התנועה הלאומית הלבנונית
התנועה הלאומית הלבנונית (בערבית לבנונית: الحركة الوطنية اللبنانية, בתעתיק לעברית: אלחרכה אל-וטנייה אל-לובנאניה) הייתה חזית של מפלגות וארגונים לאומיים קומוניסטים, פאן-ערביים וסוריים שפעלו בשנים הראשונות של מלחמת האזרחים בלבנון, אשר תמכה באש"ף. בראשה עמד כמאל ג'ונבלאט, מנהיג דרוזי בולט של המפלגה הסוציאליסטית הפרוגרסיבית.[1]
התנועה הייתה אחת משתי קואליציות עיקריות במהלך סבבי הלחימה הראשונים במלחמת האזרחים בלבנון, השנייה הייתה המיליציות של החזית הלבנונית הנוצרית בעיקרה, שכללה את הפלנגות הנוצריות הלאומניות, המפלגה הליברלית הלאומית ואחרות, כמו גם חלקים מהשלטון המרכזי שנשלט על ידי המרונים.
הרכב[עריכת קוד מקור | עריכה]
התנועה הלאומית הלבנונית היא תנועה שקמה על בסיס התנועה החזית של המפלגות והכוחות הלאומיים והמתקדמים, הידועה גם בשם החזית הרוויזיוניסטית, ברית של מפלגות פוליטיות אנטי-סטטוס קוו שהוקמה במקור ב-1969, שהתמודדה מאוחר יותר בבחירות הכלליות של 1972 במצע חילוני רפורמי. התנועה הלאומית הלבנונית, הייתה ברובה שמאלנית, הן בהרכבה והן באוריינטציה שלה והתיימרה להיות ארגון רחב " דמוקרטי, פרוגרסיבי ולא עדתי " שאסף מפלגות וארגונים המתנגדים לסדר העדתי הנשלט על ידי המרונים בלבנון. היא אורגנה מחדש כתנועה הלאומית הלבנונית (LNM) בשנות ה-70, והובלה על ידי כמאל ג'ומבלט ככוח העיקרי בצד האנטי-ממשלתי בשנים הראשונות של מלחמת האזרחים בלבנון.
בין החברים בתנועה היו המפלגה הסוציאליסטית הפרוגרסיבית (PSP), המפלגה הסוציאלית הלאומית הסורית (SSNP), המפלגה הקומוניסטית הלבנונית (LCP) וכמה קבוצות נאסריסטיות. אליו הצטרפו גם פלגים פלסטינים היושבים במחנות הפליטים בלבנון, בעיקר מחזית הסירוב.
חברות וארגון פוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
החברות בתנועה היו מהצד השמאלני-סוצאלסטי ברובה והתיימרה להיות חילונית, אם כי המשיכה העדתית הברורה למדי של המפלגה הסוציאליסטית הפרוגרסיבית של ג'ומבלט וחלק מהארגונים הלאומיים הערבים הסונים בחלק מהמקרים הפכה טענה זו לוויכוח. עמדותיה האידאולוגיות העיקריות היו: ביטול העדתיות, רפורמות פוליטיות וחברתיות, ההכרזה הברורה של הזהות הערבית של לבנון והגברת התמיכה בפלסטינים. על מנת לתאם את הפעולות הצבאיות והפוליטיות של ה-התנועה, הוקם גוף ביצועי "המועצה המדינית המרכזית". מן קצר לאחר פרוץ פיגועים בעיר עאליי, אתר נופש תיירותי הררי בנפת שוף, שהפך למפקדה הצבאית של החזית. בראש המועצה עמד כמאל ג'ומבלט מהמפלגה הסוציאליסטית הפרוגרסיבית. לאחר מותו של ג'ומבלט ב-1977, הוא הוחלף על ידי בנו וליד ג'ונבלאט, שהנהיג את התנועה עד 1982.
קבוצות קטנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מעבר לזאת ישנם עוד הרבהמפלגות קטנות פחות ידועות היו קשורות לתנועה הלאומית הלבנונית (LNM) כמו: הקבוצה הקומוניסטית המהפכנית – RCG, המפלגה המהפכנית הלבנונית – LRP, החזית של הנוצרים הפטריוטים – PFC, התנועה הדמוקרטית הלבנונית – DLM, תנועת לבנון הערבית – MAL, התנועה המהפכנית הערבית – ARM, החסידים למהפכה, חוד החנית של הפעולה העממית – VPA, ארגון הנוער הערבי – OAY, יחידות הקריאה הערבית – UAC, תנועת המהפכה הערבית – MAR, תנועת השישה בפברואר, תנועת ה-24 באוקטובר – 24 OM, התנועה הלבנונית לתמיכה בפת"ח – LMSF, האיחוד של כוחות העם העובד – UWPF, האיחוד של כוחות העם העובד-תנועת התיקון – UWPF-CM, אבירי עלי, הפנתרים השחורים ועוד.
רובן היו ארגונים פוליטיים שוליים בעלי מגמה מהפכנית או פופוליסטית - לאומיות ערבית, ליברטריאנית/אנרכיסטית, ליברלית/אידיאליסטית, סוציאליסטית רדיקלית, מרקסיסטית-לניניסטית, הוג'איזיסטית, טרוצקיסטית או מאואיסטית שצמחו בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70. למרות בסיס התמיכה המוגבל שלהם, הם היו פעילים למדי. במדיניות שלהם, היו אנטי-סטטוס קוו, פאן-ערביות ותומכי פלסטין, ושאפו למהפכה חברתית שתשנה את חברת לבנון, ובכך שיתפו פעולה עם אותם מטרות כמו המפלגות החילוניות המובילות בתנועה הלאומית הלבנונית (LNM) – הכרה בלבנון כמדינה ערבית ותמיכה בלתי מתפשרת בארגון לשחרור פלסטין (אש"ף).
עם זאת, מלבד המיעוט הזה של אידיאליסטים מחויבים, הרוב המכריע של שאר ה'תנועות' היו למעשה חזיתות או 'חנויות' (בערבית : dakakin) - מיליציות שכונתיות מעט פוליטיות הפועלות תחת תוויות פסאודו-מהפכניות גרנדיוזיות - שהוקמו על ידי פלגי אש"ף (בעיקר פתח) במאמץ מוטעה להרחיב את בסיס התמיכה המקומית שלו בקרב צעירים עירוניים לבנונים מובטלים. ברוב המקרים, מפעלי המיליציה הקטנים, הלא ממושמעים והלא מצוידים, היו תצורות אד-הוק המורכבות מצעירים נוצרים או מוסלמים חמושים קל וחסרי הכשרה, שלעיתים נדירות עלו על רף ה-100–300 לוחמים - בערך בגודל של פלוגה או גדוד מוחלש.. כמה קבוצות התמזל מזלן להחזיק בכמה כוחות טכניים חמושים במקלעים כבדים וברובים חסרי רתע, אבל אחרים, לרוב, נלחמו ברגל כחי"ר קל, עם נשק קל שנגנב מכוחות הממשלה, נרכש בשוק השחור או הושג. דרך הפלגים הפלסטיניים. הקבוצות הללו שלא יכלו או לא רצו להקים את המיליציות שלהן מילאו תפקיד פוליטי רק על ידי השתתפות בפעילות תעמולה, והרחיקו את עצמן מקרבות הרחוב הפרועים והרציחות העדתיות בשנים 76–1975, כאשר חלק מהמיליטנטים שלהם העדיפו להצטרף לסוכנויות הסיוע הרפואיות. מאורגן על ידי LNM.עם זאת, מלבד מיעוט זה של אידיאליסטים מחויבים, הרוב המכריע של ה"תנועות" הנותרות היו למעשה חזיתות או "חנויות" (בערבית: דכאכין) – מיליציות שכונתיות מפוליטות במעט, הפועלות תחת תוויות פסאודו-מהפכניות מופרכות – שנוצרו על ידי פלגים בארגון הפלסטיני (בעיקר פת"ח), בניסיון מוטעה להרחיב את בסיס התמיכה המקומי בקרב נוער העירוני הלבנוני המובטל. ברוב המקרים, הקמות המיליציות הקטנות, שלא התאפיינו במשמעת רבה והיו חסרות ציוד, היו פורמציות זמניות של נוער נוצרי או מוסלמי, חמושים בקלות ובעיקר לא מאומנים, שמספר לוחמיהם לא עבר לרוב את סף ה-100–300 לוחמים – בגודל של פלוגה או גדוד לא מלאים. לקבוצות מסוימות שיחק המזל להחזיק בכמה רכבים טכניים חמושים במקלעים כבדים ובתותח ללא רתע, אך אחרות, ברובן, נלחמו רגלית כחיל רגלי קל, עם נשק קל שנגנב מכוחות הממשלה, נרכש בשוק השחור או הושג דרך הפלגים הפלסטינים. אותם קבוצות שלא היו מסוגלות או שלא רצו להקים מיליציות משלהן, שיחקו תפקיד פוליטי בלבד על ידי העסקה בפעילות תעמולתית, תוך שמירה על עצמן מחוץ לקרבות הרחוב האכזריים הרציחות העדתיות של 76–1975, עם חלק מהמחתרתים שבחרו במקום זאת להצטרף לסוכנויות הסיוע הרפואי שהוקמו על ידי ה-LNM.
הדעיכה של התנועה הלאומית הלבנונית (LNM) בסוף שנות ה-70, שהגיעה לשיאה בקריסתה לאחר הפלישה הישראלית ביוני 1982, קבעה את גורלן של רבים מהארגונים השמאליים הלבנוניים הקטנים. עם התקדמות המלחמה, רבות מהפקציות הקטנות האלו – לפחות אלו המוטות פוליטית – נהרסו במאבקי הכוח האלימים של שנות ה-80. לרוב נאלצו להתחבא, חלקם התפתחו לקבוצות פונדמנטליסטיות איסלאמיות, בעוד שאלו שלא היו מפוליטיים במיוחד פשוט התדרדרו לכנופיות רחוב שעסקו בהתנקשויות, גניבות, הברחות וסחיטה. כתוצאה מכך, רק שבריר מהקבוצות שהיו מחויבות אידאולוגית באמת הצליחו לשרוד את המלחמה ולהופיע מחדש בשנות ה-90 כארגונים פוליטיים פעילים.
כוח וארגון צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת המלחמה ב-1975, המיליציות השונות של התנועה הלאומית הלבנונית (LNM) הוקבצו לזרוע צבאית, שקיבלה את הכינוי "הכוחות המשותפים" (בערבית: القوات المشتركة, אל-קוואת אל-מושתרקה), אך הידועה ביותר כ"הכוחות המאוחדים" (LNM-JF), שמנתה כ-18,900 לוחמים (לא כולל פקציות פלסטיניות בעלות ברית).מיליציית ה-PSP (צבא השחרור העממי) ומיליציית ה-LCP (המשמר העממי) כל אחת מנתה 5,000 איש; מיליציית ה-SSNP הייתה עם 4,000 איש; הבעת'יסטים התומכים בסוריה והבעת'יסטים התומכים בעיראק עם 2,000 ו-1,500 איש בהתאמה. המיליציות האחרות חילקו ביניהן את היתר.
מספר זה אמור היה לגדול בחודשים הבאים עם שילובם של 21,900 לוחמי גרילה פלסטינים הן מהחזית הדחייה (RF) והן מהזרם המרכזי של אש"ף, אליהם הצטרפו מאוחר יותר 4,400 חיילים סדירים לבנונים מהצבא הערבי הלבנוני (LAA) בראשות סגן אחמד אל. - חטיב שעבר לצד LNM-PLO בינואר 1976. בסופו של דבר, הכוחות הצבאיים המשולבים LNM-PLO-LAA הגיעו לסכום מרשים של 45,200 חיילים עד מרץ באותה שנה, מיושרים מול 12,000-16,000 חיילי הימין שיריביהם החזית הלבנונית הצליחו לגייס.
| קְבוּצָה | כּוֹחַ אָדָם |
|---|---|
| LCP (משמר פופולרי) | 5,000 |
| PSP (PLA) | 5,000 |
| SSNP-L | 4,000 |
| באת פרו-סורי | 2,000 |
| הבעת' הפרו-עיראקית | 1,500 |
| המיליציות שנותרו | 1,400 |
| סה"כ | 18,900 |
| הצבא הערבי הלבנוני | 4,400 |
| אש"ף וחזית הדחייה | 21,900 |
| סה"כ | 45,200 |
נותנים חסות למדינות וארגונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ה-LNM-JF קיבל סיוע כספי ונשק ממדינות רבות כמו סוריה, לוב, עיראק ודרום תימן, בנוסף לתמיכה הפלסטינית; מלבד מתן גיבוי פוליטי ותרומה בכישורים הארגוניים שלהם, צוותים פלסטינים מנוסים מקבוצות RF ואש"ף סיפקו נשק, ציוד, ובמקרים רבים, מנהיגות צבאית למיליציות השמאל הלבנוניות. בנוסף, הם גם העבירו הכשרה, שנערכה במחנות הפליטים בערים הגדולות או בבסיסי אש"ף בדרום לבנון, בעיקר בעמק הבקאע (המכונה "פתחלנד").
השתתפות במלחמת האזרחים בלבנון 1975–1982[עריכת קוד מקור | עריכה]
כשהלחימה הסלימה, ה-LNM התחבר לארגון הגג של פלסטין לשחרור (אש"ף), ובתחילת 1976 שלטה ה-LNM ב-80% משטחה של לבנון.[3] אך ככל שיחסיה עם דמשק הידרדרו, סניף הבעת' הפרו-סורי, איגוד כוחות העם העובד וסיעה חשובה של SSNP עזבו את התנועה, והקימו לצד תנועת אמל את חזית המפלגות הפטריוטיות והלאומיות. ככל שהלחימה התלקחה, התנועה הלאומית הלבנונית נכנסה לברית עם אש"ף ועד תחילת 1976 התנועה שלטה ב-80% משטח לבנון.[3] אך ככל שהיחסים עם דמשק הדרדרו, הזרוע הבעת'יסטית התומכת בסוריה, איחוד כוחות העם העובד ופלג חשוב ב-SSNP עזבו את התנועה, ויחד עם תנועת אמל הקימו את החזית של המפלגות הפטריוטיות והלאומיות.
ביוני 1976 קיבל צבא סוריה, מחשש שניצחון פלסטיני יחליש את עמדתו האסטרטגית, בקשה מהחזית הלבנונית להתערב בשמם.[4] לאחר התנגדות ראשונית חזקה, החלו כוחות LNM/אש"ף לאבד קרקע, וברגע שמדינות ערב אישרו בסופו של דבר את ההתערבות הסורית לאחר ועידות קהיר וריאד, הכוחות המשותפים קיבלו הפסקת אש. צבא סוריה לקח אז את תפקיד שומרי השלום, כחלק מכוח ההרתעה הערבי של הליגה הערבית. בשנת 1977, וליד ג'ומבלט הפך לראש התנועה לאחר רצח אביו כמאל, במארב שלל חמושים פלסטינים פרו-סורים או סוכני SSNP לבנוניים העובדים עבור שירותי הביון הסוריים.[5][6][7][8][9]
למרות זאת, וליד יישר קו עם סוריה, ושמר על יחסי עבודה טובים עם נשיא סוריה חאפז אל-אסד (שחלק עם אביו חוסר אמון הדדי).
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Organization for Communist Action, Michele Salkind, Fawwaz Trabulsi, MERIP Reports, No. 61 (Oct., 1977), pp. 5-8+21
- ^ El-Khazen, Farid (2000). The Breakdown of the State in Lebanon, 1967–1976. Harvard University Press. ISBN 978-0674081055.
- ^ 1 2 Fawwaz Traboulsi, "La réforme par les armes"
- ^ Investigating Bashir Gemayel Part I: Bashir and the Israelis
- ^ Tim Llewellyn (1 ביוני 2010). Spirit of the Phoenix: Beirut and the Story of Lebanon. I.B.Tauris. pp. xiii. ISBN 978-1-84511-735-1. נבדק ב-15 במרץ 2013.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Knudsen, Are (2010). "Acquiescence to Assassinations in Post-Civil War Lebanon?". Mediterranean Politics. 15 (1): 1–23. doi:10.1080/13629391003644611.
- ^ Collelo, Lebanon: A Country Study (1989), p. 241.
- ^ Rabinovich, The War for Lebanon (1989), p. 77.
- ^ Menargues, Les Secrets de la guerre du Liban (2004), p. 50.
