הוא הלך בשדות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כריכת הספר, באחת ההוצאות הראשונות

הוא הלך בשדות הוא רומן מאת משה שמיר, שיצא לאור בשנת 1947. הרומן נחשב לאחת היצירות המרכזיות שנכתבו בספרות העברית החדשה, ולאחד הטקסטים המכוננים של החברה הישראלית לאחר קום המדינה. הוא זכה להצלחה מסחררת, הומחז והוסרט. "הוא הלך בשדות" הפך לאחד מאבני היסוד במיתוס הישראלי הציוני. דמותו של גיבור הסיפור, אורי, תרמה רבות לעיצוב דמותו של הצבר המיתולוגי, "יפה הבלורית והתואר".‏[1]

שם הספר לקוח משורות מתוך שירו של נתן אלתרמן, "האם השלישית": "בני גדול ושתקן / ואני פה כותונת של חג לו תופרת / הוא הולך בשדות. הוא יגיע עד כאן. / הוא נושא בלבו כדור עופרת".‏[2]

הספר זכה בשנת 1948 בפרס אוסישקין. הוצג כמחזה פעמיים על ידי התיאטרון הקאמרי כשבתפקיד מיקה שיחקה חנה מרון, ופעם אחת על ידי תיאטרון חיפה. הספר הוסרט ב-1967, בבימויו של יוסף מילוא, ובכיכובם של אסי דיין, באחד מתפקידיו הראשונים, ואיריס יוטבת. הספר תורגם לאנגלית, איטלקית, וספרדית, והמחזה הוצג ברחבי העולם.

הספר כלול בתוכנית הלימודים לבגרות בספרות של בתי הספר בישראל.

העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור מתרחש בשנת 1944, כאשר ברקע מתקיים המאבק של אנשי היישוב בערבים מצד אחד ובבריטים מצד שני, לפני קום המדינה. הספר מתאר את חייו של אורי, הפלמ"חניק, ואת אהבתו הגדולה למיקה, נערה עולה, עד למותו בתאונת אימונים.

אורי הוא צבר יליד הארץ, קיבוצניק, הילד הראשון של קיבוץ "גת העמקים", בן 19. הוא בעל ביטחון עצמי, וחש מחויבות עמוקה לארצו, למשפחתו, לחבריו ולמשימות הצבאיות שהוטלו עליו. בניגוד לאורי, יליד הארץ, שבא "מכאן", מיקה, בת זוגו, היא עולה חדשה מפולין, פליטה חסרת כל, באה "משם" (השואה אינה נזכרת בספר במפורש, מסיבות שיתוארו בהמשך), שהגיעה על מנת להיקלט בקיבוץ. הרומן מגולל את סיפור אהבתם של השניים, כאשר ברקע סיפורו של הקיבוץ.

ניתוח העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיקה ואורי מסמלים את האוכלוסיות השונות שמהן הורכב היישוב העברי בתקופה שלפני הקמת המדינה. אורי מסמל את דמות הצבר, בעל השורשים (בית, הורים), בעל הזיקה לאדמה ובעל תחושת שייכות, ואילו מיקה היא ניגודו המוחלט. היא הטיפוס הגלותי, הלא-צברי, התלוש, שאינו מחובר לאדמה, ליישוב, ונעדר שורשים מחד וחזון מאידך. השיחה בין השניים נשמעת כשיח חירשים. היא מדברת על רצונה בפרטיות, בחדר או לפחות בפינה משלה. הוא מדבר על הטרקטור הנכסף, על ההתלבטות אם להפסיק לעבוד בבציר ולעבור לעבודה אחרת. לאורי חשובים הקיבוץ והחזון, והוא מביע זאת במוחצנות ובביטחון עצמי. מיקה לעומתו מושכת כלפי פנים, החדר, הפינה. יחסה לאורי חרד ורכושני כמעט כמו יחסה לחדר שלהם, והיא מתנגדת שילך לפלמ"ח. התנהגותה של מיקה היא זרה, בלתי אהודה בקיבוץ ובלתי מובנת. ההשוואה לאוכלוסיית ניצולי השואה שהגיעו לארץ, ולהתמודדותם עם החברה הצברית המחוספסת, היא בלתי נמנעת. בדומה לאותה אוכלוסייה, גם מיקה נדרשת לוותר על המרכיבים הגלותיים, "לשכוח הכול ולהתחיל מחדש", להסתגל למציאות החדשה תוך ויתור על זהותה הקודמת.

אורי, הבוחר להשתתף במבצע צבאי, מעדיף את חבורת הלוחמים על פני מיקה, וניתן לומר שהוא מעדיף את אהבת המולדת על פני אהבת אישה. מותו של אורי במהלך אימון, ולידת בנו, למיקה, אחרי מותו, עשויים להצביע על המחיר הכבד שמשלמת החברה הישראלית, מתוך הבנה ומוכנות, וחזון לעתיד טוב יותר.

דמותה של מיקה כפרפראזה ליחס החברה לניצולי השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת התלישות אותה מייצגת מיקה, אין מוזכרת משפחתה ואין אזכור ממשי לחייה הקודמים. ידוע לקורא שהיא באה "משם", ללא הורים או משפחה, רכוש או שייכות. בעוד שבספר משולבים באמנות ובדיוק פרטים רבים הקשורים לאורי, להוריו, ולקיבוץ, אין מוזכרים פרטים אודות המקום ממנו באה מיקה. את העובדה שהיא באה "משם" מלחשים ילדי המשק, הדבר אינו נאמר באופן ישיר, ואין לאיש עניין לדעת מהיכן באה, ומה קרה למשפחתה.

בעת פרסום הרומן שיקפו עובדות אלה את המצב הנתון בארץ, את יחס היישוב היהודי לניצולי השואה, ואת השתיקה שנגזרה על הניצולים, במסגרת ציפיית החברה הקולטת לאימוץ הזהות הישראלית ולהסרת הזהויות הקודמות. כיום, בפרספקטיבה של שנים, יכולות עובדות אלה להתפרש גם ככתב האשמה לחברה לא סובלנית ואטומה, שלא ידעה ולא רצתה לדעת כיצד להתמודד עם כאב השואה.[3]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]