הלן סיקסו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הלן סיקסו

הלן סיקסוצרפתית: Hélène Cixous‏, 6 ביוני 1937), פילוסופית צרפתייה ממוצא יהודי-אלג׳יראי. סיקסו היא פרופסור, פמיניסטית, מבקרת, תאורטיקנית, סופרת ומחזאית. היא אחת מהאינטלקטואליות המובילות בצרפת החל מ – 1960 ועד היום. סיקסו כתבה למעלה מ – 40 ספרים ועשרות מסות ומאמרים, רומנים, מחזות, סיפורים קצרים, מאמרי ביקורת ומסות הגותיות. עבודתה הפילוסופית עוסקת בסוגיות הקשורות לכתיבה בכלל ולכתיבה נשית, "Écriture féminine" בפרט. לסיקסו תפקיד משמעותי בעיצוב תאוריה ספרותית פוסט מודרנית, פילוסופיה קונטיננטלית, לימודי נשים וחשיבה פמיניסטית.

חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיקסו נולדה ב-5 ביוני 1937, באורן שבאלג'יר. אביה – סמואל - היה יהודי ממוצא ספרדי ואמה – איב -יהודייה ממוצא גרמני שמשפחתה היגרה לאלג'יר בעקבות עליית הנאציזם. מילדות דיברה סיקסו מגוון שפות: גרמנית צרפתית, ספרדית וערבית. אביה הרופא סבל ממחלת השחפת, ובהיותו בן 39 נפטר. סיקסו הייתה בת אחת עשרה כשאביה מת. מות אביה, האובדן והצורך בפיצוי על לכתו השפיעו באופן מהותי על כתיבתה. לאחר מות האב נאלצה אמה של סיקסו לצאת לפרנס את המשפחה, היא למדה ועבדה כמיילדת. המפגש של סיקסו כילדה עם נשים ולידה, השפיעה רבות על כתיבתה כבוגרת. במהלך מלחמת העצמאות האלג'יראית נעצרו אחיה פייר ואמה, סיקסו דאגה לשחרורם ולהעברת משפחתה לצרפת. סיקסו עצמה עברה לצרפת מוקדם יותר ב- 1955. כיום היא מתגוררת בפריז, צרפת.

הלן סיקסו נישאה ב-1959, והתגרשה ב- 1965. לסיקסו שני ילדים: בן ובת.

השכלתה ופועלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיקסו החלה את לימודיה בצרפת בשנות השישים, בתחום הספרות האנגלית. במקביל שמשה אסיסטנטית (maître assistante ) באוניברסיטת סורבון פריז, 1965, לאחר מכן בשנת 1967, מונתה למרצה באוניברסיטת נאנטר (Paris West University Nanterre La Défense), פריז. ב– 1968 סיימה את עבודת הדוקטורט שלה בסורבון, שעסקה ביצירתו של הסופר האירי ג'יימס ג'ויס. שנה לאחר מכן קיבלה את התואר פרופסור.

ב 1968 מונתה סיקסו לעמוד בראש פרויקט הקמת אוניברסיטת פריס 8 (University of Paris VIII), בוואנסן (Vincennes), פרבר מצפון לפריז. הייתה זו אוניברסיטה שהוקמה בעקבות מרד הסטודנטים שפרץ בעיר הבירה הצרפתית באותה שנה. ב– 1974 הקימה את המרכז לחקר לימודי נשים, (Le Centre d’Etudes Féminines), המרכז הראשון מסוגו באירופה. סיקסו ניהלה אותו, ועד היום היא משמשת כיושבת הראש שלו. כיום מלמדת סיקסו באוניברסיטת פריס 8, צרפת. אוניברסיטת סה-פי (Saas-Fee), שווייץ ובבית הספר האירופאי ללימודים גבוהים (European Graduate School) ,בשווייץ.

לסיקסו תוארי כבוד מאוניברסיטאות שונות בעולם: אוניברסיטת קווינס (Queen's University) ואוניברסיטת אלברטה (University of Alberta), קנדה. דבלין קולג' (University College Dublin), אירלנד. אוניברסיטת יורק, ולונדון קולג' (University College London), בריטניה. אוניברסיטת גורג'טאון (Georgetown University), אוניברסיטת נורת'ווסטרן, ואוניברסיטת וויסקונסין-מדיסון, ארצות הברית.

כמו כן בשנת 2008 עד לשנת 2014, הוענק לה תואר פרופסור בכיר ע"ש א.ד וייט, A.D. White Professor-at-Larg מאוניברסיטת קורנל, ניו יורק‏[1].

ב-1969 זכתה בפרס מדיצ'י (Prix Médicis) לספרות‏[2]על ספרה "בתוך"– "Dedans".

פרסומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1998 פרסמה ביחד עם הפילוסוף והמסאי הצרפתי המפורסם ז'אק דרידה את הספר Volies - הינומות. בנוסף חיברה מונוגרפיות על עבודתם של הסופרים קלאריס ליספקטור, מוריס בלאנשו, פרנץ קפקא, היינריך פון קלייסט, מישל דה מונטיין, אינגבורג בכמן, תומאס ברנהרד, והמשוררת הרוסיה מרינה צבטייבה.

בשנת 1975, פרסמה את מאמרה המשפיע ביותר " Le Rire de la Méduse" ("צחוקה של המדוזה"), שתורגם ופורסם באנגלית בשנת 1976. מאמר זה מוגדר במקומות שונים כאחד המניפסטים הפמיניסטים החשובים שנתפרסמו.

כתיבתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחד עם לוס איריגארי וג'וליה קריסטבה, נחשבת סיקסו לאחת מהמייסדות של פמיניזם פוסט מודרני. כתיבתה של סיקסו עוסקת ביחסים שבין השפה, הגוף והחברה. סיקסו פועלת כדי ליצור שינוי לשוני, אשר ייצור בתורו שינוי חברתי. היא ידועה בסגנון כתיבה ייחודי, סגנון פיוטי החוצה את הגבולות המסורתיים של כתיבה אקדמאית ומתאפיין גם באיכויות של ליריות. בתחילת עבודתה עסקה סיקסו באינדיבידואל ובחיפוש מתמשך אחר שחרור אישי. מאוחר יותר עברה להתמקד במאבקים קולקטיביים של נשים ושל מיעוטים. סיקסו מבקשת להשיג שינוי על ידי חשיפת ההכללות הלשוניות, ותרגול צורות חלופיות של ביטוי.

כתיבה נשית, "Écriture féminine"[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הביטוי "כתיבה נשית", טבעה סיקסו במאמרה "צחוקה של מדוזה". לאורך ההיסטוריה הכתיבה והשפה היו בידי הגברים, לכן גם הייצוג הנשי הינו מנקודת מבט גברית. אין בשפה מילים וביטויים שמייצגים את הנשי, את מיניות האישה ואת העונג הנשי. סיקסו טוענת שמכיוון שהשפה והמבנה החברתי לא איפשרו לנשים לכתוב, יכולת הביטוי של אישה מצומצמת מראש. ישנו קושי להתגבר על הדימוי הנשי התרבותי ההגמוני, שעוצב על ידי גברים ולייצר דימוי חדש. היא מבקרת את השיח הקיים ומעלה את השאלה האם ניתן בכלל לכתוב כאישה. למרות זאת, בעבודת הכתיבה שלה סיקסו יוצרת שפה נשית ייחודית וחדשה. שפה זו מתמודדת עם השפעות של שונות, הדרה ומאבק על זהות. סיקסו מדברת על "כתיבה נשית" ללא הקבלה חד משמעית למין של הכותב. כתיבה גברית נחשבת לכתיבה שיטתית, בעלת אחידות של זמן לינארי אשר מוגבלת על ידי כללים. כתיבה נשית היא כתיבה זורמת, בלתי סגורה, לא מחויבת לחוקים ושוברת את האחדות והלינאריות של הזמן והדמויות. בכתיבתה של סיקסו היא מדגימה כתיבה נשית; הטקסטים שלה יוצרים ייצוגים חיוביים של נשים. במקביל, הטקסטים שלה, כמו גם המצופה מכתיבה נשית, מכילים סתירות פנימיות: סיקסו מציגה ייצוג נשי מצד אחד ומצד שני היא גורסת שאין אחדות במציאות, אין דמות נשית אחת. נשים שונות אחת מרעותה.

ההשפעות על כתיבתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככותבת צרפתיה סיקסו מושפעת רבות מאינטלקטואלים צרפתיים דוגמת מישל פוקו, ז'אק לאקאן, ז'יל דלז וז'אק דרידה. כמו כן, השפיעו על כתיבתה גם עבודותיהם של זיגמונד פרויד ומרטין היידגר. חלק מהטיעונים של סיקסו בפסיכולוגיה התפתחותית, מבוססים על התאוריה של פרויד. סיקסו מבקרת את התייחסותו של פרויד לזהות הנפרדת של בנים ובנות, ולתסביך האדיפאלי. ההשפעה החזקה ביותר על סיקסו ככותבת פרוזה היא זו של הסופרת הברזילאית קלאריס ליספקטור. מפגש מעורר השראה עם אריאן מנושקין במאית תיאטרון, מייסדת תיאטרון השמש, פריז, הביא לשינוי בכתיבתה של סיקסו לכיוון היסטורי ופוליטי החל מ-1980.

ז'אק דרידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיקסו נחשבת דקונסטרוקטיבית ומושפעת בכתיבתה מז'אק דרידה, אבי שיטת הדקונסטרוקציה. הטענה המרכזית של התאוריה היא שאין משמעות אחת לטקסט, אלא המשמעות תלויה בדרך הקריאה והשימוש שעושה הקורא בטקסט. דרידה היה אף הוא יהודי יליד אלג'יר שחי בצרפת. דרידה וסיקסו היו קולגות וחברים שחלקו זהות משותפת כ"לא שייכים", בעקבות היותם יהודים אלג'יריים בצרפת שמצאו מכנה משותף אינטלקטואלי ואידאולוגי. בהמשך דרכם, כאמור, אף חברו לכתיבת ספר משותף.

צחוקה של המדוזה – Le Rire de la Méduse[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיבור זה ראה אור ב-1975 בצרפת ותורגם לאנגלית ב-1976. סיקסו קוראת בו תיגר על יסודות הפטריארכיה, אשר דיכאה נשים לאורך ההיסטוריה. סיקסו מביעה בו את מחאתה כלפי השפה, אשר כלאה נשים בגופן ולא אפשרה להן לבטא את עצמן. היא קוראת בו ליצור כתיבה נשית מתוך מטרה ליצור ייצוגים של נשים.

סיקסו מזמינה נשים להגדיר את עצמן על ידי הכתיבה ועל ידי הסיפור האישי שלהן. "על האישה לכתוב על האישה ולהביא את הנשים אל הכתיבה, שממנה הורחקו באלימות כפי שהורחקו מגופן שלהן. מאותן סיבות תחת אותו חוק, למען אותה מטרה ממיתה. על האישה להיכנס לטקסט – כמו גם לעולם, ולהיסטוריה – ביוזמתה הייחודית"‏[3]. סיקסו מציגה אפשרות חדשה לשפה נשית כאשר הטקסט "צחוקה של המדוזה", מהווה דוגמה לכתיבה שכזו: מדובר בטקסט פיוטי, אינטימי שאינו לינארי. זהו טקסט המכיל סתירות פנימיות: מצד אחד סיקסו מייצרת שיח חדש דרך כתיבה נשית, מצד שני היא מסרבת לקבל את ההגדרות הביולוגיות למיניות.

חיבור זה הכניס לשיח את הביטוי: "דיו לבנה"; "האישה אף פעם אינה רחוקה מה'אם' (כלומר זו שמתקיימת מחוץ לתפקיד, ה"אם" כמו לא שם, כמו המקור של הטוב). תמיד יהיה בתוכה לפחות קצת מחלב האם הטוב. היא כותבת בדיו לבנה".(שם, ע"מ 140). בכל אישה יש תמיד משהו מהאם הטובה, לכן כדי לייצג את עצמה ואת גופה היא כותבת בדיו לבנה. כתיבה ב"דיו לבנה" יוצרת שפה נשית שמתארת וחוקרת נושאים של נשים. אישה הכותבת כתיבה נשית מתאחדת עם הגוף הנשי האימהי.

פרסומיה שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מחזה: האינדיאדה או הודו של חלומותיהם, 1988.
  • ספר: זה עתה נולדה, 2005.

מאמרים:

  • המחבר לאמיתו של דבר, 2002.
  • אלבומים ותמונות, 2005.
  • צחוקה של המדוזה, 2006.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סיקסו, הלן האינדיאדה או הודו של חלומותיהם, 1998
  • סיקסו הלן וקלמנט קתרין , זה עתה נולדה, תל אביב, רסלינג, 2006
  • סיקסו, הלן צחוקה של המדוזה, מתוך הספר "ללמוד פמיניזם: מקראה", תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד,2006
  • אלבומים ואגדות, תרגום רועי גרינוולד, המדרשה (כתב עת), גיליון 8 אוטו/ביוגרפיה 2005.
  • המחבר לאמיתו של דבר,תרגום נורית פלד-אלחנן, המעורר כתב עת לספרות ואמנות, גיליון מס' 15, קיץ 2002.
  • ללמוד פמיניזם: מקראה,האגודה הישראלית ללמודים פמיניסטים ולחקר המגדר, תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006.
  • לובין, אורלי איך בכל זאת נשים מצליחות לכתוב: על כתיבת נשים וגם על קריאה, מתוך הספר דרכים לחשיבה פמיניסטית, מבוא ללימודי מגדר, רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, 2007.
  • Susan Sellers eds.,The Helene Cixous Reader. London: Routledge, 1994

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ http://adwhiteprofessors.cornell.edu/
  2. ^ http://en.wikipedia.org/wiki/Prix_M%C3%A9dicis
  3. ^ 2006 צחוקה של המדוזה, ללמוד פמיניזם: מקראה, תרגום: מיכל הראל,ע"מ 135