דשן

חומו של הזבל עולה בעודו מתפרק, תהליך המתאפיין בפליטת אדים וריח אופייני

דשן הוא חומר כימי המשמש בחקלאות להעשרת הקרקע במינרלים לשם שיפור הצמיחה של גידולים.

רקע

בטבע, על פיסת קרקע נתונה, גדלים מגוון צמחים. כמות וסוגי הצמחים על שטח נתון מתאימים לעושר וסוג הקרקע. הצמחים שבטבע מקבלים מינרלים מהקרקע ומוסיפים עלים וחלקי צמח נבולים לשם הוספת רקבובית לקרקע. בנוסף, בעלי חיים הנזונים מהצמחים מוסיפים את הפרשותיהם המעשירות את הקרקע.

בחקלאות המודרנית, גידולים רבים נקצרים במלואם ואינם מטייבים את הקרקע ולכן נדרשת התערבות חיצונית. התערבות זו יכול להיות על ידי הוספת דשן (חומר כימי) או זבל (חומר אורגני). דשן מיוצר מפרש של בעלי חיים, מזבל אורגני, מפוספט או מאשלג כגון זה שמופק ממי ים המלח.

שימוש

דשנים ניתנים בדרך כלל דרך הקרקע - לקליטה דרך שורשי הצמחים, או בריסוס - לקליטה דרך העלים. חלק מהדשנים הם חומרים אורגניים ואחרים הם אנאורגניים. הדשן יכול להיות מורכב מחומרים המצויים בטבע (כבול, מינרלים טבעיים), חומרים המיוצרים באופן מלאכותי בתהליך טבעי (קומפוסט) או חומרים המיוצרים בתהליך תעשייתי.

הרכב

לרוב מכיל הדשן במינונים שונים את חומרי ההזנה הצמחיים העיקריים (חנקן, זרחן ואשלגן), את חומרי ההזנה הצמחיים המשניים (סידן, גופרית ומגנזיום) ולעתים שרידי רכיבים של בורון, מנגן, ברזל, אבץ, נחושת ומוליבדנום - יסודות הקורט.

סוגי דשנים

דשנים כימיים

החנקן, הזרחן והאשלגן הם שלושת החומרים העיקריים שחסרונם מגביל את התפתחות הצמח. מהסיבה הזו הם נחשבים לרכיבים העיקריים של הדשן ותמיד מפורטים על המארז. לדוגמה, בדשן 5-10-5 יהיו חמישה אחוזים של תרכובות חנקן, עשרה אחוזים של זרחן וחמישה אחוזים של אשלג.

דשן חנקני מיוצר לרוב בתהליך האבר, המפיק אמוניה המשמשת להפקת חומצה חנקנית. תוצר התגובה של האמוניה והחומצה החנקנית הוא חנקת אמוניה, חומר דשן גם הוא. החומצה החנקנית והאמוניה יכולים גם לשמש ליצירת דשני 15-15-15. התרחשותו של תהליך האבר מספקת כמחצית מכמות החנקן הדרושה לחקלאות. הזרחן הוא חומר שנמצא במקור סלע הפוספט, והאשלגן, מקורו נמצא במלח האשלג. הדשן הכימי הוא דשן שמפיקים אותו משני החומרים הללו.

זבל

ערך מורחב – זבל

זבל אינו דשן, למרות שהשימוש בו הוא למטרה דומה. אחד ההבדלים העיקריים בין שני סוגי החומרים הוא ההרכב הקבוע והידוע מראש של הדשן לעומת הרכב משתנה ובלתי ידוע מראש של הזבל. הרכב התלוי בעונות השנה, תזונת בעלי החיים, ובעיקר - משך הזמן בו המתין הזבל לשם שימוש בו.

זבל, הנקרא גם דשן אורגני הוא חומר אורגני המשמש בחקלאות לטיוב הקרקע, להעשרתה בחומרי מזון, ובהעלאת כמות ואיכות היבול. משתמשים בעיקר בשלושה סוגי זבל אורגני:

• זבל משק - פרש של בעלי חיים שונים, כלומר גללים, של יונקים, אוכלי עשב ועופות, או חומרים צמחיים (לרוב קש) אשר שימשו להם כמצע, ולכן על ידי החומרים המזינים והחומר האורגני המוחזרים אל הקרקע.
• קומפוסט - זבל המורכב מחומרים אורגניים ואי-אורגניים.

הומוס

ההומוס הוא תוצר פירוק חומר אורגני המצוי בקרקע בתהליכים כימיים ועל ידי בעלי חיים (בעיקר תולעים ומיקרואורגניזמים).

דשנים אחרים

קיימים סוגי דשנים אחרים ביניהם פוספט המכיל זרחן ואשלג עשוי אשלגן.

השפעות וסכנות סביבתיות של השימוש בדשנים

• זבל מפיק חום כשהוא מתפרק. כדי למנוע הצתה ספונטנית של גללים יש לערום אותו בגושים כבדים.
• דישון יתר יכול לגרום לשגשוג של אצות בערוצי ניקוז של האדמות החקלאיות, ובטווח הארוך לירידה באיכות הקרקע. לכן יש להתאים את דרישות התזונה הצמחית וכמותה לכמויות וסוגי הדשן. יתר על כן, חומרי דישון עלולים לחלחל לאדמה ולזהם את מי התהום.
• בשל הכמות הקטנה יחסית של חלבון בעשבים, אשר מהם ניזונים אוכלי העשב, יש לזבל הבקר ריח קל יותר בהשוואה לגללי טורפים - לדוגמה גללי הפיל הם כמעט חסרי ריח. עם זאת בהתחשב בכמות הזבל המוקצה לשדות, ריח עשוי להוות בעיה באזורים חקלאיים מסוימים.
• גללי עופות מזיקים לצמחים כשהם טריים, אך לאחר תקופה של עיבודם כקומפוסט, הם הופכים לחומרים מפרים בעלי ערך.

גידול צמחים בלי דשן לתקופה ארוכה

ניתן לגדל צמחים לאורך של כשנתיים בלי לדשן בשיטה הנקראת מחזור הזרעים. בשיטה זו מחלקים את הצמחים שניזונים מפחות אשלגן ויותר זרחן לחלקה אחת, ואת אלה שניזונים מיותר אשלגן ופחות זרחן לחלקה אחרת. בשנה השנייה ניתן להחליף בין החלקות, וכך יקבלו הצמחים מן הקרקע את כל כמות החומרים הדרושים להם מבלי שנוספו לקרקע דשנים.

ראו גם

• זבל
• רקבובית
• גואנו
• חקלאות אורגנית