פריץ הבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פריץ הבר
Fritz Haber
1868 –‏ 1934
Fritz Haber.png
תרומות עיקריות
סינתזה של האמוניה. היה אבי לוחמת הגזים הגרמנית במלחמת העולם הראשונה.

פריץ הברגרמנית: Fritz Haber‏; 9 בנובמבר 1868 - 29 בינואר 1934) כימאי גרמני מומר ממוצא יהודי, חתן פרס נובל לכימיה לשנת 1918, "על הסינתזה של האמוניה". היה אבי לוחמת הגזים הגרמנית במלחמת העולם הראשונה.

תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פריץ הבר נולד בברסלאו (כיום ורוצלב) שבשלזיה. אביו, זיגפריד, היה סוחר בצבעים וכימיקלים לצורכי רוקחות. הוא למד באוניברסיטת היידלברג ובאוניברסיטת ברלין, ובשנת 1894 סיים לימודיו וקיבל תואר דוקטור. לאחר מכן השתלם בפוליטכניון בציריך שבשווייץ למשך שנה. בתום שנה זו, שב לברסלאו לניהול העסק המשפחתי, אך עזב מחוסר התאמה לעולם העסקים.

ב-1896 קיבל משרת כימאי באוניברסיטת קארלסרוהה, והתמסר לחקר תהליך הסינתזה של אמוניה, ולדרכי פיצוח הנפט הגולמי למרכיביו. כיוון שהקריירה האקדמאית הייתה חסומה ליהודים, הטביל עצמו כנוצרי לותרני[1] ואף אילץ את אשתו לעשות זאת. הבר הצהיר שהוא רואה עצמו גרמני לכל דבר ואינו חש זיקה לדת היהודית בעקבות השפעתה של הפילוסופיה הכללית והקידמה המדעית. גם את הנצרות לא ראה כדת, אלא כגילוי של שותפות תרבותית, ולכן לא התקשה להמיר את דתו. בשנת 1906 מונה לפרופסור לכימיה פיזיקלית ואלקטרוכימיה ומנהל המכון אשר הוקם בקלרסרוהה לחקר שני נושאים אלו. בשנת 1908 מונה לפרופסור מן המניין לכימיה פיזיקלית באוניברסיטת ברלין.

בשל המשכורות הזעומות של מרצה זוטר באוניברסיטה, התפרנס במשך 12 שנה גם מהמצאת פטנטים, מכתיבת ספרי כימיה שהפכו למפורסמים ובייעוץ לתעשייה הפרטית. בשנת 1901 נשא לאישה את קלרה אימרווהר, בת למשפחה יהודית מכובדת והאישה הראשונה שקיבלה דוקטורט למדעים בברסלאו. מנישואים אלו נולד בנם הרמן.

המצאת התהליך התעשייתי לייצור אמוניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרו היסודי של פריץ הבר נועד למצוא את התנאים הנדרשים (לחץ וטמפרטורה) לסינתזה של גז האמוניה, מיסודותיו החופשיים. לתהליך זה חשיבות אדירה משום שאמוניה היא אבן יסוד בייצורו של דשן כימי. השיטה אשר פותחה בשיתוף עם קארל בוש, בוצעה על ידי הכנסת תערובת גזים של מימן וחנקן לגליל בלחץ של 200 אטמוספירות, ובטמפרטורה של 500 מעלות צלזיוס, בנוכחות זרזים של אוסמיום ואורניום, תהליך זה נקרא תגובת הבר-בוש. ב-2 ביולי 1909 ערכו הדגמה בפני מנהלי BASF, החברה הכימית הגדולה ביותר בגרמניה דאז. החברה הטילה על שניים ממדעניה לשפר את התהליך, ואמנם הם מצאו תערובת של מספר זרזים פחות נדירים, המבוססים על תרכובות ברזל. התהליך שופר מבחינה טכנולוגית ובשנת 1913 הוחל בייצור בכמויות תעשייתיות של החומר. על תהליך זה זכה פריץ הבר בפרס נובל ב-1918, וקארל בוש זכה בפרס נובל על מחקרו על ראקציות המתרחשות בלחץ ובטמפרטורה גבוהים בשנת 1931.

עם הקמת מכון הקיסר וילהלם לכימיה פיזיקאלית ולאלקטרוכימיה בשנת ב-1911, מונה הבר למשרת מנהל המחלקה לכימיה פיזיקאלית. במקביל כיהן כחבר באוניברסיטת ברלין והיה חבר באקדמיה הפרוסית למדעים.

חשיבותה הכלכלית של המצאתו התבטאה בכמויות הייצור של האמוניה לפני ואחרי יישום תהליך הבר-בוש. בשנת 1913 השתמשה החקלאות הגרמנית ב-200 אלף טון אמוניה ובשנת 1926 ייצרה גרמניה 450 אלף טון אמוניה. הייצור התעשייתי של דשנים כימיים שהתאפשר עקב כך היה מייסודות המהפכה הירוקה במאה העשרים ותרם לצמצום הרעב והארכת תוחלת החיים בעולם כולו.

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פריץ הבר

הדרישה לאמוניה זינקה בגרמניה עם כניסתה למלחמת העולם הראשונה, שכן אמוניה היא חומר הגלם בייצור ניטראטים המיועדים ליצירת חומרי נפץ ואבקת שריפה. לפני מלחמת העולם הראשונה, גללי בעלי חיים היו מקור עיקרי לדשן חקלאי ואילו ניטראטים יובאו מצ'ילה כמלח סלפטר (NaNO3). עוד לפני המלחמה עלה הביקוש על ההיצע ותחשיבים שונים הראו כי המחצב צפוי לאזול ב-1940, מכאן המניע האזרחי הברור במציאת מקור ליצירת אמוניה, אשר איננו תלוי במלח סלפטר. זאת ועוד, מרבית חברות הכריה אשר סיפקו את החומר היו בריטיות. מכיוון שגרמניה ובריטניה היו משני צידי המתרס במלחמה נקטעה אספקת המלח לגרמניה. למעשה, ללא תהליך הבר-בוש גרמניה הייתה צפויה להשאר ללא חומרי נפץ ודשנים בתוך מספר חודשים מפרוץ המלחמה.

ביומה הראשון של מלחמת העולם הראשונה, התייצב פריץ הבר כמתנדב בגיל 46 לצבא הגרמני, הוא קיבל דרגת סרן באופן זמני ומונה כראש האגף הכימי במשרד המלחמה. באוקטובר 1914 ערך ניסויים בפגזי גז מדמיע וגילה שאינם אפקטיביים מספיק. הבר הציע לעבור לכלור שישוחרר מבלונים. בכך פתח את עידן הלוחמה הכימית המודרנית והפך לאבי השימוש בגזים רעילים בשדות הקרב. במסגרת זו ובשיתוף פעולה עם ג'יימס פרנק, ריכרד וילשטאטר (חתני פרס נובל לעתיד) ומקס קרשבאום, עסקו בפיתוח אשר היה צפוי לשבור את הקיפאון של מלחמת החפירות. הבר ארגן את הייצור ועבד ללא לאות לייצר מאות טונות של גז כלור ובבניית אלפי בלוני גז, אימן מחלקות חיילים מיוחדות לשימוש בגזים ופיקח אישית על הצבת הבלונים בחפירות. השימוש הראשון היה ב-22 באפריל 1915, ובו שוחררו כ-150 טון כלור, לאורך חזית של כ-5 קילומטר, בפרק זמן של כ-10 דקות וגרמו ל-15,000 נפגעים בקרב בעלות הברית.

הבר השתיק את מצפונו בכך שטען שהצרפתים השתמשו בגז ראשונים, ובכך שקיווה שהנשק יגרום לניצחון מהיר של הגרמנים ויקצר את זוועות המלחמה.

כאשר האנגלים עצמם פיתחו אף הם יכולת כימית כנגד הגרמנים, פיתח הבר כתגובה גז קטלני עוד יותר: גז החרדל המשמש כנשק להשמדה המונית גם כמעט 100 שנים אחרי המצאתו. אשתו של הבר התנגדה לפיתוח הנשק הכימי, התחננה בפניו שיחדל מכך, אך הבר לא שעה להפצרותיה. ב-1 במאי 1915 היא התאבדה ביריה, מאקדחו הצבאי. למחרת היום חזר הבר להמשך עבודה על פיתוח כלי נשק כימיים. שמועות שאין להן סימוכין קשרו בין התנגדותה של אשתו לנשק כימי להתאבדותה, אבל ייתכן שהתאבדותה קשורה יותר בהיבטים אחרים, כמו הוויתור שלה על הקריירה המדעית שלה, או האובססיה שלו לעבודתו.‏[2] ב-1917 נישא בשנית לשרלוטה נתן. הנישואים ארכו כ-10 שנים ולזוג נולדו בת - אווה (הבר-לואיס) ובן - לודוויג ("לוץ") הבר (לימים היסטוריון שעסק בתולדות הלוחמה הכימית במלחמת העולם הראשונה).

חודשיים לפני התמוטטות גרמניה, בספטמבר 1918, הקים הבר ביחד עם אמיל פישר, ולטר נרנסט ומספר כימאים נוספים את המכון ללוחמה כימית. בתום המלחמה הוכרז הבר כפושע מלחמה וסבל מהתמוטטות עצבים. הבר ברח לשווייץ וקיבל שם אזרחות. לאחר שבקשות ההסגרה בוטלו, שב לגרמניה ועסק בהיחבא בפרויקטים סודיים לאספקת גזי לוחמה לספרד ולרוסיה.

בין המלחמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה ניסה לעזור לגרמניה לעמוד בפיצויים הכבדים שהיה עליה לשלם, בחיפוש שיטות להפקת זהב ממי הים. הוא אמנם הצליח לייצר זהב, אך הוצאות הייצור עלו על ערך הזהב והוא הפסיק את ניסוייו.

בשנת 1918 הוענק להבר פרס נובל לכימיה על תהליך ייצור האמוניה. הבר הוגדר כמי "שהיטיב עם האנושות" על ידי פיתוח חומר גלם לייצור דשן. את התהליך הזה כינו בגרמניה "לייצר לחם מן האוויר". ההחלטה להעניק להבר את הפרס גררה מחאות עולמיות רבות.

ב-1919 החל הבר בפיתוח חומרי הדברה כימיים כנגד מזיקים בחקלאות; הוא כיהן כממונה ארצי לנושא ואף עמד בראש "החברה הגרמנית לבקרת מזיקים". החברה פיתחה תכשיר המבוסס על ספיגה באבקה פורוזיבית של חומצה הידרוציאנית, בשילוב עם סם ריחני נדיף, מתקתק ולא רעיל. מטרת החומר הריחני להזהיר בני אדם לבל יתקרבו אל החומצה מחסלת הכנימות. שם התכשיר "ציקלון בה", לימים אותו חומר ששימש לרצח המוני במחנות ההשמדה מיידנק ואושוויץ-בירקנאו, ללא תוספת הריח.

בשנת 1924 יצא למסע סביב כדור הארץ, במסגרתו שהה מספר חודשים ביפן והקים יחד עם היפני הושי מכון גרמני-יפני, לטיפוח קשרים תרבותיים בין שתי הארצות. עד 1933 השקיע מרצו בהפיכת המכון למרכז מדעי מוביל, בפיתוח קשרי חוץ עם מדענים עמיתים ובהענקת חופש מדעי לעובדים. ב-1933 הצטרף למקס פלאנק בדרישה לסילוקו של אלברט איינשטיין מהאקדמיה הפרוסית, לאחר שהאחרון הודיע שלא יחזור לגרמניה כיוון שאינה מכירה בזכויות הפרט ובשוויון בפני החוק.

במשך כל חייו היה הבר פטריוט גרמני, ולחלק גדול מפעילויותיו במלחמה יש לייחס לעובדה זו. דוגמה למסירותו אפשר לראות גם בעובדה שהקפיד לבקר את הקיסר הגולה בהולנד, לאחר שגרמניה הפכה לרפובליקה. לכן נדהם כאשר האנטישמיות הגרמנית החלה להיות מופנית כנגדו; ב-1933, עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון, נדרש הבר לפטר את כל העובדים היהודים במכון הקייזר וילהלם לכימיה פיזיקלית בברלין, שבראשו עמד. הוא סירב, והתפטר מתפקידו.

תרומתו של הבר לגרמניה נשכחה משעלה היטלר לשלטון, והוא עבר לאנגליה. עוד קודם לכן פגש את חיים ויצמן בצרמט, והוזמן על ידו למלא את תפקיד ראש המחלקה לכימיה פיזיקלית במכון זיו (לימים חלק ממכון ויצמן למדע) שהוקם זה עתה‏[3]. הבר קיבל את ההצעה, אך סיים את חייו כפליט יהודי, כאשר נפטר כתוצאה מהתקף לב בבית קפה בדרכו לארץ ישראל, בעיר בזל בשווייץ, ב-29 בינואר 1934. זמן קצר לפני מותו ראה הבר המומר את עצמו כחלק מהאומה היהודית, באמרו לחיים ויצמן מראשי הציונות כי "באחרית ימיי אני רואה עצמי כפושט רגל. אחרי אשר אלך ואינני, ושמי יישכח, עוד יעמוד מפעלך כמצבת פאר בדברי ימיה הארוכים של אומתנו".‏[4] הבר הוריש למכון זיו את הספרייה שלו, שם היא שוכנת גם כיום.‏[5][6]

אישיותו המורכבת של פריץ הבר, השפעת עבודתו על חייו האישיים והעובדה שחלק מעבודתו תרם לצמצום הרעב בעולם וחלקה האחר נועד להרג המוני (ומאוחר יותר נוצלו גם נגד בני עמו ובני משפחתו), מעמידות אותו למבחן ההיסטוריה ומעלות סוגיות ערכיות קשות באשר לניצול ידע מדעי כדי להיטיב עם האנושות או לחלופין להשגת מטרות שליליות.

הוקרות ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פריץ הבר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1]
  2. ^ Jeremiah James, Thomas Steinhauser, Dieter Hoffmann, Bretislav Friedrich, One Hundred Years at the Intersection of Chemistry and Physics: The Fritz Haber Institute of the Max Planck Society 1911-2011, p 45, Walter de Gruyter, Oct 27, 2011
  3. ^ Fritz Haber: Chemist, Laureat, German, Jew, page 294
  4. ^ יגאל קמחי, הנשיא הראשון, עמ' 66
  5. ^ "אוצרות חבויים" בספריית ויקס, מכון ויצמן למדע (אנגלית)
  6. ^ שבעים שנות פיזיקה בישראל, פרופ' יובל נאמן
  7. ^ המרכז לכימיה פיזיקלית על שם פריץ הבר
הקודם:
ריכרד וילשטאטר
פרס נובל לכימיה
1918
הבא:
ולטר נרנסט