החזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
החזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה
מלחמה: מלחמת העולם הראשונה
Russian 8-inch Guns NGM-v31-p374.jpg

חיילים מתקדמים לעמדות עם תותחי 8 אינץ' מתוצרת רוסיה.
תאריך התחלה: 17 באוגוסט 1914
תאריך סיום: 3 במרץ 1918
משך הסכסוך: 3 שנים ו-199 ימים
מקום: אירופה המזרחית
תוצאה: ניצחון מדינות המרכז
שינויים בטריטוריות: התפרקותה של האימפריה הרוסית
הצדדים הלוחמים
מפקדים
אבידות
האימפריה הרוסית: 682,213 הרוגים, 2,715,603 פצועים, 2,410,000 שבויים.
רומניה כ-330,000 הרוגים, פצועים ושבויים, כ-650,000 אבדות אזרחיות. 
הקיסרות הגרמנית: כ-800,000 הרוגים, 1,200,000 פצועים ו200,000 שבויים
האימפריה האוסטרו-הונגרית: 1,150,000 הרוגים, 2 מיליון פצועים, 2 מיליון שבויים
בולגריה: 87,500 הרוגים, 152,000 פצועים, 27,000 פצועים ונעדרים, כ-100,000 אבדות אזרחיות 

החזית המזרחיתרוסית: "החזית המערבית") הייתה הזירה העיקרית השנייה, לצד החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה. בזירה זו ניסתה האימפריה הרוסית להביס את יריבותיה העיקריות - הקיסרות הגרמנית והאימפריה האוסטרו-הונגרית. מלבד היריבים העיקריים, מספר מדינות נוספות לקחו חלק בלוחמה בחזית זו. אפשר לחלק את הלוחמה בחזית זו לארבעה חלקים עיקריים: המערכה הקצרה של שנת 1914, ההתקפה הגרמנית-אוסטרית הגדולה של 1915, ההתקפה הרוסית של 1916 וכניסת רומניה למלחמה והתפרקות החזית ב-1917.

הלחימה בחזית זו התאפיינה בתנועה הרבה יותר ערה מאשר בחזית המערבית, בגלל גודל הזירה. קו החזית הארוך לא איפשר ריכוז גבוה של כוחות לכל אורך הקו וכתוצאה מכך הבקעה הייתה אפשרית בקלות רבה יותר מאשר בחזית המערבית.

אירועים בחזית זו השפיעו והושפעו במידה ניכרת מחזיתות אחרות במלחמת העולם הראשונה, ומתקפות רבות נקבעו בהתאם לבקשות בעלות הברית של רוסיה בחזית המערבית, על מנת למשוך כוחות גרמנים ואוסטרו-הונגרים מחזיתות אחרות.

האימפריה הרוסית שסבלה אבדות כבדות בחזית, רעב בבית, מהומות וחתרנות פנים לא הייתה יכולה להמשיך במאבק. שלטונו של הצאר הוחלף בממשלה זמנית בפברואר 1917, אך גם היא לא הצליחה לייצב את המצב הפוליטי בתוך רוסיה. הבולשביקים שעלו לשלטון בתחילת נובמבר 1917 סיימו את התנגדות המאורגנת והסכם ברסט ליטובסק נחתם בין הצדדים בתחילת 1918.

זירת הלחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאבק בין הצדדים התרחש באירופה המזרחית והמרכזית, בעיקר במזרח פרוסיה, חלקים מפולין והחלק הדרומי של אירופה המרכזית עד אזור הקרפטים. המדובר באזור שרובו ככולו מישור, ללא מחסומים טבעים ולכן נוח לביצוע תמרונים רחבי היקף. בניגוד לחזית המערבית שהיו בה מבצרים רבים, הגבול המערבי של רוסיה היה מבוצר בקלילות ולא היו בו מבצרים גדולים דוגמן מבצר ורדן שהיו יכולים לאפשר לרוסים מרווח נשימה. הגבול המזרחי של גרמניה היה מבוצר מעט טוב יותר, כשעיקר הביצורים נבנו בפרוסיה המזרחית.

מעצמות המרכז נהנו מקווים פנימיים קצרים ומרשת מסילות ברזל מפותחת מאוד. בהשוואה עם האימפריה הרוסית, שהייתה יריבתם העיקרית בזירה זו. מדובר היה ביתרון משמעותי ביותר כי עיקר תנועת הכוחות במלחמה זו נעשתה על גבי מסילות הברזל. כך הצליחו הגרמנים לתמרן בעזרת כוחות קטנים יחסית ולבלום את מרבית ההתקפות הרוסיות.

כניסתה של האימפריה העות'מאנית למלחמה לצד מעצמות המרכז סגרה את המעבר מהים התיכון דרך ים השיש אל הים השחור ובכך מנעה את נתיב האספקה הקצר והיעיל ביותר לרוסיה. הנתיבים האחרים עברו בים הצפוני לנמלי ארכנגלסק ומורמנסק או דרך האוקיינוס השקט לנמל ולדיווסטוק. מעצמות ההסכמה שלחו אמנם אספקה דרך הנמלים האלה, אך הם קפאו במהלך החורף ומסילות הברזל הלא מפותחות של רוסיה כמו גם המרחק הניכר בין וולדיווסטוק לזירת הלחימה (כ-6,500 ק"מ בין ולדיווסטוק למוסקבה) לא אפשרו עזרה משמעותית.

צבאות ופיקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינות ההסכמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימפריה הרוסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האימפריה הרוסית במלחמת העולם הראשונה

המעצמה הרוסית שהפסידה עשר שנים קודם לכן ליפן במלחמת רוסיה-יפן עשתה מאמצים קדחתניים לשפר את צבאה ולשקם את ציה, שרובו אבד במלחמה עם היפנים.

במסגרת הרפורמה בצבא הוגדלה מאוד כמות המקלעים ביחידות השדה, נעשו שיפורים רבים בסגל הקצינים ונעשו שיפורים נוספים. יחד עם זאת הרפורמות החשובות האלה בצבא לא הצליחו להדביק את הפער בין הצבא הרוסי לצבאות המערביים. עיקר הקשיים של הצבא הרוסי היו בארטילריה כבדה ובסגל הקצונה שאף פעם לא הגיע לרמתו של סגל הקצונה המערבי המקביל לו. חלק ניכר מן הקצינים הרוסיים היו לא מקצועיים ואילו החיילים הפשוטים גויסו לרב מקרב האיכרים האנאלפביתים. גרוע מכך, התעשייה הרוסית לא הצליחה לעמוד בקצב הייצור הקדחתני שדרשה הלוחמה המודרנית וכמעט תמיד היה מחסור, אף בציוד הבסיסי ביותר דוגמת תחמושת ומדים.

חרף הבעיות, היה זה צבא גדול מאוד עם כמה גנרלים מוכשרים שהצליח להסב ליריביו אבדות כבדות ביותר וכמעט חיסל לגמרי את הצבא האוסטרו-הונגרי (מתוך אוכלוסייה של 56 מיליון תושבים ופוטנציאל גיוס של 7-8 מיליון חיילים לכל היותר, כמעט 5 מיליון).

הפיקוד העליון היה נתון בהתחלה בידיהם של גנרלים מקצועיים, אך עם הזמן בגלל האבדות בחזית וכשלונות הפיקוד העליון נטל הצאר ניקולאי השני את הפיקוד העליון לידיו. שינוי זה לא הביא לשיפור בתפקוד הצבא וכשהאבדות המשיכו לגדול נפגעה מאוד הפופולריות של הצאר עצמו שהפך למזוהה עם הכשלונות הצבאים ועם המחסור החמור במזון ובאספקה בסיסית אחרת. ירידה זו בפופולאריות של השושלת, הייתה אחד הגורמים לנפילתו של השלטון המלוכני ברוסיה.

הצבא הרוסי חולק ל-2 יחידות מבצעיות:

למפקד העליון של הצבא מונה הנסיך הגדול ניקולאי ניקולאייביץ'. החל מאוגוסט 1915 מפקד העליון של הצבא בפעול היה מיכאיל אלכסייב.

רומניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רומניה במלחמת העולם הראשונה
חיילים רומניים חוצים את הרי הקרפטים אל טרנסילבניה

עם פתיחת מלחמת העולם הראשונה שמרה רומניה על נייטרליות, אך בו בזמן ניהלה משא ומתן עם הצדדים תוך בחינת הצד העדיף. באוגוסט 1916 הצטרפה רומניה למדינות ההסכמה. רומניה גייסה חיילים רבים ואספה נשק וציוד רב למלחמה. מבחינה כללית חולק צבא רומניה ל-4 ארמיות שנועדו לפעול בשתי חזיתות. בו זמנית עם הכרזת המלחמה, ב-27 באוגוסט, יצאו יחידות רומניות, שרוכזו לפני כן בקרבת גבול עם טרנסילבניה, אל מעברי ההרים ותפסו אותם על מנת להבטיח את מעבר הצבא הרומני דרכם. תוך שלושה ימים עברו דרך מעברי ההרים ונכנסו לתוך טרנסילבניה 12 דיוויזיות רומניות, שהתקבלו בהתלהבות רבה על ידי החלק הרומני של האוכלוסייה המקומית. הארמייה הרומנית הראשונה, שחדרה לטרנסילבניה, הייתה מפוצלת על ידי רכסי הרים בלתי עבירים, לכן מפקד הארמייה, מתוך זהירות יתרה, עצר את כוחותיו לפני שהגיעו לאתרים שנקבעו להם כיעד. מתקפה של כוחות בולגרים וגרמנים על מצודת טורטוקאיה, שנערך בדרום, בימים הראשונים של ספטמבר 1916, הביאה למפלה של הצבא הרומני שהיה חסר ניסיון קרבי, שתפקוד מפקדיו היה גרוע ונשקו עתיק יומין. התמוטטות קו ההגנה הדרומי גרמה לעצירת המתקפה הרומנית בטרנסילבניה והוצאת 7 דיוויזיות מחזית טרנסילבניה ושליחתן אל הדרום, כדי לעצור את המתקפה.

מדינות המרכז[עריכת קוד מקור | עריכה]

בולגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בולגריה במלחמת העולם הראשונה
וסיל רדוסלאבוב ראש ממשלת בולגריה (ישוב מימין בעל הזקן הלבן), במעמד חתימת חוזה ברסט-ליטובסק. משמאלו בתמונה ריכרד פון קוהלמן שר החוץ הגרמני ובהמשך אוטוקר פון צ'רנין שר החוץ האוסטרו הונגרי

גרעין הצבא הבולגרי נולד ממיליצית המתנדבים הלאומנית האופאלצ'נצי, אשר לחמה לצד הצבא הרוסי במלחמה העות'מאנית-רוסית שהביאה להקמת הממלכה. חלק לא מבוטל מהסגל הפיקודי הבכיר של הצבא הבולגרי נמנו עם יוצאי מיליציה זו והביאו עימם לפיקוד הצבאי את השקפתם הלאומנית הקיצונית. פרדיננד הראשון בנה צבא מודרני, אשר צויד במיטב הציוד הגרמני החדיש. בעיתות מלחמה, ניתן היה לגייס עד כחצי מליון חיילים בו זמנית והם אורגנו ב-10 אוגדות בנות 177 גדודים ועוד גדודי ארטילריה, רפואה והנדסה ואסקדרוני פרשים. במהלך כל המלחמה גויסו 1.2 מליון חיילים בולגרים‏[2]. הרובה העיקרי בו צוידו חיילי הרגלים הבולגרים היה מדגם שטייר מנלישר M1895 מוזן מחסנית מתוצרת אוסטרו הונגרית. רובים נוספים היו מוסין נגאן, ברדאן וקרנקה M-1867 מתוצרת האימפריה הרוסית וכו מאוזר 98 מתוצרת גרמנית. הקצינים צוידו גם באקדחים ואקדחי תופי. יחידות הרגלים צוידו במקלעי מקסים אשר סופקו לצבא הבולגרי על ידי הגרמנים החל מ-1908. הגרמנים סיפקו לבולגרים ציוד עודף או ממלאים ישנים ואימנו את יחידותיו. הצבא הבולגרי פתח במלחמת העולם הראשונה, כשהוא אינו מוכן ללחימה ארוכת ימים ומותש ממלחמות הבלקן. מפקדי הצבא הבולגרי בחזית המזרחית היו הגנרלים סטפן טושב, פנטליי קיסלוב, איוון קולב וטודור קנטארדז'ייב.

בולגריה הצטרפה למלחמה לאחר שהסתמנה תבוסת מדינות ההסכמה במערכת גליפולי. תוצאת מערכה זו, שכנעה סופית את הממשל הבולגרי להצטרף למעצמות המרכז מתוך הנחה שצבאן יביס במהירות את צבא מדינות ההסכמה ותהיה זו מלחמה קצרת ימים ושהסרבים מוכים ושטחי מקדוניה יפלו לחיק הצבא הבולגרי "כפרי בשל"‏[3]. בשנתיים הראשונות ללחימה היכה הצבא הבולגרי בצבא הסרבי וכבש את חבל מקדוניה וביחד עם הצבא הגרמני הביאו לכניעת סרביה. הגרמנים והבולגרים ביצעו מתקפת נגד בחזית הרומנית, כבשו את דרום דוברוג'ה והבירה הרומנית והכריעו חלק זה של החזית המזרחית לטובת מעצמות המרכז. בחזית המקדונית ניצב הצבא הבולגרי בעמדת איום על סלוניקי.

גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גרמניה במלחמת העולם הראשונה

לפי תוכנית שליפן גרמניה פרסה את החלק העיקרי של צבאה (7 ארמיות מתוך 8) בחזית המערבית נגד צרפת ואנגליה ואילו הכח המצומצמם שנותר בגבולה המזרחי היה אמור להבטיח את שלמות האימפריה מפני ההתקפה הרוסית. כשההתקפה הרוסית שיבשה תוכנית זו, נאלצו הגרמנים להעביר כוחות נוספים מהחזית המערבית לחיזוק כוחותיהם במזרח. ככלל, היחידות הגרמניות שניצבו בחזית זו לא נפלו בערכן מהיחידות הגרמניות שהוצבו בחזית המערבית ופעמים רבות יחידות שונות הועברו בין החזיתות.

הפיקוד בחזית זו היה נתון בידיו של מקסימיליאן פון פריטוויץ, אך הוא הוחלף עד מהרה בלודנדורף ובהינדנבורג, שהיו בין הגנרלים המוכשרים ביותר של הקיסרות הגרמנית. בהמשך, נטלו על עצמם הינדנבורג ולודנדורף את הפיקוד על כל הצבא הגרמני וכשהקייזר הפסיק לתפקד כשליטה של גרמניה, לקחו על עצמם גם את ניהול העניינים האזרחים במדינה.

אוסטרו-הונגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האימפריה האוסטרו-הונגרית במלחמת העולם הראשונה

לאוסטרים, בדומה לגרמנים, היו אויבים הן ממערב והן ממזרח. במערב הם נלחמו נגד האיטלקים, אך הזירה האיטלקית שעברה רובה ככולה באזור הררי קשה למעבר הייתה נייחת במשך רוב המלחמה וכך ריכזו האוסטרים את כוחם העיקרי נגד הרוסים. לאוסטרים היה צבא גדול בן כמה מיליוני חיילים, אך איכותם נפלה מבעלי בריתם הגרמנים.

האוסטרים פרסו נגד הרוסים 4 ארמיות שכללו 35 דיוויזיות חיל רגלים ו-11 דיוויזיות פרשים, סך הכל כ-850,000 חיילים ולמעלה מ-1000 תותחים. התוכנית האוסטרית הייתה לפלוש לחלקה הרוסי של פולין (פולין הייתה מחולקת מאז סוף המאה ה-18 בין גרמניה, אוסטריה ורוסיה) ולכתר את הכוחות הרוסיים העיקריים בדרום פולין.

מהלך העימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

1914[עריכת קוד מקור | עריכה]

החזית המזרחית באוגוסט-ספטמבר 1914

הלחימה בחזית המזרחית נפתחה בהתקפות רוסיות עזות על עמדות מעצמות המרכז, שהפתיעו את הפיקוד הגרמני. בהתאם לתכנון מוקדם לפי תוכנית שליפן, העריכו הגרמנים שיקח לרוסים למעלה מחודש לרכז את כוחותיהם בזירה, אך הרוסים הקדימו את התקפתם, בעיקר בגלל בקשות בעלות הברית במערב שכרעו תחת עול ההתקפה הגרמנית.

המאבק בחזית זו הסתיימה בניצחון גרמני על הרוסים, אך בדרום הזירה, הצליחו הרוסים לגרום לאבדות קשות מאוד לכוחות אוסטרו-הונגרים והתוכנית הגרמנית לבלום את הרוסים בעזרת בעלי בריתם האוסטרים התבדתה והם נאלצו להעביר יחידות רבות ואף להקים ארמייה שלמה (ה9) כדי לעזור לבת בריתם בחזית זו.

התוצאה החשובה ביותר של המאבק בחזית הגרמנית הייתה קריסת תוכנית שליפן. אילוץ הלחימה בשתי חזיתות שנכפה על מעצמות המרכז היה בין הגורמים העיקריים לתבוסתם במלחמה. הגרמנים לא הצליחו לעמוד באף אחד מהיעדים העיקריים של תוכנית שליפן. הרעיון לרכז את עיקר הכח הגרמני במערב כדי להכריע במהירות את צרפת לא עלה יפה וצרפת עמדה איתן. משלא הצליחו לזכות בניצחון מהיר, היו מעצמות המרכז נתונות במלחמת התשה קשה שבה העוצמה הכלכלית של מעצמות ההסכמה הייתה הגורם המכריע.

הפלישה הרוסית למזרח פרוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זירת המערכה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפלישה הרוסית לפרוסיה המזרחית

המערכה הראשונה בחזית המזרחית נפתחה בפלישה רוסית לפרוסיה המזרחית. הגרמנים סברו, בהתאם לתכנונם המקודם לפי תוכנית שליפן, שיקח לרוסים זמן רב לרכז את כוחותיהם ליד הגבול הגרמני בגלל רשת הרכבות והכבישים המפגרת של רוסיה. הערכה זו התממשה, אך הרוסים לא המתינו לריכוז מלא ותקפו בכח חלקי שכבר היה בשטח. המטרה של המתקפה הייתה הפניית המאמץ הגרמני העיקרי מהחזית המערבית שעמדה בפני קריסה לעבר החזית המזרחית. התוכנית הצליחה בחלקה והגרמנים העבירו כוחות ניכרים מהחזית המערבית לחזית המזרחית ברגעי השיא של המאבק בקרב על המארן, מה שתרם להפסדם בקרב זה.

הפלישה הרוסית התבצעה בכוח של שתי ארמיות (כ-400,000 חיילים סך הכל). מולם עמדה הארמייה הגרמנית השמינית ובה כ-160,000 חיילים. המפקד הגרמני מקסימיליאן פון פריטוויץ ניסה לבלום את ההתקדמות הרוסית, אך התקפתו על הארמייה הרוסית הראשונה, שעמדה בניגוד גמור להוראות המטכ"ל הגרמני שלא ליזום פעילות התקפית בחזית המזרחית עד אשר תוכרע צרפת, נכשלה. בקרב קרב גומבינן הביסו הכוחות הרוסים את פריטוויץ והוא נסוג. המטכ"ל הגרמני הגיב על התבוסה בהחלפתו של פון פריטוויץ בהינדנבורג ובלודנדורף בפיקוד על הארמייה השמינית.

לודרנדורף והינדנבורג העריכו את המצב והגו תוכנית להבסת הפולש הרוסי. התוכנית התבססה על הקוים הפנימיים, הקצרים יותר של הגרמנים וכן על רשת הרכבות המפותחת של הצד המגן. בעזרת כושר ניידות גבוה הצליחו המפקדים הגרמנים לרכז כוחות עדיפים נגד הארמיות הרוסיות שנאלצו להלחם בנפרד והצליחו להביסן זו אחר זו. הפלישה הסתיימה בתבוסה רוסית ונגרמו לרוסים אבדות כבדות, אך גם הגרמנים ספגו אבדות לא מעטות ויתרה מכך, נאלצו להחליש את צבאם במערב ולהעביר למזרח יחידות גדולות שהיו דרושות יותר מתמיד בקרב מרן שהתחולל בסמוך לקרב זה.

קרב גליציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסמוך למתקפה במזרח פרוסיה פתחה האימפריה הרוסית במתקפה רחבת היקף ב-18 באוגוסט בחזיתה הדרום-מערבית באזור גליציה, הגובל באימפריה האוסטרו הונגרית (בהיסטוריגרפיה הגרמנית הקרב מוכר בשם "קרב למברג"). הרוסים תקפו בכח גדול שמנה 5 ארמיות (ה-3, ה-4, ה-5, ה-8 וה-9) ובהן כ-1,200,000 חיילים. נגדם עמדו 4 ארמיות אוסטרו-הונגריות (ה-1, ה-2[4], ה-3 וה-4) ובהן כמיליון חיילים. שני הצבאות נתמכו במאות כלי ארטילריה ומקלעים רבים. הקרב הסתיים בתבוסה מוחצת של האוסטרו-הונגרים.

האוסטרים תכננו לכתר את הרוסים בתנועת כיתור גדולה בצפון הגזרה וריכזו בה את עיקר כוחותיהם. הרוסים נפרשו בצורה מאוזנת יותר לאורך כל הגזרה.

הקרב החל ב-23 באוגוסט בחלקה הצפוני של הגזרה במתקפה רוסית באזור העיר קרסניק. הארמייה הרוסית ה-4 תקפה את העיר, אך הארמייה האוסטרו-הונגרית הראשונה, בפיקודו של ויקטור דנקל, אחד הגנרלים המוכשרים ביותר בצבא האוסטרו-הונגרי יצאה למתקפת נגד ואחרי שבוע של לחימה עזה הסיבה את הרוסים בקרב קרסניק. על יד העיר זמוסטיה תקפה הארמייה הרוסית ה-5 את העיר קומרוב, אך גם בקרב קומרוב, הארמייה האוסטרו-הונגרית ה-4 שהייתה מוצבת באזור הצליחה לעמוד בהתקפות הרוסיות והן נחלו כישלון חרוץ.

ב-19 באוגוסט, פתחו הרוסים בהתקפה לפי תוכנית מבצע גליץ'-לבוב. הרוסים תקפו בכוח של שתי ארמיות - השלישית בפיקודו של ניקולאי רוזסקי והשמינית בפיקודו של אלכסיי ברוסילוב את הארמייה האוסטרו-הונגרית השלישית. האוסטרים שלא ציפו להתקפה גדולה באזור נפרשו בקווים רופפים והרוסים, תוך כדי שימוש ביתרונם המספרי, הצליחו להניסם למרחק של 90 - 150 ק"מ בלי להתקל בהתנגדות של ממש. האוסטרים ניסו לייצב את המצב ויצאו להתקפת נגד גדולה בקרב גנילה ליפה. בקרב שהתחולל באזור הייתה יד הרוסים על העליונה. האוסטרים נסוגו לעמדות הגנתיות באזור נהר גנילה ליפה, כ-30 ק"מ מערבית לנהר הקודם, אך גם עמדות אלה לא החזיקו מעמד.

1915[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1915 הפיקוד הגרמני החליט לעשות את המאמץ העיקרי בחזית המזרחית, והועברו בהתאם כוחות ניכרים לשם. כדי לחסל את האיום הרוסי מעצמות המרכז החל את 1915 עם מתקפת גורליצה-טרנוב במאי 1915. המתקפה הייתה מוצלחת. הקרב השני על האגמים המזוריים שנערך בתאריכים 7 בפברואר - 18 בפברואר 1915 בין צבא הקיסרות הגרמנית בפיקודו של פאול פון הינדנבורג ובין צבא האימפריה הרוסית היה מהקרבות החשובים בחזית בשנת 1915. ב-7 בפברואר 1915 בתוך סופת שלג, הגרמנים פתחו בהתקפה על הארמייה הרוסית השמינית של פון סיברס ובתוך שבוע התקדם כ-100 ק"מ. למרות האבידות הכבדות הצליח פאבל פלבה לארגן את הארמייה הרוסית ה-12 ולפתוח במתקפת נגד שעצרה את התקדמות הגרמנים והביאה לסיום הקרב. הגרמנים, שניצחו בקרב, גרמו לאבידות כבדות אצל הרוסים אך לא הצליחו להכניעם. הסיבה למפלות שספג הצבא הרוסי בשנה זאת הייתה בעיקר בתחום הטקטי, מחסור בציוד טכני ומחסור בתותחים ובתחמושת.

עד אמצע 1915, הרוסים גורשו הרוסים לפולין, ולכן התרחקו מאות קילומטרים, הרחק מגבולות מעצמות המרכז, דבר שגרם להסרת איום הפלישה הרוסית לגרמניה או לאוסטרו-הונגריה. בסוף המתקפה הגרמנית-אוסטרו-הונגרית, שנגמרה בסוף 1915, הם נעצרו בקו ריגה-דווינסק-ברנוביץ-פינסק-דובנו-טרנופול. קווים כלליים אלו כמעט לא השתנו עד התמוטטות רוסיה בשנת 1917.

1916[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתקפת אגם נארוץ' נערכה גם היא בחזית המזרחית. המתקפה הסתיימה בתבוסת הרוסים. המתקפה הייתה דומה למתקפות הכושלות בחזית המערבית. הרוסים התחילו בהפגזה ארטילריה כבדה שנמשכה כיומיים ולאחר מכן הסתערו עם 350,000 חיילים בקבוצות גדולות שהיו מטרה מעולה למכונות היריה של הגרמנים. הם הצליחו להתקדם מספר מועט של קילומטרים עד שנאלצו לסגת לקו הקודם בהתקפת נגד של הגרמנים. מתקפה רוסית נוספת ב-21 במרץ 1916 ליד ריגה הסתיימה באותן תוצאות.

מתקפת ברוסילוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתקפת ברוסילוב הייתה המתקפה הגדולה ביותר של הצבא הרוסי בחזית המזרחית. היא נערכה בשטח אוקראינה - בתאריכים 4 ביוני עד ה20 בספטמבר 1916. היא נקראה על שם אלכסיי ברוסילוב, גנרל רוסי, מפקד החזית הדרום-מערבית שיזם, תכנן את המתקפה והכניס שיטות צבאיות חדשות שתרמו להצלחת המתקפה. ברוסילוב הפעיל לראשונה את הטקטיקה של חיילי סער ביחידות קטנות, שחדרו בנקודות חלשות רבות של הגנת האוסטרו-הונגרים ואיפשרו אחר כך לארבע הארמיות שלו להתקדם. טקטיקה כזאת אומצה על ידי הגרמנים בקרב קפורטו ב-1917 ובמתקפת האביב בחזית המערבית ב-1918. ברוסילוב לקח ארטילריה, דיוויזיות רגלים ודיוויות פרשים. הוא בנה עמדות סמוך לקווי האוסטרו-הונגרים ותיכנן התקפת פתע לאורך 480 ק"מ. ב-4 ביוני 1916 פתח ברוסילוב בהרעשה ארטילרית קצרה ומדויקת. האוסטרו-הונגרים הופתעו והחלו לסגת. ב-8 ביוני כבשו הרוסים את לוצק ושבו כ-200,000 חיילים אוסטרו-הונגרים. ברוסילוב כבש את מזרח גליציה ובוקובינה ובהן הערים לוצק, ברודי ו-צ'רנוביץ'. הרמטכ"ל האוסטרו-הונגרי שלח חיילים מהחזית האיטלקית לאזור הקרבות. ב-20 בספטמבר הגיע ברוסילוב להרי הקרפטים, אבל מספר בעיות אילצו אותו להפסיק את המתקפה.

1917-1918[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד 1917, הכלכלה הרוסית התקרבה לקרוס תחת העומס של המאמץ המלחמתי. בעוד הצורך בציוד אצל צבא רוסיה שיפר את התרחבות של תעשיית המלחמה, המחסור במזון במרכזים העירוניים הגדולים הביאו לתסיסה אזרחית, מה שהוביל לפרישתו של הצאר והמהפכה בפברואר. גם חללי המלחמה הרבים גרם לכך. המתקפה האחרונה שבוצעה על ידי הצבא הרוסי במלחמה היה מתקפת יוני בקיץ 1917. ב-29 בנובמבר 1917, הבולשביקים הקומוניסטים עלו לשלטון תחת מנהיגם ולדימיר לנין. הממשלה הבולשביקית החדשה של לנין ניסתה לסיים את המלחמה אך הגרמנים דרשו ויתורים עצומים. לבסוף, במארס 1918, הסכם ברסט ליטובסק, נחתם והחזית המזרחית חדלה להיות אזור מלחמה. ההסכם עשה הקלה מסוימת לרוסים, שהיו שקועים במלחמת אזרחים, והוא אישר את עצמאותה של פינלנד, אסטוניה, לטביה, אוקראינה וליטא. הגרמנים הצליחו להעביר כוחות משמעותיים לכיוון מערב כדי לערוך התקפה בצרפת באביב 1918. עם זאת, המתקפה הזו לא הצליחה להשיג פריצת דרך מכרעת עקב בואם של יחידות נוספות והגדלת כמות הלוחמים האמריקאים באירופה היה מספיק כדי להפחית את היתרון הגרמני. גם לאחר קריסת רוסיה, כמיליון חיילים גרמנים נשארו בחזית המזרחית עד סוף המלחמה. בסופו של דבר, איבדה גרמניה ואוסטרו-הונגריה את כל האדמות שכבשו, ועוד מספר סעיפים משפילים שהיו בהסכמים שונים (כגון חוזה ורסאי) לאחר שביתת הנשק שנחתמה בשנת 1918.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המונח "חזית" הרוסי מקביל למונח קבוצת ארמיות המערבי
  2. ^ http://www.spartacus.schoolnet.co.uk/FWWarmies1914.htm
  3. ^ Spencer Tucker, Priscilla Mary Roberts, Encyclopedia of World War I, ABC-Clio inc., California, 2005, page 241.
  4. ^ לא הייתה זמינה בתחילת הקרב ונפרשה רק בשלב מאוחר יותר, חלק מכח האדם שלה הורכב מהחיילים שכבר היו במצבת שלוש הארמיות האחרות