נביה ברי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נביה ברי

נַבִּיהּ בֵּרִּי (ערבית: نبيه برّي; נולד ב-28 בינואר 1938) הוא יושב ראש הפרלמנט הלבנוני וראש מפלגת אמל השיעית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברי נולד בסיירה לאון להורים מהגרים מלבנון, אשר כמו שיעים אחרים עקרו למערב אפריקה בחיפוש אחר אפשרויות כלכליות טובות יותר. כילד חזר לעיר משפחתו, תבנין שבדרום לבנון, שם למד בבית הספר היסודי, ומאוחר יותר המשיך את לימודיו במקאצד וב-Ecole de la Sagesse שבביירות. הוא למד משפטים באוניברסיטת לבנון, שם הצטיין כפעיל פוליטי והפך ליו"ר אגודת הסטודנטים. בשנת 1963 קיבל את התואר הראשון, ואז המשיך את לימודיו בסורבון שבפריז. בשנות השישים הצטרף לתנועה הלאומית הערבית ("חרכת אלקומיין אלערב").

למרות נטיותיו הפוליטיות, לא היה מקובל ביותר בממסד השיעי המסורתי, ויו"ר הפרלמנט דאז כאמל אל-אסעד סירב לאפשר לו לרוץ ברשימתו לבחירות בשנים 1968 ו-1972.

בתחילת שנות השבעים הוא עבד בביירות כעורך דין מטעם חברת ג'נרל מוטורס. בשנים 1976-1978 הוא התגורר בדטרויט שבארצות הברית, יחד עם אשתו הראשונה (בת דודו).

בשנות השבעים שימש גם כעורך דין עבור תנועת אמל, תנועתו של האימאם מוסא א-צדר. לאחר היעלמותו של האימאם בנסיבות מסתוריות בהיותו בסיור בלוב בשנת 1978, חזר ברי ללבנון כדי להתמודד על מנהיגות התנועה. לאחר כהונתו הקצרה של חוסיין אל-חוסייני כמנהיג התנועה, הפך ברי למזכ"ל תנועת אמל באפריל 1980. בין השנים 1979 ו-1982 הייתה תנועת אמל מעורבת בלחימה קשה עם פלגי אש"ף והמפלגות הקומוניסטיות על שליטה בשכונות השיעיות בדרום ביירות.

מאז אמצע שנות השבעים הייתה תנועת אמל ביחסים קרובים עם משטרו של אסד בסוריה, וקשרים אלה הפכו תחת הנהגתו של ברי לברית קרובה עם דמשק. התנועה קיבלה מסוריה כמות נכבדה של משלוחי נשק והדרכה צבאית.

בעקבות פלישת ישראל ללבנון בשנת 1982 פעלה תנועת אמל, יחד עם קבוצות לבנוניות אחרות בשליטתה של סוריה, להדיפת הכוחות הרב-לאומיים בראשות ארצות הברית מלבנון, להחלשת המדינה הלבנונית ולביטולו של הסכם השלום שחתם נשיא לבנון דאז, אמין ג'ומאייל, עם ישראל ב-17 במאי 1983. שאיפתו המתמדת של ברי ליטול חלק בממסד הפוליטי קיבלה דחיפה ב-6 בפברואר 1984 כאשר המיליציה שלו הצליחה להרחיק את צבא לבנון ממערב ביירות. כתוצאה מכך, לאחר קריאת התגר מצד ברי על שלטונו של ג'ומייל, נטש אמין ג'ומייל את בריתו הממושכת עם אסד והחל לשאת ולתת עם נביה ברי, בהקנותו לו עקב כך את תפקיד המנהיג החזק ביותר בקהילה השיעית. בהמשך אותה שנה, שנת 1984, הצטרף נביה ברי לממשלת האיחוד הלאומי כשר לענייני שיקום הדרום, ומאוחר יותר כשר המשפטים וכשר למשאבי החשמל והמים, תחת ראש הממשלה רשיד כראמי. אז מילא תפקיד מפתח במשא ומתן לשחרורם של בני הערובה בעקבות חטיפת טיסה 847 של מטוס TWA.

באמצע שנות השמונים נשענה דמשק על ברי כמשקל נגד מול התחזקותם המחודשת של מחנות הפליטים הפלסטיניים בראשות תנועת הפת"ח של יאסר ערפאת. במאי 1985 ניהלה אמל מלחמה עקובה מדם נגד מחנות הפליטים הפלסטיניים שסרו למרותו של ערפאת בביירות ובדרום לבנון.

בספטמבר 1985 חתמו נביה ברי ומנהיגים פרו-סוריים של מיליציות אחרות (וליד ג'ונבלאט ואלי חובייקה) על ההסכם התלת-צדדי שהושג בתיווכה של סוריה, ההסכם הלאומי לפתרון המשבר הלבנוני. הסכם זה כלל סעיפים מפורטים בדבר תיאום מלא בין סוריה לבין לבנון בנושאים ערביים, אזוריים ובינלאומיים. עקב לחץ ציבורי עז מצד הנוצרים בלבנון ואף מצד האופוזיצה הסונית, דחה הנשיא ג'ומייל את ההסכם.

נטיותיו האוטוקרטיות של ברי וכניעותו לדמשק גרמו לירידה בתמיכה בתנועת אמל בקרב הקהילה השיעית בלבנון. חסן האשם בעל הדמות הכריזמטית, שכיהן כסגנו של ברי, התפטר ב-1986 במחאה על התנהגותו ה"בלתי דמוקרטית". מפקדים צבאיים בולטים כמו מוסטפא דיראני ואחרים אף הם נטשו את המיליציה. מנגד, התחזקה המיליציה השיעית היריבה, חזבאללה, והצליחה לגייס חברים נוספים. תלותו של ברי במשטר הסורי גברה, ומתוך חשש לשלומו בעקבות התנגשויות עם קבוצות אחרות, הוא עזב את לבנון ביולי 1986 ומצא מקלט בדמשק. עם זאת, הוא המשיך לשלוט משם על תנועת אמל.

בשנת 1987 הורה ברי לתנועת אמל לתקוף כוחות דרוזיים וכוחות אחרים שנשלטו על ידי אש"ף בביירות. מערכה זו התבררה ככישלון, ותנועת אמל כמעט והובסה לולא התערבותם של כוחות סוריה. ברי שב ללבנון.

נביה ברי כיהן שוב כחבר הממשלה בשנים 1992-1989. ב-20 בנובמבר 1992 הוא נבחר למשרת יושב-ראש הפרלמנט, בבחירות שהוחרמו על ידי 87 אחוז מתושבי לבנון.

משרת יו"ר הפרלמנט, אשר שמורה על פי האמנה הלאומית לאישיות שיעית, היא המשרה הממשלתית הגבוהה ביותר שאליה יכול שיעי להגיע.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]