בין שתי מלחמות העולם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בין שתי מלחמות העולם או בקיצור בין המלחמות הוא כינוי של התקופה שבין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השנייה, כלומר, בין השנים 1919-1939. נקראת בלעז interbellum שמקורה בצירוף הלטיני "inter" (בין) ו-"bellum" (מלחמות). תקופה זו מאופיינת במספר תהליכים היסטוריים חשובים. המשיכה התפשטות התחבורה ההמונית באמצעות מטוסים ומכוניות שהביאה לכך שכל ארץ ואף העולם כולו הפך קטן יותר גם לגבי הציבור הרחב. לתהליך זה הייתה כמובן השפעה על המערכת הפוליטית בכל מדינה ועל היחסים בין המדינות. בעקבות מלחמת העולם הראשונה, שרדה בעצם רק אימפריה אחת, הבריטית, כשלשאר מעצמות אירופה נותרו אמנם מושבות רבות, אך אחיזתם בהם התרופפה. גם האימפריה הבריטית הגדולה התערערה עקב סיבות מבית ומחוץ.

רבים רואים בתוצאות מלחמת העולם הראשונה את סיבות מלחמת העולם השנייה, ואף יש שמרחיקים וטוענים שהראשונה הייתה הגורם לשנייה. נראה שהפשרה שהושגה לאחר מלחמת העולם הראשונה כפי שהוכרה בחוזה ורסאי לא ריצתה איש ונכשלה בהשגת מטרותיה לכינון סדר עולמי יציב, על בסיס שוויון ושיתוף פעולה.

מדיניות הפיוס של המערב כלפי גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצד המנצח במלחמת העולם הראשונה - צרפת ובריטניה בעיקר, חוץ מארצות הברית שחזרה למדיניות הבדלנות - שאף לפייס ולרצות את הצד שהפסיד במלחמה - במיוחד גרמניה.

מהלך המדיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-20 המערב אפשר לגרמניה להשתמט בהדרגה מתשלום הפיצויים שהוטל עליה לשלם במסגרת חוזה ורסאי, מכיוון שהניח כי אכיפת התשלום תחליש את הדמוקרטיה שהושלטה שם בייסוד רפובליקת ויימאר. הסכמי לוקרנו מ-1925 למעשה מחליפים את חוזה ורסאי. ההסכמים גרמו למדינות אירופה לחשוב שהעניין הגרמני פתור ובכך יצרו שאננות.

חוסר התגובה על יציאת גרמניה מחבר הלאומים ב-1933 והכרזת היטלר על ביטול חוזה ורסאי וחימוש גרמניה ב-1935, המשיכו את קו הפיוס בו נקט המערב על אף המשטר הדיקטטורי שכוננה המפלגה הנאצית ושאיפות הנאציזם לסדר חדש באירופה. דווקא בשל תוקפנותו של היטלר גבר הרצון של מנהיגי המערב לרצות ולהרגיע את גרמניה.

נחתם הסכם בין גרמניה לבריטניה ב-1935 שאפשר לצי הגרמני להגיע לגודל של 35% מהצי הבריטי. חלה התקרבות לאיטליה הפשיסטית והכרה בכיבוש אתיופיה על ידה ב-1936. אותה שנה עברה בשתיקה חדירת גדודים גרמניים לגדה הימנית של חבל הריין - אזור מפורז על פי חוזה ורסאי. לימים בהתייחסו לפלישה לחבל הריין אמר היטלר:

Cquote2.svg

48 השעות שלאחר הכניסה לחבל הריין היו המתוחות ביותר בחיי. אילו נכנסו הצרפתים אז לחבל הריין, היינו צריכים לסגת כשזנבנו בין רגלינו, מפני שכוחות הצבא שעמדו אז לרשותנו לא היו מספיקים אפילו להתנגדות צנועה

Cquote3.svg
– ס. כהן "היסטוריה דיפלומטית של המאה ה-20" חלק ב' עמוד 165

בנוסף, המערב סירב לשגר עזרה לכוחות הרפובליקה במלחמת האזרחים בספרד בין 1936 ל-1939.

גרמניה ראתה במדיניות הפיוס של המערב ביטוי לחולשה והגבירה את מאמצי ההתרחבות שלה. המערב לא הגיב על סיפוח אוסטריה על ידי גרמניה במרץ 1938. בריטניה וצרפת הגיעו עם גרמניה להסכמה על סיפוח חבל הסודטים בהסכם מינכן בספטמבר 1938 ואף לחצו על ממשלת צ'כוסלובקיה לוותר על החבל ולמנוע מלחמת עולם.

על אף הסיפוחים של גרמניה לא רבים ראו את שאיפותיה האמיתיות. נמשך סירובו של צ'מברליין לשתף פעולה עם מדינות אחרות כדי לבלום את היטלר – להשתתף בוועידה בינלאומית נגד התוקפנות הגרמנית, לעזור לצ'כוסלובקיה אם תותקף או לצרפת אם היא תתערב לטובת צ'כוסלובקיה בהתאם לברית. כשהותקפה צ'כיה במרץ 1939 המערב הגיב בחולשה רבה. אמנם ניתנו ערבויות - הגנה לפולין ורומניה, אך מאמצי הפיוס המשיכו עד שהצבא הגרמני חדר לפולין.

העמדה הבריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קודם כל קיוו הבריטים לשמור על מעמדם. יש לעשות הכול כדי למנוע מלחמה ובכך להציל את האימפריה הבריטית, שנמצאת במצב קשה, מהתמוטטות גמורה ולמנוע פגיעה בכלכלה הבריטית כתוצאה מפיתוח תעשייה צבאית והגבלת הסחר הימי הבינלאומי שיגרם מהמלחמה. ראש ממשלת בריטניה בסוף שנות השלושים, צ'מברליין רצה להציל את העולם ממלחמה, ובכך להגדיל את יוקרתו האישית ולחזק את בריטניה כמביאת שלום לעולם.

הבריטים האמינו כי חוזה השלום עם גרמניה היה מחמיר מדי, ובכדי לפצות את העם הגרמני על הסבל שנגרם לו, יש לוותר לגרמניה . רווחה גישה כמעט פציפיסטית – שחייבים למנוע בכל מחיר הישנות הזוועות של מלה"ע הראשונה.

הגישה הבריטית לא ראתה איום ממשי בגרמניה הנאצית. צ'מברליין חשב שהיטלר יסתפק בויתורים הניתנים לו ובכך יסתיים העניין. דבר זה נובע מהיחס אל היטלר כאל אדם רציונלי והעלמת-עין מהאידאולוגיה הנאצית. לגישה זו אחראית מדיניות ההטעיה של היטלר, שבאה לידי ביטוי בנאום שנשא ברייכסטאג לאחר הפלישה לחבל הריין הכריז היטלר:

Cquote2.svg

אין לנו כל תביעות טריטוריאליות באירופה. יודעים אנו ששום מתיחות שיסודה בקביעות טריטוריאליות לא נכונות או בייחס מעוות שבין מספרי העמים לבין שטחי המחיה שלהם, אינה יכולה לבוא על פתרונה באירופה בדרך של מלחמה

Cquote3.svg
– ב' זיו, "דברי הימים" כרך ד' חלק ב' עמוד 214

בנוסף היו שרצו בחיזוק הנאציזם שיביא לבלימת הקומוניזם, מאחר שלגביו דווקא כן שררה דאגה עמוקה פן ישתלט על אירופה. בנוסף היה חשש מהתחזקותה של גרמניה, ובמיוחד פחד מיסטי עמוק מחיל האוויר הגרמני. אין טעם לצאת למלחמה כי בריטניה עלולה להפסיד.

בריטניה, ובמיוחד צ'מברליין בזו למזרח אירופה. הבריטים לא רצו לשלוח חיילים להילחם בשביל עם "נידח" כלשהו, במיוחד לאור העובדה שצ'מברליין ראה בהיעלמות צ'כוסלובקיה פתרון לצרה שבריטניה לא רוצה בה. צ'מברליין חתם עם היטלר על הסכם בו הוא מתיר לגרמניה לספח לעצמה את חבל הסודטים שהיה אזור בצ'כוסלובקיה המיושב ברובו בגרמנים. כאשר חזר מגרמניה לאחר חתימת ההסכם הכריז: "הקרבנו את צ'כוסלובקיה על מזבח השלום".

כל השיקולים הללו הביאו לכך שהבריטים לא התכוננו ולא היו מוכנים למלחמה. "חוק 10 השנים בבריטניה", שנחקק ב-1919 והוארך ב-1929, הניח שלא תפרוץ מלחמה וגרם להיעדר חימוש ולהשפעות פסיכולוגיות בעם ובהנהגה.

עמדת צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

צרפת האמינה כי גרמניה לא תוכל לפלוש אליה בשל "קו מז'ינו"- קו ביצורים אדיר שנבנה בשנות ה-30 לאורך הגבול הצרפתי-גרמני. כמו כן האמינו הצרפתים שצבאם הוא צבא "מעולה" כשלמעשה, המוטיבציה בו הייתה ירודה, הוזרמו לו תקציבים נמוכים מדי, וחסר בו פיקוד מוכשר.

מערכת השלטון שם הייתה שרויה במאבק קשה בין ימין ושמאל ובשורה של שערוריות פוליטיות וכלכליות. המורל הלאומי היה בשפל המדרגה, מכאן שלא היה להם זמן וכוח להתעסק במדיניות חוץ. גם בצרפת הייתה במגמה פציפיסטית בעקבות מלחמת העולם הראשונה.

צרפת פחדה מפני מלחמה רצינית נוספת. אוכלוסייתה קטנה בעקבות האבדות במלה"ע הראשונה ובשל הירידה בשיעור הילודה. כמו בריטניה, היא חששה מפני חיל האוויר הגרמני ורצתה להציל את פריז היקרה מעצמתו. צרפת אינה מספיק חזקה לבדה ולכן חייבת להתאים את מדיניותה לזו של בריטניה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]