חנה מרון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חנה מרון במטבח בפרק האיחוד של התוכנית "קרובים קרובים" בשנת 2005
חנה מרון בשנת 1957
חנה מרון (מימין) עם אורנה פורת על במת הקאמרי, 1949
חנה מרון עם הבמאי גרשון פלוטקין בחזרות לערב קריאה מיצירות ג'ורג' ברנרד שו, התיאטרון הקאמרי, 1957

חנה מרון (22 בנובמבר 1923, ברלין30 במאי 2014, תל אביב) הייתה שחקנית ישראלית, מהכוכבות הגדולות של התיאטרון הישראלי[1] כלת פרס ישראל לשנת 1973.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כילדת פלא בגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרון נולדה, גדלה והתחנכה בברלין בירת גרמניה בשם חנה (חנהל'ה) מָאירצָ'ק (Hanne Maierzak), בת למהגרים שהשתקעו במדינה בגיל צעיר: יצחק, ממוצא פולני, וקלרה, ממוצא הונגרי (ילידת בודפשט שהגיעה לעיר עם אחותה הבכורה, זמרת אופרה שהוזמנה לאופרה של ברלין).‏[2] היא גדלה עם אומנת צרפתייה, ומגיל ארבע עד שמונה למדה בברלין בבית ספר פרטי שדגל בשיטת מונטסורי, שבו למדו בני עשירים אריסטוקרטים ודיפלומטים. כבר בגיל ארבע התגלתה כילדת פלא, ובעידודה של אמהּ‏[2][3] והחלה לשחק בתיאטראות לילדים. תפקידה הראשון, "אצבעוני" (Daumesdick, מאת האחים גרים), ב-1928, הקנה לה פופולריות בברלין. בתוך זמן קצר החלה לגלם גם תפקידי ילדים בהצגות מבוגרים. בגיל שש הופיעה בתיאטרון פוֹלְקְסבִּינֶה עם אמיל יאנינגס בהצגה "הֶנשל העגלון" (אנ') לגרהרט האופטמן. היא שיחקה עוד בתיאטראות כגון הדויטשס תיאטר, בהצגות בבימויו של הבמאי החשוב מקס ריינהרדט,‏[4][5] ובחורף 1931/32 גילמה את דמותה של פצפונת בהצגה "פצפונת ואנטון" על פי ספרו של אריך קסטנר, שהועלתה בבימויו של גוטפריד ריינהרדט (אנ') הצעיר בשאושפילהאוס (אנ') בברלין.‏[6] בנוסף, השתתפה בתסכיתי רדיו רבים, הקליטה שירים עבור חברת HMV וזכתה לפופולריות רבה.‏[2][7]

תפקידה הקולנועי הראשון היה דמותה של ילדה בסרט "שבועת שקר" (1928). ב-1931 הופיעה בסרטו של פריץ לאנג "M", בתפקיד זעיר בפתיחת הסרט, כילדה השרה כשהיא מוקפת במעגל של ילדים.

בפברואר 1933, זמן קצר לאחר עליית הנאצים לשלטון, התכוננה משפחתה לעזוב את גרמניה. מרון זכרה לימים כי מפקחים נאצים בברלין "היו דופקים לאבא על הכתף והיו אומרים לו 'יהודים כמוך, אדון מאירצ'ק, אהובים עלינו'". אמה התנגדה בתחילה לעזוב את גרמניה, אך הסירה את התנגדותה לאחר שחנה נקראה להקריא שיר ברדיו ליום הולדתו של היטלר בחודש אפריל:‏[2] האם ביקשה לבטל את השתתפותה, ולאור התנגדות הרדיו, שרצה במרון לאור הפופולריות שזכתה לה, נאלצה אמה להתוודות בפני מנהל ברדיו על מוצאם היהודי; לאחר מכן הוסיפה "אני חושבת שאנחנו נעזוב את גרמניה".‏[8] המשפחה נעזרה בשגריר צרפת בברלין, אנדרה פרנסואה-פונסה (אנ') (שהיה אביו של אחד מחבריה לספסל הלימודים), וכעבור יומיים היו האם ובתה מחוץ לגבולות גרמניה, בדרכן לפריז. השתיים שהו שם עד 1934, וחוו תקופה קשה של מחסור; לראשונה בחייה הבינה את המושג "פליטים". מרון הופיעה מעט גם בשהותה בפריז.

תחילת הדרך וההצלחה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינתיים קיבל אביה, שהיה מהנדס חשמל, אשרת עלייה לארץ ישראל כמומחה עבור חברת החשמל. בשנת 1934, כעבור כשנה בצרפת, עלו מרון ואמה לארץ ישראל והמשפחה התיישבה ברחוב רש"י בתל אביב הקטנה. מרון למדה בבית הספר שנפתח ליוצאי מרכז אירופה, "המכין" ברחוב בן יהודה (לימים גימנסיה בן יהודה). בשנים אלה מיעטה לשחק, והופיעה רק פעמים ספורות: באופרטה "המכשפה" לאברהם גולדפדן בקומדיה הארצישראלית (1935),‏[9] בתיאטרון קצר-הימים "רמפא" (1936) וב"האחים אשכנזי" לי"י זינגר בבימוי הבמאי האורח מוריס שוורץ בתיאטרון "האוהל" (1938).

בשנת 1940, כשהייתה בת 17, הצטרפה לסטודיו למשחק של "הבימה" בניהולו של צבי פרידלנדר. היא למדה בו שנה וחצי, וב-1941 שיחקה בהצגה "בגרות".‏[10]

בשנת 1942, עם תחילת הגיוס לחיל העזר לנשים של הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, התנדבה מרון לחיל העזר. היא שירתה במשך שנתיים במצרים כפקידה,‏[11] עד שבשנת 1944 הצטרפה ללהקה הצבאית של הבריגדה היהודית, להקת "מעין זה" בפיקודו של אליהו גולדנברג. אחד הדואטים המפורסמים שביצעה במסגרת זו היה "כל הדרכים מובילות לרומא" (יצחק יצחק / צבי בן יוסף), ביחד עם השחקן יוסי ידין (שלאחר מכן היה לבעלה הראשון). לאחר המלחמה היו לה הופעות מרגשות בפני ניצולי השואה.

לאחר שובה ארצה בשנת 1945, נקראה מרון על ידי הבמאי יוסף מילוא לשחק בתיאטרון שעמד להקים, "התיאטרון הקאמרי", וכך נמנתה עם מייסדי התיאטרון, שהיה בזמנו קטן ועני, והייתה לכוכבת בולטת בו. תפקידה הראשון בקאמרי היה בהצגה "משרתם של שני אדונים", כמחליפה. היא זכתה לתפקיד משמעותי כבר בהצגתה השנייה, "העולם בו אנו חיים", אך מה שהזניק אותה לתודעת הקהל היו תפקידיה כאליזבת ב"נערת הפקר" (1947) ומיקה ב"הוא הלך בשדות" (1948).‏[12] לאחר מכן המשיכה בתפקידים ראשיים בהצגות רבות, רובן בתיאטרון הקאמרי, כגון: "פיגמליון", "כולם היו בני", "ביבר הזכוכית", "פונדק הרוחות", "רחם פונדקאי", "הדה גבלר", "מדיאה", "בית הבובות" במחזות השקספיריים "כטוב בעיניכם", "הלילה השנים עשר" ו"מהומה רבה על לא דבר", ובמחזמר "הלו, דולי!".

פציעתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעודה עובדת על המחזה "מדיאה" עם הבמאי יוסי יזרעאלי, טסה ללונדון, לאחר שכנועים רבים מצדו של השחקן חיים טופול, לאודישן לתפקיד של גולדה במחזמר "כנר על הגג". בדרך ללונדון היא נפצעה קשה בהתקפת מחבלים על מטוס "אל על" בנמל התעופה של מינכן ב-10 בפברואר 1970 ורגלה השמאלית נקטעה.‏[13] מרון עברה טיפולים בגרמניה במשך שלושה חודשים,‏[14] וכשחזרה ארצה נאלצה לעבור ניתוחים נוספים.

חודשים בודדים לאחר ששבה לישראל, עלתה על במת תיאטרון "הבימה" בערב התרמה. היא התיישבה על כיסא גדול שהובא במיוחד עבורה והציגה מונולוג מ"מרי סטיוארט", "שיר הפונדקית" של אלתרמן וקטע של ברכט. במהלך הופעתה עמדה על רגליה בעזרת רגל תותבת. לאחר שסיימה את הופעתה, לאור מחיאות הכפיים והתרגשות הקהל, קיבלה זר פרחים ממי שכונתה אז "הגברת הראשונה של התיאטרון" בישראל, חנה רובינא.

המשך הקריירה לאחר הפציעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1971, לאחר הפסקה של שנה וארבעה חודשים,‏[15] שבה מרון לשחק על במות התיאטרון למרות הפציעה וזכתה לאהדה רבה מהקהל (תפקידה הראשון היה ב"מדיאה", שבוטלה עם פציעתה).

לצד שובה לתיאטרון, היא גם הפכה לפעילה בארגונים הקוראים לשלום ולדו-קיום יהודי-ערבי. בשנת 1993 נמנתה עם המשלחת שהתלוותה ליצחק רבין בטקס חתימת הסכמי אוסלו.

בשנת 1980 פרשה מהתיאטרון הקאמרי, לאחר 35 שנות קביעות בו,‏[16] והייתה לשחקנית עצמאית. עם זאת, המשיכה להופיע על במת הקאמרי, ועד עד יום מותה כיהנה כחברת מועצת הנאמנות של התיאטרון.‏[17]

היא שיחקה בתיאטראות שונים, בהם תיאטרון הבימה ("מרי סטיוארט", 1981; "תשוקה", 1983) ותיאטרון באר שבע ("נהג ציירת", 1988; "רוחות", 1989; "ביבר הזכוכית", 2000).

מרון שיחקה במספר סרטי קולנוע: "דודה קלרה" (1977), "העיט" (1981) ו"כביש ללא מוצא" (1982). בשנים 1983-1986 כיכבה בתפקיד דודה חנה בסדרת הטלוויזיה המצליחה "קרובים קרובים" (מתפקיד זה זכורה קריאתה "פ-ת-ו-ח!", שליוותה אותה מאז). כמו כן, הקליטה סידרה של אלבומים לילדים ("מבחר סיפורי ילדים: מבוימים בלוויית מוסיקה").

בשנת 2000 הייתה מרון ממייסדי תיאטרון אנסמבל הרצליה. היא גם ביימה מספר הצגות, בין היתר כתבה וביימה בשנת 2002 את ההצגה "שירים שיצאו מכסית", שבה שזורים שיריו של נתן אלתרמן (שאותו הכירה באופן אישי ושיחקה בהצגות שכתב ותרגם).

בשנת 2011 שבה מרון לבמת התיאטרון הקאמרי בהצגה "אורזי מזוודות" של חנוך לוין יחד עם אנסמבל גדול של שחקנים, ביניהם רבקה מיכאלי ודרור קרן. באותה שנה הוגדרה כשיאנית גינס על קריירת התיאטרון הארוכה ביותר – 83 שנים.‏[18]

בעשור השני של המאה ה-21 מיעטה מרון להופיע על הבמות, אך המשיכה בפעילות ציבורית, בין היתר בהפגנות נגד תיקון "חוק הנאמנות" (בשנת 2010) ובתמיכה בהקמת מדינה פלסטינית (ב-2011).‏[19]

חיים פרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרון הייתה נשואה שלוש פעמים. באמצע שנות ה-40 נישאה לשחקן יוסי ידין (סוקניק); בפעם השנייה נישאה לאדריכל יצחק ישר; באמצע שנות ה-50 נישאה בשלישית לאדריכל יעקב רכטר (אביהם של המאיירת מיכל לויט והמוזיקאי והמלחין יוני רכטר מאשתו הראשונה), שממנו התאלמנה ב-2001. למרון ורכטר שלושה ילדים משותפים: האדריכל אמנון רכטר (נולד ב-1958), חוקרת המתמטיקה של קאנט ד"ר עפרה רכטר (נולדה ב-1961), והשחקנית דפנה רכטר (נולדה ב-1965).

מרון הלכה לעולמה ב-30 במאי 2014, בגיל 90. נקברה בבית העלמין האזרחי שבקיבוץ שפיים לצד בעלה יעקב רכטר.‏[20]

הצגות בכיכובה (רשימה חלקית)[עריכת קוד מקור | עריכה]

חנה מרון ויהורם גאון בתוכנית "קרובים קרובים"
חנה מרון מתוך ההצגה "נערת הפקר" בתיאטרון הקאמרי, 1947 (צילום: רודי ויסנשטין, הצלמניה)

בבגרותה:

פרסים והכרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשירה של נעמי שמר "חמסינים במשלט" (1961) מופיע בבית האחרון המשפט "בלובן צוארון נדהר לתיאטרון ובלב רגיש פרחים נגיש לחנה'לה מרון".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מותה:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ השחקנית חנה מרון הלכה לעולמה בגיל 90, באתר ynet‏, 30 במאי 2014.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 תמר אבידרחנה'לה שיחקה עם "דוד פטר", מעריב, 2 באפריל 1964.
  3. ^ שרית פוקס, ילדת פלא כמוצר ביתי, מעריב, טור 5, 15 באוקטובר 1978.
  4. ^ מ. לבריהדים | בירור-דברים על 'רמפא', דבר, 11 בפברואר 1936.
  5. ^ עדינה אלמוג-פרלמן, נשים בישראל | חנה מרון, חרות, 11 באוקטובר 1957.
  6. ^ Erika Mann und Richard Hallgarten, Jan's Wunderhündchen. ein Kinderstück in sieben Bildern; mit einer Erklärung von Erika Mann; hrsg. und mit einem Nachwort von Dirk Heisserer, München: Peniope; Thomas-Mann-Förderkreis, 2005, p. 73; אריך קסטנר זוכר הופעת חנה מרון – בשנת 1932, מעריב, 15 בפברואר 1970. ראו תמונתה בהצגה לצד האנס-יואכים שאופוּס (אנ') (אנטון) בתוך: Hanns-Georg Rodek, Wie "Pünktchen" in das Attentat von München geriet, Die Welt, 31.05.14.
  7. ^ ד. דיוקנאיראשים בישראל | חנה מרון, מעריב, 24 במאי 1957.
  8. ^ יגאל לוסין, עמוד האש, ירושלים: כתר, תשמ"ב 1982, עמ' 197, 201, 215.
  9. ^ בהצגה זו שרה את שירו של מוכר שרוכי הנעליים; הופעתה ברחובות תל אביב בשיר זה (כאן מתוך התוכנית "שרתי לך ארצי") הופיעה ב"יומני כרמל" של נתן אקסלרוד (ולימים אף נכלל בסרט "עץ או פלסטיין") (יוסף לפידימי-הילדות האבודים על בימת התיאטרון, מעריב, טורים 4–5, 19 ביולי 1963).
  10. ^ בגרות, באתר הבימה.
  11. ^ וראו גם: חנה מרון מספרת זיכרונות מימי שירותה ב-ATS, סרטון באתר YouTube סרטונים, מתוך ערב לכבוד המתנדבים לשורות הצבא הבריטי; מנחה: דן אלמגור, היכל התרבות בתל אביב, 24 במאי 1993.
  12. ^ ציפי שוחטפועלת במה, באתר הארץ, 23 בספטמבר 2011.
  13. ^ דויד מושיוב, ישראלי נהרג ו-5 נפצעו בהתקפת מחבלים בנמל התעופה של מינכן, דבר, 11 בפברואר 1970; ג. שטרסמן, אסי דיין: אמרתי "הנה בני דודינו", פתאום הם קפצו וחסמו את הדרך, מעריב, 12 בפברואר 1970; א. דויטשקרוןדבריה הראשונים של חנה מרון: "ראיתי פחד בעיני הערבי הצעיר", מעריב, 15 בפברואר 1970; ירון דרוקמן, השבוע לפני/הפיגוע במינכן: חנה מרון והקברניט הגיבור, באתר ynet‏, 8 בפברואר 2014.
  14. ^ חזרה חנה מרון, דבר, 10 במאי 1970; רחל פרימור, חנה מרון בשובה לישראל: "זה יקח עוד כמה חודשים עד אשר אשוב אל הבמה", מעריב, 10 במאי 1970.
  15. ^ חנה מרון שבה לתיאטרון, דבר, 21 ביוני 1971.
  16. ^ עליזה ולך, חנה מרון התפטרה מ"הקאמרי" – אך בלי ריב, דבר, 11 במאי 1980; חוה נובקחנה מרון חוזרת ל"הבימה", דבר, טור 3, 10 בנובמבר 1980.
  17. ^ חנה מרון 1923-2014, באתר התיאטרון הקאמרי.
  18. ^ 18.0 18.1 שיא גינס לשחקנית חנה מרון: "קריירת התיאטרון הארוכה ביותר", באתר ‏mako‏‏, ‏19 בספטמבר 2011‏; Israeli Theater Actress Sets World Record and Still Going Strong, סרטון באתר YouTube סרטונים,‏ NTDTV,‏ 8 בנובמבר 2011.
  19. ^ מרב מיכאלי"חנה מרון, האם את מצטערת שחתמת על היוזמה להכרה במדינה פלסטינית?", באתר הארץ, 22 באפריל 2011.
  20. ^ עידו סולומון, ‏עולם התיאטרון נפרד מחנה מרון, באתר ‏mako‏‏, ‏1 ביוני 2014‏.
  21. ^ על משחקה בהצגה כתב מבקר התיאטרון של "על המשמר", דב בר מלכין: "אתה יושב בתיאטרון ואותו רעד קל ונדיר שבעדות-ההתגלות התיאטרלית עובר בך: אכן, שחקנית! ש-ח-ק-נ-י-ת! [...] שחקנית הנותנת משלה לתפקיד, והוא, המסכן והעלוב כשלעצמו, מתעשר ומחזיר לה מיד ליד ומעשירה בתפקיד חדש, עשיר, העשיר שבתפקידיה" (ד. ב. מ."רק אתמול נולדה" ב"קאמרי", על המשמר, 5 באוגוסט 1949).
  22. ^ מרי סטוארט, באתר הבימה.
  23. ^ תשוקה, באתר הבימה.
  24. ^ פרס רמח"ל של עירית ת"א הוענק לששה אמני התיאטרון העברי, דבר, 8 ביולי 1956.
  25. ^ שיחות מעריב | לא מתאימה לתפקיד, מעריב, 19 באפריל 1960.
  26. ^ חולקו פרסי "כינור דוד", דבר, 28 באוקטובר 1969.
  27. ^ 27.0 27.1 'מבחר פרסים', בתוך: תפקידה של שחקנית: חנה מרון (תל אביב 1994), עמ' 130; חנה מרון, באתר MOOMA.
  28. ^ מירית שם-אוראינני רואה בתואר פרס אישי – אומרת אם-השנה חנה מרון, דבר, 15 ביולי 1970. "אם השנה" היה תואר שהוענק בזמנו מטעם ארגוני הנשים בישראל ובהמלצת בית הנשיא.
  29. ^ נקבעו חתני "פרס הרצל", דבר, 9 באפריל 1971.
  30. ^ חולקו פרסי "כינור דוד", דבר, 5 בדצמבר 1971.
  31. ^ חנה מרון וליאה קניג כלות פרס לאמנות הבמה, דבר, 24 במרץ 1977; פרס אמנות הבמה לחנה מרון וליא קניג, דבר, 30 במרץ 1977.
  32. ^ 32.0 32.1 חנה מרון, בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב.
  33. ^ מרב יודילוביץ'"חנה מרון היא קרן האור שלנו", באתר ynet‏, 6 בדצמבר 2003.