האזרח קיין

האזרח קיין
שם במקור:	Citizen Kane
בימוי:	אורסון ולס
הפקה:	אורסון ולס
תסריט:	אורסון ולס הרמן מנקיביץ'
שחקנים ראשיים:	אורסון ולס ג'וזף קוטן דורות'י קומינגור אגנס מורהד רות ווריק אברט סלואן ג'ורג' קולוריס ריי קולינס
מוזיקה:	ברנרד הרמן
צילום:	גרג טולנד
חברת הפצה:	RKO
הקרנת בכורה:	1 במאי 1941, ארצות הברית
משך הקרנה:	119 דקות
שפת הסרט:	אנגלית
תקציב:	$686,033
פרסים:	פרס אוסקר אחד
דף הסרט ב-IMDb

האזרח קיין (אנגלית: Citizen Kane) הוא סרט דרמה שהפיק, ביים וכתב (יחד עם הרמן מנקייביץ') היוצר אורסון ולס. ולס גם שיחק בסרט בתפקיד הראשי. הסרט, יצירת הקולנוע הראשונה של ולס, הופק בשנת 1941 ונחשב במשאלים שונים הן של מומחי הקולנוע והן של הציבור הרחב לאחד הסרטים הטובים והחשובים ביותר בכל הזמנים, ולסרטו החשוב ביותר של ולס.

הסרט נבחר לאחד מעשרת הסרטים בעלי העלילה לא לינארית הטובים ביותר של אתר הקולנוע "The Script Lab".‏

עלילה

הסרט עוסק בשני עיתונאים הנשלחים על ידי העורך של העיתון שלהם, כדי לנסות לחקור על דמותו של איל העיתונות צ'ארלס פוסטר קיין לאחר מותו. לצורך זה הם מנסים לחקור מה משמעותה של המילה "רוזבאד" (בתרגום מילולי: "ניצת ורד"), אותה אמר קיין לפני שמת. הם, והצופים בסרט יחד עמם, לומדים על עברו של קיין, באמצעות בחינה של אירועים שונים מחייו, מנקודות מבט שונות. כך הם פוגשים היבטים שונים באישיותו של קיין.

קיין נמסר על ידי הוריו על מנת שיזכה לחינוך טוב יותר, ובהמשך עובר תהפוכות שונות בחייו - מבחינה עסקית, רומנטית ופוליטית. בסופו של דבר, בסוף הסרט, העיתונאים החוקרים נכשלים במשימתם, ולא מצליחים לפענח את משמעות המילה, כמו גם את המפתח לאישיותו של קיין. בשלב זה, רגע לפני תום הסרט, נעה המצלמה אל חפציו של קיין, המושלכים אל האש, ואז הצופה מגלה מה פירוש המילה - זהו שם המודפס על מזחלת שאיתה רואים את קיין (בתחילת הסרט) גולש בילדותו, כאשר הוא עדיין אצל הוריו.

מקור ההשראה ותהליך יציאת הסרט

הסרט נעשה בהשראת סיפור חייו של מו"ל העיתונות האמריקאי ויליאם רנדולף הרסט - אייל עיתונות רב עוצמה שהשפעתו הייתה כמעט אגדית - ובהשראת אהובתו, שחקנית הקולנוע מריון דייויס. ולס עיצב את דמותו של צ'ארלס פוסטר קיין - טייקון עיתונות מושחת ועורך ה-"New York Inquirer" - בהשראת הרסט, עורכם של העיתונים "San Francisco Examiner" ו-"New York Journal".

בנוסף לפועלו כעיתונאי, ניכרת השוואה לחייו של הרסט גם בתחום הפוליטי. הרסט היה עיתונאי "צהוב" ואישיות פוליטית רבת השפעה, אשר שאיפותיו הפוליטיות הובילו אותו להתמודדות על משרת מושל מדינת ניו יורק. בסרט, מוצג קיין כמפעילה של דעת קהל בשם ה"קובלה חאן"^{[דרושה הבהרה]}, ומנסה להתמודד באופן עצמאי על משרת מושל מדינת ניו יורק. הוא אף מתחתן עם אמילי מונרו נורטון, אחייניתו של נשיא המדינה.

ניתן גם לראות את ההשוואה בארמון "זאנאדו" המפואר של קיין בפלורידה, אשר קיין מילא בחפצי אומנות יקרי ערך- השוואה לארמון "החווה" ("The Ranch") של הרסט בקליפורניה.

דמיונות רבים נמצאים גם בדמותה של סוזן אלכסנדר, אשתו השנייה של קיין - זמרת חסרת כשרון, המקבילה לפילגשו של הרסט, שחקנית הסרטים האילמים מריון דייויס. צ'ארלס קיין בנה בעבור אשתו בית אופרה, אף על פי שלא באמת רצתה להיות זמרת (זה היה בעיקר רעיון של אמהּ), בעוד ויליאם הרסט תמך באופן מוגזם במריון כאשר קנה לה אולפן סרטים לקידום הקריירה שלה, אף על פי שלמעשה הייתה מוכשרת יותר כקומיקאית. היו אף שטענו כי המילה "רוזבאד", שהיא נקודת המוצא של העלילה, היא כינוי שנתן הרסט לדגדגן של אהובתו.

כשנודע להרסט שהסרט מבוסס על חייו, הוא ניסה למנוע את הפצתו, ולפגוע בקריירה של ולס. הוא ביקש להשמיד את כל הנגטיבים ואף הציע סכום עצום ל-RKO על מנת שלא יקרינו את הסרט. כשסירבו, פתחו עיתוניו במסע הכפשות כנגד ולס וסרטו. מרבית בתי הקולנוע סירבו להקרין את הסרט מפני שחששו מהרסט. הסרט נכשל קופתית, ואף בטקס פרסי אוסקר זכה רק בפרס אחד, אולם המבקרים האירופיים לא נשארו אדישים כלפי הסרט. הם הבינו שלפניהם סרט שככל הנראה עומד להוביל את הקולנוע לעידן חדש. "האזרח קיין" הפך לנושא שיחה בקרב אינטלקטואלים וחובבי תרבות באירופה, ומעמדו אף התעצם עם תום מלחמת העולם השנייה, כשהוקרן במדינות שעד עתה היו כבושות. חורחה לואיס בורחס כתב מאמר מפורסם על הסרט שבו הגדיר אותו כ"מבוך חסר מרכז".

החדשנות שבסרט

צילומי "האזרח קיין" נעשו כמעט בחטף, אולם ולס דחק לפרויקט את מלוא כישרונו וגאוניותו. "האזרח קיין" היה תמצית גאונותו של ולס - כמעט כל סצנה מהסרט הייתה פורצת דרך. ולס השכיל להשתמש בעדשות ה"דיפ פוקוס" והעניק ממד נוסף, קולנועי, לדמויות שלו. הסרט שבר את התפיסה הנראטיבית השלטת עד אז, והוכיח שניתן לעשות סרט שאינו כרונולוגי בהכרח (סגנון שבא לידי ביטוי בולט לאחר מכן בסרט ראשומון). ולס, שגילם את קיין בעצמו, נכנס עד כדי כך לתפקיד, שבאחת הסצינות שבר את רגלו, אולם סירב להפסיק את הצילומים, והמשיך לשחק עם רגל שבורה.

דוגמה לשימוש האמנותי של ולס בקומפוזיציה תוך שימוש ב"דיפ פוקוס" היא הסצנה שבה קיין הילד נמסר על ידי הוריו לאיש שיגדל אותו. המצלמה מתמקדת בקיין הילד שמשחק בחוץ בשלג ואז נעה אחורה אל תוך הבית, תוך שהיא ממשיכה לצלם את הילד. מסביב לילד מופיע החלון של הבית, והמשמעות האמנותית היא שהילד אמנם משחק בחוץ אך "כלוא" במסגרת של החלון, כלומר "כלוא" בחייו על אף שהוא נראה חופשי. ליד החלון מופיעים הוריו של קיין, וניתן להבין שהם אלו שכופים את ה"מסגרת" על הילד. המצלמה ממשיכה לנוע אחורה ומצלמת את ההורים חותמים על החוזה למסירת הילד עם האיש שיגדל אותו. כל הזמן הזה הילד עדיין מצולם משחק "ממוסגר" בתוך החלון כעדות לכך שהמבוגרים הם ש"כולאים" אותו. האמא מצולמת קרוב ביותר למצלמה וכתוצאה מכך היא הדמות הגדולה ביותר, וזה מעיד על כך שהיא המחליטה המרכזית בסצנה, הדמות השלטת באירועים והחשובה מבין המבוגרים. מאחוריה, קטן יותר, האיש שעמו חותמים חוזה. הקטן ביותר מבין המבוגרים הוא האבא ומכך נובע, שחשיבותו בקביעת ההחלטה למסור את הילד היא הקטנה ביותר מבין המבוגרים. זווית הצילום הנמוכה גורמת לתקרה להיראות נמוכה, כאילו היא "דוחסת" את הדמויות, והמשמעות היא שהדמויות נמצאות במצב לא נוח, מלחיץ ומאיים. הילד נמצא תמיד "ממוסגר" ברקע, הוא הקטן ביותר מבין הדמויות כך שחשיבותו בקבלת ההחלטה היא אחרונה. הוא צועק אך לא נשמע על ידי המבוגרים, מה שמוסיף למועקה שבתהליך המסירה שלו. הוא אמנם "יוצא" מהמסגרת אך חוזר אליה בעל כורחו. כל המידע הזה מועבר בצילום רצוף אחד ("שוט" אחד) ללא עריכה. שימוש שכזה במצלמה שכולל מידע צילומי רב הן של עצמים קרובים למצלמה והן של עצמים הרחוקים ממנה נקרא "דיפ פוקוס" והיה חדשני בתקופתו של ולס. ל"עומק" הצילומי ולס הצמיד משמעויות אמנותיות התורמות לסיפור וכאן באה לידי ביטוי יכולתו האמנותית הגבוהה.

לקריאה נוספת

• לואיס ג'אנטי, להבין סרטים, האוניברסיטה הפתוחה, 2000, עמ' 508-473.

קישורים חיצוניים

• "האזרח קיין", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• ביקורת מפורטת על הסרט
• "האזרח קיין", ביקורת על הסרט באתר "עין הדג"
• מיכאל אוהד, האזרח הרסט, דבר, 14 ביוני 1963
• שני גורקביץ, קיין או לא? האם "האזרח קיין" הוא באמת הסרט הגדול בכל הזמנים?, באתר וואלה!, 26 באפריל 2011
• אורי קליין, כיצד הפך "האזרח קיין" לסרט שנחשב בעיני רבים לטוב בכל הזמנים?, באתר הארץ, 29 באפריל 2011
• קיין בן 70: על "האזרח קיין", באתר רוזבאד, 3 במאי 2011
• רות נצר, האזרח קיין - ניתוח פסיכואנליטי, "מרחבים - כתב עת אינטראקטיבי למחשבה פסיכואנליטית", 1 בנובמבר 2011