היו לילות

יעקב אורלנד

"הָיוּ לֵילוֹת" הוא שיר עלילה וזיכרון של המשורר יעקב אורלנד. חובר כנראה בשנות השלושים (עד שנת 1938). הולחן על ידי מרדכי זעירא.

הדוברת, מתארת את סיפור המפגש והחיים המשותפים עם אהובה; המפגש והחיים המשותפים נערכים במקום המתואר כמצוי „בַּמִּשְׁעוֹלִים בֵּין דְּגַנְיָה לְכִנֶּרֶת” - ביטוי מטפורי של זירה מייצגת בחלוציות העברית בשנות העלייה השנייה: היישובים קבוצת דגניה א המושבה כנרת, קבוצת כנרת וחוות העלמות בכנרת, בסביבות דרום הכנרת ואזור שפך הירדן. בהמשך השיר מתוארת הפסקת החיים המשותפים לפתע, ומוצגים געגועיה של הדוברת אל האהוב. בעלילה משולבים תיאורים של החיים החלוציים, במינוחם האפייני, בארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה והשלישית, ובהם נשזר מנעד הרעיונות הציוני החלוצי וערכי תנועת העבודה הארצישראלית.

"היו לילות" נעשה אהוד מאוד ביישוב ובחברה הישראלית שלאחר הקמת המדינה. הוא זכה לביצועים רבים, הידועים שבהם הם של שושנה דמארי ושל אסתר עופרים. הוא בוצע גם על ידי לאה דגנית, כוורת, אחינועם ניני, יהורם גאון, רוחמה רז, ריטה, ולולה מארש. רישומי אקו"ם מונים מעל ל־130 גרסאות שונות של השיר. מקובל לנגן אותו בטקסים חגיגיים ובאמצעי התקשורת בימי זיכרון ומועדים.

השיר מושמע גם בסרט היו לילות של רוני ניניו.

פרקי השיר ותכניו

השיר המחורז כולל שבעה בתים.

הבית הראשון פותח בהודעה על יצירת זיכרון, במילים: „הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת, אֲנִי אוֹתָם עַד סוֹף יָמַי אֶשָּׂא”. המשורר חוזר בו על מרכיב הנשיאה, או הסבל של הכלת הזיכרון על האהובים שאבדו, כגון בשירו אני נושא עמי.

הבית השני הפותח במילים: „וְהוּא נִגַּשׁ: שִׁמְעִי אֵלַי, קְטַנְטֹנֶת, / אֲנִי בָּנִיתִי בַּיִת לְשִׁבְתֵּךְ / אַתְּ תִּרְקְמִי בָּעֶרֶב לִי כֻּתֹּנֶת / אֲנִי אֶנְהַג בַּיּוֹם אֶת עֶגְלָתֵךְ....”. אפשר לפרש קטע זה כתיאור קונקרטי של חלוקת עבודה מגדרית - הגבר בונה בית ונוהג עגלה, האשה רוקמת כותנת - ושל יחסי רכוש בהם העגלה היא רכושה של האשה והיא מסמיכה את הגבר לנהוג בה. לחלופין ניתן לפרש את החלק הזה כתיאור מטאפורי של ההתחברות בין בני הזוג ואת הסדרת היחסים ביניהם, כאשר שמות העצמים "בית", "עגלה" ו"כותונת" הם מטאפוריים. צבעיה של הכותונת מפורטים בפסוק הבא: „כֻּתֹּנֶת שֶׁל תְּכֵלֶת עִם פֶּרַח זָהָב”.

הבית השלישי מתאר את העלם: „בָּהִיר וְגָבוֹהַּ כְּזֶמֶר”. ביטוי נדיר זה ששורשו בספרות הפיוט הארצישראלית בימי הביניים, נחקר על ידי חוקר השירה העברית אבשלום קור.

הבית הרביעי מתאר את מהות הקשר שנוצר בין הדוברת לבין אהובהּ, ובכללו נאמנות ובלעדיות, המובעות בהכרזתו של העלם: „וְהוּא אֶת הָעֵצִים בַּגַּן הֵעִיד, ... כִּי רַק אוֹתִי יִשְׁמֹר לוֹ לְתָמִיד.”; ומחשבה מתמדת על מושא האהבה, במילים בבית הבא: „הָיָה נוֹשֵׂא דְּמוּתִי מִמּוּל פָּנָיו”.

הבית החמישי פותח במחלתו של העלם, הקדחת, אשר הפילה חללים רבים בקרב חלוצים וחלוצות אנשים העליות הראשונות, ומספר על היעלמותו הפתאומית: "הָיָה הוֹלֵךְ וְשָׁב אֵלַי קוֹדֵחַ, / ... / הַגִּידוּ נָא, הֲיֵשׁ בָּכֶם יוֹדֵעַ / אֵי אָנָּה זֶה הָלַךְ לוֹ וְלֹא שָׁב?". ההעלמות המסופרת בלשון פואטית גבוהה ותוך כדי שאלה המופנית אל שומעיה של הדוברת, מוסרת כלליות של תפיסת המוות והאובדן של האהוב, באשר הם.

הבית השישי והבית השביעי מתארים את רגשותיה של הדוברת בעקבות אובדן בן הזוג האהוב. בזמן הקצר היא מתארת בכי ותדהמה כחלק מאבלות עמוקה. בזמן הארוך היא מתארת אי השלמה עם האובדן והחיפוש של האהוב במרחב הקיום הממשי והדמיוני: „בְּשָׂדוֹת רְחוֹקִים עוֹד הָלַכְתִּי אֵלָיו”; שמירה על הערכים והמסגרות המשותפות הממשיות שהוקמו עם בן הזוג, המובעת במטאפורת הכותנת במילים: „אָנֹכִי עוֹד נוֹשֵׂאת כֻּתָּנְתּוֹ הַמְּרֻקֶּמֶת”; ואת משא הזיכרון המתמיד, המכאיב והיקר, של האהבה הזוגית, המובע במילים: „אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת, אֲנִי אוֹתָם עַד סוֹף יָמַי אֶשָּׂא”.

קישורים חיצוניים

• "היו לילות" באתר בית לזמר העברי
• מילות השיר "היו לילות" והאזנה לו באתר זמרשת
• היו לילות, באתר אקו"ם
• היו לילות באתר עופר גביש
• היו לילות באתר דוקטור איתי פלאות