מישל עאון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מישל נעים עאון (ערבית: ميشال نعيم عون, תעתיק מדויק: מישאל נעים עַוּן; נולד ב-17 בפברואר 1935), הוא מנהיג צבאי לבנוני ופוליטיקאי. בין 22 בספטמבר 1988 עד 13 באוקטובר 1990 כיהן בתפקיד ראש ממשלת המעבר, לאחר שמונה לתפקיד על ידי הנשיא אמין ג'ומאייל. הוא נאלץ לצאת לגלות בצרפת בתקופת הכיבוש הסורי בלבנון, ושב למולדתו ב-7 במאי 2005, אחד-עשר יום לאחר נסיגת הכוחות הסוריים מהמדינה. עאון, אשר נודע בכינוי "הגנרל", הוא חבר הפרלמנט הלבנוני ועומד בראש תנועת "הזרם הפטריוטי החופשי" (ערבית: التيار الوطني الحر) ובראש סיעת "השינוי והרפורמה" בפרלמנט הלבנוני.

ילדותו ושירותו הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עאון נולד למשפחה מארונית ענייה בשכונה המעורבת חארת חרייק בפרבר הדרומי של ביירות. עאון ציין את חברותו הקרובה אז עם שכניו המוסלמים (השיעים והסונים). הוא סיים את לימודיו בקולז' דה פראנס בשנת 1956 ונרשם לאקדמיה הצבאית כצוער לקצונה. לאחר שלוש שנים סיים את הכשרתו כקצין תותחנים בצבא לבנון. הוא עבר קורסים מתקדמים בשאלון סיר-מארן (צרפת, 1958 - 1959), בפורט סיל שבאוקלהומה (1966) וב"בית הספר הגבוה למלחמה" (צרפת, 1978 - 1980).

ביוני 1984 מונה עאון לפקד על צבא לבנון. במהלך מלחמת האזרחים בלבנון הקים את גדוד החי"ר הממוכן השמיני - גדוד מעורב של בני העדות שונות.

ממשלת המעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-22 בספטמבר 1988 בצו נשיאותי פיזר ג'ומייל את ממשלת אל-חוס המכהנת ומינה את עאון לראש הממשלה עד לעריכתן של בחירות חדשות. הייתה זו הפרה של האמנה הלאומית שלפיה צריך ראש הממשלה להיות ממוצא מוסלמי סוני. ג'ומייל הסביר את בחירתו בתקדים של 1952, כאשר מונה פואד שהאב המארוני לעמוד בראש ממשלת מעבר לאחר התפטרותו של הנשיא בשארה אל-ח'ורי.

ראש הממשלה המכהן, סלים אל-חוס, שזכה לתמיכה סורית, הודיע שפיזור הממשלה אינו תקף, ושתי ממשלות התקיימו במקביל: ממשלתו הצבאית של עאון במזרח ביירות וממשלתו האזרחית של אל-חוס במערבה. באביב 1989 ביקש עאון מהצבא להשתלט על הנמלים שהוחזקו על ידי מיליציות, שכן השתמשו בהם להבריח סחורות ולהתחמק מתשלום מכס.

ב-14 במרץ 1989 הכריז עאון על "מלחמת שחרור" מסוריה, כדי לאחד את המדינה ולערוך בחירות חופשיות לנשיאות. צבאו של עאון נלחם בצבא הסורי במשך מספר חודשים בביירות - מלחמה שגבתה את חייהם של אזרחים רבים ושל כאלף חיילים משני הצדדים.

באוקטובר 1989 נפגשו חברי האספה הלאומית כדי לנסות ולפתור את המשבר וניסחו את הסכם טאיף. עאון התנגד להסכם שכן הוא לא כלל לוח זמנים לנסיגה כוללת של צבא סוריה מלבנון. לאחר ניסוח ההסכם בחרה האספה הלאומית בנובמבר את רנה מעווד לנשיאות, אולם הוא נרצח 17 יום לאחר שנכנס לתפקיד, ואליאס הראווי נבחר במקומו. הראווי מינה את הגנרל אמיל לאחוד לעמוד בראש הצבא והורה לעאון לעזוב את ארמון הנשיאות. עאון נקלע למשבר עם הנוצרים בצבא ועם המיליציות הנוצריות (הכוחות הלבנוניים והפלנגות), אשר החליטו לתמוך בהסכם טאיף ובהראווי.

הגלות בצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פלישת עיראק לכווית ב-2 באוגוסט 1990 הקימה ארצות הברית קואליציה של מדינות כדי לשחרר את כווית. ארצות הברית ביקשה את תמיכתן של מדינות ערביות, ונשיא סוריה חאפז אל-אסד אכן הצטרף לקואליציה, ובתמורה קיבל את תמיכת ארצות הברית באינטרסים הסוריים בלבנון. ב-13 באוקטובר תקפו מטוסים סוריים את ארמון הנשיאות בבעבדא שם שהו עאון ומשפחתו (לאחר שישראל הסירה את ההגבלות על טיסת מטוסים סוריים בלבנון, כנראה בלחץ אמריקאי בשל הצורך בהשתתפות סוריה במלחמת המפרץ). עאון, שביקש להימנע מנפגעים רבים, נכנע וברח למעונו של שגריר צרפת. לאחר עשרה חודשים יצא עאון לגלות בצרפת ופעל מרחוק נגד ההגמוניה הסורית בלבנון. בזמן שהותו בגלות בצרפת עאון היה מהמבקרים החריפים של הנוכחות הסורית בלבנון ושל חזבאללה בפרט, ביקורת שכללה לא פעם הטחת קללות של ממש במשטר הסורי ובעומד בראשו.

בצרפת הקים את "הזרם הפטריוטי החופשי". הוא החרים את הבחירות שהתקיימו משנת 1992 ועד שנת 2000, בדומה לפוליטיקאים נוצרים רבים, כיוון שנערכו תחת כיבוש סורי. לאחר נסיגת ישראל מדרום לבנון החלה ההתנגדות לכיבוש הסורי להתעצם, ועאון החליט לשוב ולהשתתף במשחק הפרלמנטרי, תוך תיאום עם מפלגות נוספות שהתנגדו לסוריה. בבחירות החלקיות שנערכו בשנת 2003 כמעט זכה המועמד חיכמאת דיב, עאוניסט מושבע, במחוז הבחירה של בעבדא-עליי, למרות תמיכתן של רוב המפלגות במועמד הממשלה.

שובו ללבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עאון סיים את גלותו שארכה 15 שנה ושב למולדתו ב-7 במאי 2005, כמה ימים לאחר נסיגת הכוחות הסוריים מלבנון. עם שובו ערך מסיבת עיתונאים בנמל התעופה של ביירות, יחד עם בני משפחתו ונכדיו ופגש את אחיו, עמו לא התראה בכל שנות גלותו. מנמל התעופה יצא בראש שיירה של תומכים ונאמנים למצבת החייל האלמוני, שם התפלל. משם נסע לקברו של רפיק אל-חרירי, וסיים בכיכר החללים, שם הוקף בתומכים מכל רחבי לבנון.

מאז שובו מתגורר עאון ברובע ראביה. הוא קיבל במעונו משלחת מטעם הכוחות הלבנוניים, שהיו בעבר בין מתנגדיו. עאון גם התפייס עם סטרידה ג'עג'ע, אשתו של סמיר ג'עג'ע שהיה אז עדיין כלוא, ביקר את ג'עג'ע בכלא והיה הפוליטיקאי הראשון שקרא לשחרורו.

בבחירות לפרלמנט במאי 2005 הפתיע עאון כאשר מפלגתו חברה למפלגות פרו-סוריות. עאון הסביר בתגובה שלאחר נסיגת סוריה אין עוד משמעות לחלוקה זו. הוא מיקד את מסע הבחירות שלו בערכים לאומיים כגון מלחמה בשחיתות, אחדות לאומית על פני הפיצול העדתי, ובניית מדינה מודרנית.

בסיבוב השלישי של הבחירות זכתה מפלגתו של עאון ב-21 מתוך 58 המושבים שיועדו לנוצרים, ומתוכם כמעט כל המושבים השמורים לנוצרים בהר הלבנון. גם עאון עצמו נבחר לאספה הלאומית. עם זאת, בסיבוב הרביעי והאחרון לא זכתה מפלגתו באף מושב מטעם צפון לבנון, למרות שקיבלה את רוב הקולות הנוצריים שם.

עאון לא הצטרף לקואליציית 14 במרץ, שעל הקמתה הוחלט בעת המחאות הציבוריות ששטפו את לבנון בשנת 2005 לאחר רצח רפיק אל-חרירי, ראש ממשלת לבנון הקודם. עאון טען שראשי המפלגות החברות בקואליציית 14 במרץ הגיעו להסכמה עם תנועת אמל ועם חזבאללה על השארת חוק הבחירות שנחקק בשנת 2000 על כנו. חוק זה, שנחקק בתמיכתו של ראש המודיעין הסורי ע'אזי כנעאן (אשר היה למעשה מושל לבנון), לא מאפשר, לדעתו, ייצוג הולם ומקטין את חלקן של חלק מהקהילות השונות ברחבי המדינה. עאון עמד בראש המתנגדים לממשלת סניורה שהוקמה, ואמר שמדיניות הממשלה אינה קוהרנטית ותוביל למשברים פוליטיים בעתיד. כך, למשל, ציין את העובדה שהממשלה תמכה בזכות להתנגד לישראל מחד, ובצורך לקיים את החלטות האו"ם, כולל החלטת האו"ם 1559.

עאון התנגד לניסיונות הקואליציה להדיח את הנשיא לאחוד, הפרו-סורי. עאון הפתיע כשחתם על הסכם הבנות עם חזבאללה ב-6 בפברואר 2006. בהסכם זה הוחלט לחון ולהימנע מרדיפת רוב אנשי צד"ל המתגוררים בלבנון ואלה שברחו בשנת 2000 (עם קריסת צד"ל, בעת שנסוג צה"ל מלבנון) אשר היו מעוניינים לשוב למולדתם. הוא הגן על ההסכם ואמר שתהיה זו שגיאה פוליטית לבודד את חזבאללה.

עאון נחשב לפוליטיקאי לבנוני ש"הפך את עורו". למרות ההשפלה לה זכה מצד סוריה עת שגרשה אותו משטח לבנון והביקורת החריפה עליה מתח בעת שהותו בצרפת, כיום הוא נמנה עם המחנה הפרו-סורי בלבנון ולאחר חתימת הסכם ההבנות עם חזבאללה ובייחוד לאחר מלחמת לבנון השנייה הוא החל לקרוא להקמת ממשלת אחדות לאומית בלבנון. מטרתה האמיתית של הקמת ממשלה זו היא לחזק את מעמד הגורמים הפרו-סורים בתוך ממשלת לבנון כגון חזבאללה ולפגוע במעמד ראש ממשלת לבנון פואד סניורה אותו רואה המערב כבעל ברית מהמחנה המתון בלבנון, אותו רוצה המערב לחזק.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אדי כהן, עלייתו ונפילתו של מישל עון, לבנון 1988 - 1990, עבודת גמר לשם קבלת תואר מוסמך מאוניברסיטת בר-אילן, בהנחיית ראש מחלקת מזרח התיכון, פרופסור אליעזר טאובר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]