבי עצמות מומלץ לכתוש זרעי חרדל ולערבבם בשמן זית מחומם או לטגנם קלות בשמן. לטבול בד עדין או תחבושת בשמן ולהניח רטיות על המקום הכואב. מומלץ לחזור על כך במשך כשבועיים. לטיפול בכאבי שיניים, מומלץ למרוח חרדל, או אבקת חרדל על השן הכואבת.

חרדל בארכיאולוגיה - גילויים חדשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחרונה התפרסם מחקר ארכיאולוגי המשמש הוכחה לתיבול מזון בחרדל כבר בתקופה פרה-היסטורית באירופה. ציידים-לקטים שחיו באירופה בתקופה הנאוליתית והמזוליטית נהגו להוסיף למזונותיהם תיבול של צמח החרדל וזרעי חרדל השום. ארכיאולוגים מאוניברסיטת יורק באנגליה (הארכיאולוג אוליבר קרייג והארכיאולוגית היילי סול) זיהו פיטוליטים של חרדל השום (Allaria petiolata) בשאריות בישול שנותרו בשברים של כלי חרס קדומים באתרים מדנמרק וגרמניה. מחברי המחקר סבורים שהחרדל שימש כתיבול ועורבב עם המזונות שבושלו בכלי החרס. על גבי שברי כלי החרס הצרובים מאש שגילם נאמד בין 5800 ל-6150 שנה זוהו פיטוליטים של חרדל השום שבושלו עם חיות ודגים. שאריות שומן החיות ושומן הדגים שנתגלו בחרסים זוהו בבדיקות כימיות של ליפידים. החיות ששימשו כמזון היו כנראה איילים. המחקר נערך בשיתוף עם ארכיאולוגים מדנמרק, גרמניה וספרד שחפרו באתרים ארכיאולוגים ברחבי אירופה. בחרסי הקדירות ששימשו לבישול נמצאו פיטוליטים של חרדל השום Allaria petiolata . מאחר שהערך האנרגטי של הזרעים של החרדל הוא נמוך ביותר, סבורים החוקרים ששימושו העיקרי היה לתיבול המאכלים ולא כמקור למזון. זוהי ההוכחה הקדומה ביותר לשימוש בתבלינים לתיבול מזון בבישול. יש כאן ראיות מוצקות שהציידים-לקטים תיבלו את הבישול בצמחי תבלין.

פיטוליטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיטוליטים מצורן של זרעי חרדל השום שנמצאו באתרים בצפון גרמניה ודנמרק מתוארך בין 6100 - 5700 לפנה"ס

פיטוליטים הם משקעי צורן (סיליקה) מיקרוסקופיים שנוצרים בתאי צמחים שונים ועמידים בפני פגעי הזמן. הפיטוליט הוא מעין שלד שברירי עשוי מינרלים. בניגוד לחומרים האורגנים שבצמח שנרקבים ומתפרקים עם הזמן, המשקע הצורני האנאורגני, המופיע בצורת כתמים לבנים, עמיד בפני פגעי הזמן. אנליזה של פיטוליטים מאפשרת זיהוי של עלים, זרעים וחומר עצי שהתגלו בארכיאולוגיה. הפיטוליטים מאפשרים זיהויים שלא ניתן היה להבחין בהם בשיטות אנליזה אחרות. מחקר הפיטוליטים מאפשר את הבנת השימוש בצמחים על ידי תרבויות וחברות פרהיסטוריות‏[25].;‏[26].

מיקרו-ארכיאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתמקדות בחקר הפיטוליטים בארכיאולוגיה מסמלת את התפתחות הארכיאולוגיה המדעית, הנעזרת בכלים מדעיים ובבדיקות כימיות מתקדמות לזיהוי ממצאים ארכיאולוגיים. פרופ' סטיב ויינר ממכון ויצמן למדע‏[27] פיתח גישה ייחודית הקרויה "מיקרו-ארכיאולוגיה" הכוללת מעבדה ניידת המוקמת באתר ארכיאולוגי ואוספת ממצאים מיקרוסקופיים בזמן אמת. מידע זה מאפשר השגת ממצאים ארכיאולוגיים ייחודיים שנבדקים לאחר מכן במעבדה. בנוסף לבדיקות פחמן-14 לתיארוך, נעזרים כיום הארכיאולוגים במיקרוסקופיה ובמכשור כימי מתוחכם להפרדה ולזיהוי חומרים כמו כרומטוגרפית גזים ספקטרומרית מסות (GC-MS) וכן בסורקים אינפרה-אדומים ובלייזרים. בדיקות אלו מאפשרות פיתוח פרספקטיבות חדשות לתמונת העבר הארכיאולוגית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נסים קריספיל, צמחי מרפא, מהדורת אפרים, תשמ"ו (1986)
  • נסים קריספיל, המדריך השלם לצמחי מרפא בארץ ובעולם, הוצאת הד ארצי, 2000
  • Saul H, Madella M, Fischer A, Glykou A, et al. (2013) Phytoliths in Pottery Reveal the Use of Spice in European Prehistoric Cuisine. PLoS ONE 8(8): e70583. doi:10.1371/journal.pone.0070583
  • Phytoliths in Pottery Reveal the Use of Spice in European Prehistoric Cuisine
  • J.A. Heise, Making Medievel-Style Mustards, 2002
  • J.E. Robbers and Varro E. Tyler, Tyler’s Herbs of Choice, The Therapeutic Use of Phytomedicinals,
  • The Haworth Herbal Press, 1999, pp. 205-206
  • Robbers, J. E. et al., Pharmacognosy and Pharmacobiotechnology, Williams & Wilkins, 1996, pp.59-60
  • Stephen Weiner, Microarcheology, Beyond visible archeological record, Cambridge University Press, 2010

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חרדל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מאמר על השימוש הקדום ביותר בחרדל, מאוניברסיטת יורק
  2. ^ נסים קריספיל, צמחי מרפא, עמוד 102
  3. ^ דיון בבבא בתרא על הדבש הסמיך שמכינות הדבורים מצמחי החרדל
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קל"ב, עמוד ב'פורטל הדף היומי "ואין נאכלות אלא בחרדל – חרדל"
  5. ^ פיהמ"ש[דרושה הבהרה] חולין, פ"י, מ"ד
  6. ^ (תלמוד בבלי, בבא בתרא, פרק חמישי - המוכר את הספינה, על גמרא על משנה ג'): "- פֵּירוֹת כַּוֶרֶת? נוֹטֵל שְלוֹשָׁה נְחִילִין, וּמְסָרֵס."
  7. ^ משנה, מסכת בבא מציעא, פרק פ"ו, משנה ב'
  8. ^ משנה, מסכת ברכות, פרק מ', משנה א'
  9. ^ תוספתא, מעשר ראשון ג', נסים קריספיל, המדריך השלם לצמחי מרפא בארץ ובעולם, עמ' 107
  10. ^ משנה, מסכת נידה, פרק ה', משנה ב'
  11. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק י"ח, הלכה ט"ז
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"א, עמוד א'
  13. ^ אמנם בתלמוד הבבלי, בגמרא על משנה א' מסופר על מאכל ששמו "גרגיר" והוא חריף במיוחד (והמוצאו, אמור לאוכלו כי הוא בריא, אך אם אינו יכול, "יעבירו על עיניו" ורב פפא מסביר שמדובר ב"גרגיר מצרי" - המזכיר את ה"חרדל המצרי" המוזכר במשנה במסכת כלאיים, והדומה לחרדל המצוי
  14. ^ עץ חיים לרבי חיים ויטאל: "...ותקופותיו בעולם הכדור הקטן, אשר הוא כגרגיר החרדל הקטן בארץ נשיה..." ספר פרדס רימונים: "...אין ספק שהוא חסד יותר מהגבורה שהוא מדת הדין הקשה, ואף על פי שזה כנגדה כגרגיר חרדל אל הים הגדול ויותר..." ספר אור נערב: "וכן מזה יפלא וישתומם ויאמר: 'וכי מי אני כגרגיר חרדל...'" ספר חסד לאברהם (ששש) "...ובנקודת הארץ - אין חשש אם תשאל "מה למטה", ותדרוש - עד שתגיע לגוף אֲטוֹם, ויהי שִיעוּרוֹ (כלומר גודלו): כמו גרגיר חרדל...
  15. ^ גרגיר החרדל בכתבי הנוצרים
  16. ^ תהליך הכנת חרדל (יו-טיוב)
  17. ^ מכונה לסחיטת ענבים מתוך אתר מוזיאון החרדל פאלוט שבצרפת
  18. ^ כלי טחינה בעולם העתיק באתר רשות העתיקות
  19. ^ ערך על אפיציוס בוויקיפדיה האנגלית
  20. ^ הכנת החרדל בימי הרומאים, עמ' 4-5
  21. ^ היסטוריה של החרדל
  22. ^ הכנת ממרחי חרדל בימי הביניים
  23. ^ Rosetta E. Clarkson, The Golden Age of Herbs and Herbalists
  24. ^ [Robbers, J.E. et al., pharmacognosy and Pharmacobiotechnology, 1996, pp 59-60 השימוש בחרדל לטיפול בכאבי שרירים]
  25. ^ מאמר על פיטוליטים בארכיאולוגיה, מוזיאון הסימיסוניאן
  26. ^ ספר על פיטוליטים שנכתב על ידי דולורס פיפרנו
  27. ^ ספרו של פרופסור סטיב ויינר: מיקרו-ארכיאולוגיה, 2010