חנה מרון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חנה מרון בשנת 1957
חנה מרון (מימין) עם אורנה פורת על במת הקאמרי, 1949
חנה מרון עם הבמאי גרשון פלוטקין בחזרות לערב קריאה מיצירות ג'ורג' ברנרד שו, התיאטרון הקאמרי, 1957

חנה מרון (נולדה ב-22 בנובמבר 1923) היא שחקנית ישראלית. מהכוכבות הגדולות של התיאטרון הישראלי. כלת פרס ישראל לשנת 1973.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כילדת פלא בגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרון נולדה, גדלה והתחנכה בברלין בשם חנה מאירצָ'ק, בת לאב פולני ואם ממוצא הונגרי שהשתקעו בגרמניה בגיל צעיר. בילדותהּ, למדה בברלין בבית ספר פרטי אשר דגל בשיטת מונטסורי. כבר באותה תקופה הייתה לילדת פלא ששיחקה בהצגות, סרטים ותסכיתי רדיו רבים. תפקידה הראשון על הבמה היה בהצגה המבוססת על הספר "פצפונת ואנטון" של אריך קסטנר בשנת 1928, בהיותה בת ארבע. בסרטו של פריץ לאנג משנת 1931, "M", היא הופיעה בתפקיד זעיר בפתיחת הסרט כילדה השרה כשהיא מוקפת במעגל של ילדים. לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, היא עלתה יחד עם משפחתה לארץ ישראל. מרון נזכרה כי מפקחים נאצים בברלין "היו דופקים לאבא על הכתף והיו אומרים לו 'יהודים כמוך, אדון מאירצ'ק, אהובים עלינו'". אמה התנגדה לעזוב את גרמניה, אך לאחר שחנה נקראה להקריא שיר ברדיו ליום הולדתו של אישיות נאצית בכירה, על מנת לבטל זאת גילתה אמה בפני המנהל ברדיו שהיא ילדה יהודייה ולאחר מכן הוסיפה "אני חושבת שאנחנו נעזוב את גרמניה"[1].

בשנים 1932-1933 שהתה בפריז עם אמהּ. תקופה זו זכורה לה בעיקר כתקופה קשה של רעב, ולראשונה בחייה הבינה את המושג "פליטים".

תחילת הדרך וההצלחה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר עלייתה ארצה בשנת 1933, הופיעה מרון במספר מקומות, כולל בתיאטרון האוהל, ובשנת 1940 הצטרפה לסטודיו המשחק של "הבימה".

במלחמת העולם השנייה התגייסה מרון לצבא הבריטי בו שירתה במשך שנתיים, ולאחר מכן הופיעה בלהקת "מעין זה" של הבריגדה היהודית יחד עם השחקן יוסי ידין (שלאחר מכן היה לבעלה הראשון) ובפיקודו של אליהו גולדנברג. שירם הידוע היה "כל הדרכים מובילות לרומא". הופעות מרגשות היו לה לאחר המלחמה בפני ניצולי השואה.

לאחר שובה ארצה בשנת 1945, נקראה מרון על ידי הבמאי יוסף מילוא לשחק בתיאטרון שעמד להקים, "התיאטרון הקאמרי", וכך נמנתה עם מייסדי התיאטרון, שהיה בזמנו קטן ועני, והייתה לכוכבת בולטת בו. תפקידה הראשון בקאמרי היה בהצגה "משרתם של שני אדונים", כמחליפה. היא זכתה לתפקיד משמעותי כבר בהצגתה השנייה, "העולם בו אנו חיים", אך מה שהזניקה אותה לתודעת הקהל היו תפקידיה כאליזבת ב"נערת הפקר" (1947) ומיקה ב"הוא הלך בשדות" (1948)‏[2]. לאחר מכן המשיכה בתפקידים ראשיים בהצגות רבות, רובן בתיאטרון הקאמרי, כגון: "פיגמליון", "כולם היו בני", "ביבר הזכוכית", "פונדק הרוחות", "רחם פונדקאי", "הדה גבלר", "מדיאה", "בית הבובות" במחזות השקספיריים "כטוב בעיניכם", "הלילה השנים עשר" ו"מהומה רבה על לא דבר", ובמחזמר "הלו דולי".

הפציעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעודה עובדת על המחזה "מדיאה" עם הבמאי יוסי יזרעאלי, החליטה מרון לנסוע ללונדון לאודישן לתפקיד של גולדה במחזמר "כנר על הגג", לאחר שכנועים רבים מצידו של השחקן חיים טופול. בדרך ללונדון היא נפצעה קשה בהתקפת מחבלים על מטוס "אל על" במינכן ב-10 בפברואר 1970 ורגלה השמאלית נקטעה. מרון עברה טיפולים בגרמניה במשך חמישה חודשים. כשחזרה ארצה, נאלצה לעבור ניתוחים נוספים.

חודשים בודדים לאחר ששבה לישראל, עלתה על במת תיאטרון הבימה בערב התרמה. היא התיישבה על כיסא גדול שהובא במיוחד עבורה והציגה מונולוג מ"מרי סטיוארט", "שיר הפונדקית" של אלתרמן וקטע של ברכט. במהלך הופעתה, היא עמדה על רגליה בעזרת רגל תותבת. לאחר שסיימה את הופעתה, לאור מחיאות הכפיים והתרגשות הקהל, קיבלה זר פרחים ממי שכונתה "הגברת הראשונה של התיאטרון", חנה רובינא.

המשך הקריירה לאחר הפציעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הפסקה, שבה מרון לשחק על במות התיאטרון למרות הפציעה וזכתה לאהדה רבה מהקהל. לצד זה, היא גם הפכה לפעילה בארגונים הקוראים לשלום ולדו-קיום יהודי-ערבי. בשנת 1993 נמנתה עם המשלחת שהתלוותה ליצחק רבין בטקס חתימת הסכמי אוסלו.

מרון שיחקה במספר סרטי קולנוע: "דודה קלרה" (1977), "העיט" (1981) ו"כביש ללא מוצא" (1982). בשנים 1983-1986 כיכבה בסדרת הטלוויזיה המצליחה "קרובים קרובים" (מתוכנית זו זכורה קריאתה "פ-ת-ו-ח!" שליוותה אותה מאז).

בשנת 2000 הייתה מרון ממייסדי תיאטרון אנסמבל הרצליה. היא גם ביימה מספר הצגות, בין היתר כתבה וביימה בשנת 2002 את ההצגה "שירים שיצאו מכסית", בה שזורים שיריו של נתן אלתרמן (אותו הכירה גם באופן אישי ושיחקה בהצגות שכתב ותרגם).

באפריל 2007 קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

בשנת 2011 שבה מרון לבמת התיאטרון הקאמרי בהצגה "אורזי מזוודות" של חנוך לוין יחד עם אנסמבל גדול של שחקנים, ביניהם רבקה מיכאלי ודרור קרן. באותה שנה הוגדרה כשיאנית גינס על קריירת התיאטרון הארוכה ביותר, 83 שנים‏[3].

בעשור השני של המאה ה-21 מרון ממעטת מלהופיע על הבמות אך ממשיכה בפעילות ציבורית, בין היתר בהפגנות נגד תיקון "חוק הנאמנות" (בשנת 2010) ובתמיכה בהקמת מדינה פלסטינית (ב-2011)‏[4].

חיים פרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרון התחתנה בחייה שלוש פעמים. בפעם הראשונה נישאה לשחקן יוסי ידין ובפעם השנייה היא נישאה לאדריכל יצחק ישר, ממנו התגרשה ונישאה בשלישית לאדריכל יעקב רכטר, עד למותו ב-2001. לזוג שלושה ילדים משותפים: האדריכל אמנון רכטר, חוקרת המתמטיקה של קנט ד"ר עפרה רכטר והשחקנית דפנה רכטר.

רשימה חלקית של מחזות בכיכובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יגאל לוסין, עמוד האש, עמ' 197, 201, 215
  2. ^ ציפי שוחט, פועלת במה, באתר הארץ, 23 בספטמבר 2011
  3. ^ שיא גינס לשחקנית חנה מרון: "קריירת התיאטרון הארוכה ביותר", באתר ‏mako‏‏, ‏19 בספטמבר 2011‏
  4. ^ מרב מיכאלי"חנה מרון, האם את מצטערת שחתמת על היוזמה להכרה במדינה פלסטינית?", באתר הארץ, 22 באפריל 2011