הכוחות הלבנוניים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הצלב של הכוחות הלבנוניים‏[1]

הכוחות הלבנוניים (ערבית: القوات اللبنانية, תעתיק מדויק: אלקֻוַאת אללֻבּנַאנִיה, הגייה לבנונית: אלאוּוֶ‏את אללֻבּנַאנִיה) הייתה המיליציה העיקרית של המחנה השמרני במלחמת האזרחים בלבנון, אשר המציאה את עצמה מחדש, וכיום היא מפלגה פוליטית בלבנון. פעולותיה של המפלגה במהלך הסדר הסורי בלבנון הוגבלו באופן משמעותי עד מהפכת הארזים ב-2005 שגרמה לעזיבת הכוחות הסוריים את לבנון. התנועה מגדירה את עצמה כלא דתית, אולם מרבית תומכיה היו מאז ומעולם נוצרים, ובייחוד המארונים ביניהם.

הקמת הכוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל הכוחות הלבנוניים‏[2]

בניסיון ליצור כוח נגד לאיחוד הציר הרדיקלי במלחמת האזרחים (התנועה הלאומית הלבנונית), התכנסו ראשי המחנה השמרני ב-1976, והקימו את המפלגה הפוליטית "החזית הלבנונית". המיליציה של החזית זכתה לשם "הכוחות הלבנוניים". מפקדה הראשון של המיליציה היה בשיר ג'ומאייל. בראשיתה הייתה זו קואליציה רופפת של מיליציות נוצריות שונות ובכלל זאת: הנמרים (הכוח הלוחם של המפלגה הליברלית הלאומית בראשות כמיל שמעון) שתרמו 3,500 לוחמים; שומרי הארזים של אטיין סאקר שנתנו 1,000 לוחמים; התנזים עם 1,500 לוחמים; בריגדת מרדה של סולימאן פרנג'יה תרמו 3,500; והמיליציה של מפלגת הכתאיב - הפלנגות הנוצריות שתרמו 8,000 מתוך סה"כ כ-18,000 לוחמים. בשיר ג'ומאייל חיזק את המיליציה, והפך אותה לכוח לוחם סינרגי וחזק. עם הקמתה, החלה המיליציה לזכות לתמיכת ישראל באימונים ותחמושת.

היחסים עם סוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמדתה של סוריה ביחס למיליציות הנוצריות השתנתה לפחות שלוש פעמים במהלך שנותיה הראשונות של מלחמת האזרחים. מלכתחילה תמכה סוריה בעמדת הרדיקלים להחלשת הנוצרים, אולם לאחר דחיית הרדיקלים את נסיון הפשרה הסורי ("המסמך החוקתי"/"מסמך הרפורמות") בפברואר 1976 החלו הסורים לתמוך בכוחות הנוצרים. על כן, אפשרו הסורים לנוצרים לתקוף מובלעות של המחנה הרדיקלי שהיו בשליטה סורית. כך מחנה הפליטים הפלסטיני תל א-זעתר שהושם במצור נוצרי מספר חודשים, נתקף באוגוסט על ידי "הכוחות הלבנוניים" ובתום הקרבות באמצע החודש, היו כ-2,000 הרוגים פלסטינים במקום[3].

הפילוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאור התבססות הכיבוש הסורי את לבנון, החלו חלק ממנהיגי "הכוחות הלבנוניים" להתנגד לשהות הסורית המתמשכת במדינה. סולימאן פרנג'יה הנשיא לשעבר, החל במגעים עם דמשק, וגרם לפיצול בחזית הלבנונית ובמיליציה שלה בין תומכיי בשיר ג'ומאייל וסמיר ג'עג'ע שהתנגדו למעורבות הסורית, לבין פרנג'יה שסבר כי תמיכה סורית בכוחות השמרניים תאפשר להם להביס את הרדיקלים. הסכסוכים הפנימיים גברו והפכו לאלימים; כך, קבוצה חמושה בהנהגת סמיר ג'עג'ע ואלי חובייקה הגיעה לבית משפחתו של פרנג'יה ב-13 ביולי 1978 והרגה את בנו טוני פרנג'יה ובני משפחה אחרים. בריגדת מרדה של פרנג'יה הפסיקה את שותפותה בחזית הלבנונית ובמיליציה בעקבות זאת, וסלימאן פרנג'יה אף החל לפעול יחד עם הציר הרדיקלי כדי לנקום על מות בנו. הגרסאות בין הצדדים חלוקות לגבי סיבות הרצח‏[4].

ב-1980 עזבה גם המיליציה בת ה-500 איש של המפלגה הליברלית הלאומית, הנמרים, את החזית הלבנונית ואת "הכוחות הלבנוניים". זאת לאחר התקפה של הפלנגות על בסיס המיליציה בספרא, כחלק מניסיונו של בשיר ג'ומייל להשתלט על הכוחות הלבנוניים ("יום הסכינים הארוכות" ב-7 ביולי). הנמרים פסקו מלהוות כוח משמעותי ופיקודם הנפרד ב"כוחות" בוטל, אולם מפלגתו של שמעון שרדה.

מפלגתו של אטיין סאקר פרשה מהחזית לאחר שראשיה הסכימו להתערבות הסורית ב-1976. אולם המיליציה של שומרי הארזים המשיכה ללחום לצד החזית בקרבות המפתח, דוגמת הקרבות במזרח ביירות ב-1978 ובזחלה ב-1981. לאחר עריקת בריגדת מרדה לצד הרדיקלי, חיסולם של הנמרים, והתפצלותם של שומרי הארזים הפכו "הכוחות הלבנוניים" לכוח הלוחם המשמעותי היחיד מצד מחנה הסטטוס קוו, ומרביתו הורכב מלוחמי הפלנגות.

קרב זחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשינוי מדינות נוסף, סוריה שבעבר (כפי שצויין) תמכה בכוחות המחנה השמרני, החלה להתעמת עם "הכוחות הלבנוניים" (בחסות כוח ההרתעה הערבי), בשל נסיונות המיליציה לערער את השליטה הסורית בלבנון. באפריל 1981 ניסו "הכוחות הלבנוניים" להשתלט על בירת מחוז הבקאע, העיר זחלה במרכז לבנון. מתוך סה"כ כ-150,000 תושבי העיר, מרביתם היו נוצרים יוונים-קתולים, העיר התנגדה לכיבוש הסורי סביבה, והוחזקה בידי קומץ לוחמי "הכוחות הלבנוניים" לאורך תקופת הכיבוש. לאור חשיבותה האסטרטגית של העיר, הממוקמת בהרים המשקיפים על ביירות, ועל הכביש בין דמשק לביירות, החליטו הסורים להשליט את מרותם על העיר, ולהציב בה את חייליהם. מנהיג "הכוחות הלבנוניים", בשיר ג'ומאייל, מצידו, ראה חשיבות עצומה בניצחון צבאי בעת זו, כדי למנוע את סוריה מלהורידו מכס הנשיאות, ולשים שם במקומו את עושה דברם, סולימאן פרנג'ייה. במהלך הלחימה על העיר שפרצה בתחילת אפריל, והסתיימה כחודשיים לאחר מכן, קרא בשיר ג'ומאייל לסיוע אווירי ישראלי נגד הפגזות הסורים. ב-28 באפריל התכנס הקבינט הישראלי, ואישר את בקשת ג'ומאייל. מטוסי קרב ישראליים הפילו מסוקים סורים שהעבירו חיילים נוספים לאזור הלחימה. סוריה המשיכה להתנגד לנסיונות המיליציה הנוצרית להשתלט על אזורים בבקאע, במספר קרבות עקובי דם נוספים.

שנות אמין ג'ומאייל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ההתנקשות בבשיר ג'ומאייל ב-14 בספטמבר 1982, ירש אותו אחיו בתפקיד נשיא לבנון, ומינה את בן דודו פאדי פרם, עמו היו לו יחסים קרירים, למפקד "הכוחות הלבנוניים" במקום בשיר בספטמבר 1982. יומיים לאחר רציחתו של בשיר, ביצעה המיליציה (אשר כעת הורכבה כעת כמעט באופן בלעדי מאנשי הפלנגות) את טבח סברה ושתילה. בעקבות מקרה זה והסכם השלום שכמעט נחתם עם ישראל ירדה התמיכה הציבורית בכוח.

איבוד שליטת הפלנגות על הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלחץ של ג'ומאייל הוחלף מפקד המיליציה בפואד אבו נאדר, אחיינו ומקורבו של אמין ב-1984. בניגוד לבשיר ג'ומאייל שנהנה מפופולריות בכוח, מינויו של אבו נאדר נתקל בהתנגדות בשל קרבתו לאמין ג'ומאייל. הנשיא ג'ומאייל החל ללחוץ על הכוחות הלבנוניים להתפרק מנשקם ולהעביר לשליטתו את נמל ביירות, ממקורות ההכנסה העיקריים של המיליציה ולפרק נקודת ביקורת על כביש ביירות-טריפולי, מקור הכנסה חשוב של סמיר ג'עג'ע שהיה אחראי על האזור הצפוני שבשליטת הנוצרים. ג'ומאייל פעל להדברות עם סוריה להשגת ערבויות ביטחוניות ממנה תמורת ויתורים פוליטיים למוסלמים. ג'עג'ע היה מתנגד חריף של ויתורים אפשריים למוסלמים והתקרבות לדמשק. ב-11 במרץ 1985 גורש ג'עג'ע ממפלגת הפלנגות, למחרת כבשו כוחותיו של ג'עג'ע את כל בסיסי הכוחות הלבנוניים לאורך כביש החוף. אלי חובייקה, האחראי על מנגנוני המודיעין באותה העת, שיתף פעולה עם ג'עג'ע וכוחות הנאמנים אליו כבשו שתי נקודות ביקורת של הכוחות. ג'עג'ע וחובייקה השתלטו על מקורות ההכנסה של הפלנגות, שתי תחנות הרדיו של הכוחות והמפלגה ואת מטה עיתון הפלנגות. אמין ג'ומאייל איבד את שליטתו על הכוח הלוחם, והחל מתקופה זו החלו הכוחות הלבנוניים להתנהל כגוף עצמאי. רובם הגדול של לוחמי הפלנגות לחמו תחת ג'עג'ע, שמונה למפקד הכוחות הלבנוניים (חובייקה מונה לראש הוועד הפועל) כעת והפלנגות הפכה למפלגה גרידא.

מאבקי חובייקה-ג'עג'ע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-21 באפריל תקפו הכוחות הלבנוניים את צידון, אולם נסוגו תוך יום וכך פגעו באוכלוסייה הנוצרית באזור. ב-10 במאי הדיח חובייקה את ג'עג'ע מהפיקוד על הכוחות הלבנוניים, ומינה אותו לראש מטה הכוח.

מיד עם כניסתו לתפקיד, החל חובייקה להתקרב לסוריה. ב-28 בדצמבר חתם חובייקה יחד עם ראשי המיליציות האחרים (נביה ברי מאמל וואליד ג'ונבלאט מהמפלגה הסוציאליסטית הפרוגרסיבית) על "ההסכם התלת צדדי". ההסכם הכשיר את המשך הכיבוש הסורי בלבנון והעניק לדמשק דריסת רגל משמעותית בענייניה של לבנון. הנשיא אמין ג'ומאייל שהתנגד להסכם, ביקש את סיועו של ג'עג'ע. ב-15 בינואר תקפו תומכי ג'עג'ע את מפקדת הכוחות במזרח ביירות, בה שכן חובייקה. לאחר קרבות קשים שהביאו למותם של מאות ומצור של כוחות ג'עג'ע ברחו חובייקה ותומכיו לסוריה. קבוצתו של חובייקה הוצבה לאחר מכן בזחלה (לבנון) על ידי סוריה, כפלג פרו-סורי של "הכוחות הלבנוניים".

ב-10 באוגוסט 1986 התחדשו הקרבות עם הצלחת כוחות חובייקה בכיבוש מפקדת הכוחות הלבנוניים בג'בייל. ארבעה ימים לאחר מכן, הצליחו תומכי ג'עג'ע יחד עם חיילי צבא לבנון לכבוש את מפקדת הפלנגות במזרח ביירות, שהוחזקה ביידי תומכי חובייקה. באישון ליל ה-27 בספטמבר בתמיכה וסיוע של סוריה‏[5] תקף כוח של חובייקה בן 3,000 לוחמים את מזרח ביירות והצליחו לכבוש חלק משכונת אשרפייה. הכוחות הלבנוניים, בסיוע של חיילי חטיבה 10 מצבא לבנון הצליחו לעצור את הפלישה. כמחצית מאנשי חובייקה נשבו (חלקם הוצאו לאחר מכן להורג) והשאר הצליחו לסגת למערב ביירות. חובייקה ברח לזחלה ומשם לסוריה. עד סוף המלחמה נותרו הכוחות הלבנוניים תחת פיקודו של ג'עג'ע.

מבחינה צבאית נחלה המיליציה מפלה לכוחות הדרוזים באזור השוף במלחמת ההרים, שגרמה לפינויים של מרבית תושביו הנוצרים של מרחב הרי השוף. מפלה זו הייתה אחת מאותות החלשותה של כוחות המחנה השמרני, בהיעדר התמיכה הסורית והישראלית לה זכתה בעבר.

החלשותה של המיליציה ניכרה גם במאבקה בלוחמי אש"ף והצבא הסורי באזור העיר צידון. באפריל 1986 אולצו "הכוחות הלבנוניים" לסגת מסביבת העיר, עשרות אלפיי נוצרים גורשו מכפריהם בסביבת העיר.

שנות מישל עאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

דקות ספורות לפני תום כהונתו בספטמבר 1988, מינה הנשיא אמין ג'ומאייל את מישל עאון, מפקד צבא לבנון לראש הממשלה (במקומו של ראשיד כראמי שנהרג בפיצוץ מטען תופת במסוקו), זאת בניגוד לאמנה הלאומית שקבעה כי ראש הממשלה תמיד יהיה מוסלמי סוני.

מישל עאון ניסה להכפיף את כל הכוחות הלוחמים תחתיו, וסגר מספר מעגנים בנמל ביירות, דרכם הוברחו סמים, שחלקם היו שייכים למנהיגי "הכוחות הלבנוניים". לטענת תומכי עאון, מטרת איחוד הכוחות הייתה להקים כוח לוחם חזק כדי להאבק בכיבוש הסורי, והמלחמה בסחר הסמים נועדה להשיב את הסדר ושלטון החוק ללבנון. לטענת תומכי הפלנגות וסמיר ג'עג'ע, איחוד הכוחות נועד לחזק את מעמדו של עאון, כך שלא תהיה נגדו כל אופוזיציה נוצרית, וסגירת המעגנים נועדה להחליש את מעמדם הכלכלי של מפקדי המיליציה, וכך להחליש את המיליציה עצמה.

עימותים ראשונים פרצו בין צבא לבנון של מישל עאון לכוחות הלבנוניים כבר בימים הראשונים לשלטונו של עאון, ולמרות המשא ומתן בין ג'עג'ע לבין עאון הסכסוך לא שכך. לבסוף, החליט ג'עג'ע לתמוך בהסכם טאיף שהעניק לסורים דריסת רגל משמעותית בענייני לבנון, זאת בניגוד לעאון שהתנגד אליו בחריפות‏[6].

לאורך כל שנת 1990 התרחשו עימותים מוגבלים בין צבא לבנון לבין הכוחות הלבנוניים. צבא סוריה נלחם גם הוא בכוחותיו של עאון, וגרם לנסיגתם למובלעת הכוח האחרונה שלהם - ארמון הנשיאות של עאון בבעבדה. ב-13 באוקטובר פרצו כוחות של צבא סוריה, אמל וייתכן גם של הכוחות הלבנוניים לארמון הנשיאות, בסופו של יום הטבח, היו במקום כ-700 הרוגים מכוחותיו של עאון. עאון עצמו נס לשגרירות הצרפתית בביירות, וממנה גלה לפריז.

ראש הכוחות הלבנוניים, סמיר ג'עג'ע ועוד 11 חברים במיליציה הואשמו בפשעים אותם ביצעו במהלך המלחמה (כל שאר הפוליטיקאים לא הואשמו, בשל החנינה שהחליט הפרלמנט הלבנוני להעניק לכל הצדדים הלוחמים). ג'עג'ע הואשם ברצח משפחתו של סולימאן פרנג'יה, ושוחרר עם נסיגת הסורים מלבנון, לאחר 11 שנות מאסר ב-18 ביולי 2005.

קובץ:Samir Geagea.jpg
סמיר ג'עג'ע מנהיג הכח"ל

כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמיר ג'עג'ע שב לחופשי באוקטובר 2005 והפך לנשיא הוועדה הביצועית של המפלגה (קרי, ראשה). לאחר מהפכת הארזים הפכו הכוחות הלבנוניים למפלגה, בראשותו. בבחירות לאחר נסיגת הסורים מלבנון השתתפה התנועה בבחירות לפרלמנט הלבנוני במסגרת קואליציית 14 במרץ של סעד חרירי, שזכתה לרוב בבחירות.

בבחירות 2009 מפלגת "הכוחות הלבנוניים" שימרה את כוחה, והיא מחזיקה בחמישה מושבים מתוך 128 בפרלמנט הלבנוני (ארבעה אחוזים). שניים מחבריה נבחרו מטעם נפת רשיה, שניים אחרים מטעם נפת בשארי והאחרון מייצג את נפת השוף.

תחנת הטלוויזיה הערבית הפופולרית LBC הוקמה על ידי המיליציה עוד בשנות מלחמת האזרחים וממשיכה לשדר כיום תכני בידור ואקטואליה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • למות בבירות - אדם ארנון, הוצאת אסטרולוג, 2007

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הצלב מסמל את ישו, הצבע האדום מסמל את הקרבת לוחמי הכוח, החתך האלכסוני למטה מסמל את שורשיהם של הנוצרים בלבנון, ונחישותם להשאיר את הצלב נטוע באזור המוסלמי. הצלב אומץ כסמל הכוחות ב"יום התפילה להתנגדות" ב-19 באפריל 1984.
  2. ^ הארז הוא סמל לבנוני מוכר, העיגול האדום מסמל שלמות, התנגדות בלתי פוסקת, ואת דמם של "המרטירים" של הכוח.
  3. ^ הגרסאות נחלקות בנוגע לדרך מותם של הפלסטינים. לטענת הנוצרים תושביי המחנה נהרגו במהלך הקרבות. הפלסטינים לעומת זאת גורסים כי לאחר כיבוש המחנה, "הכוחות הלבנוניים" ביצעו טבח ומעשי אונס בתושביי המחנה; הנרטיב הפלסטיני הוא המקובל יותר בזירה הבינ"ל.
  4. ^ לטענת תומכי פרנג'יה, מדובר היה בניסיון של בשיר ג'ומאייל להשתלט על המרדה. תומכי אלו שנותרו בחזית טוענים כי פרנג'יה החל לנהל משא ומתן עם סוריה ועושה דברה הבולט בלבנון ראשיד כראמה, כדי לזכות בתמיכת סוריה שתעניק לו יתרון על פני המפלגות הנוצריות האחרות. לטענת תומכי החזית, הבריגדה של פרנג'יה החלה ברצף התנקשויות נגד בכירי מפלגת הכתאיב, ורק בעקבותיהן באה המתקפה על ביתו של פרנג'יה.
  5. ^ סוריה וכוחות השמאל אפשרו לאנשי חובייקה להיכנס למערב ביירות שהייתה בשליטתם, ומשם לתקוף את מזרח העיר ה"נוצרית".
  6. ^ כמו בכל אירוע משמעותי, לשני הצדדים נרטיבים שונים. לטענת תומכי ג'עג'ע, הוא הבין כי "מלחמת השחרור" של עאון מכיבושו של הצבא הסורי החזק נועד לכישלון, ובקבלת ההסכם הוא רצה לחסוך את האבידות הכבדות שנגרמו לנוצרים עקב לחימה בסורים. לטענת תומכי עאון, ג'עג'ע נכנע לסורים