המחאה בעקבות מלחמת יום הכיפורים

הוספת קישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גולדה מאיר ומשה דיין בטקס בחיל-הים

המחאה בעקבות מלחמת יום הכיפורים, הייתה מחאה שהחלה בפברואר 1974, שלושה חודשים אחרי סיום מלחמת יום הכיפורים, אך בזמן שעדיין התקיימו קרבות בעצימות נמוכה מול צבאות מצרים וסוריה. את המחאה הוביל קצין המילואים מוטי אשכנזי. אשכנזי החל במחאה לאחר שחרורו משירות המילואים, ודרש את התפטרותו של שר הביטחון משה דיין.[1] בהמשך הצטרפו לאשכנזי אלפי מפגינים נוספים, והמחאה התרחבה וקראה גם להתפטרותה של ראש הממשלה גולדה מאיר.[2]

לאחר פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט ב-1 באפריל 1974, שהטילה את האחריות על הדרג הצבאי בלבד, וזיכתה את ראשת-הממשלה ושר הביטחון, התפטר הרמטכ"ל דוד אלעזר. המחאה התעצמה, ותרמה להתפטרותה של גולדה מאיר כעבור 10 ימים.[3] לחץ המחאה וההאשמות כנגד שרים בכירים נוספים, גרמו לכך שאף אחד מהשרים הבכירים בתקופת המלחמה לא הסכים להחליף את גולדה ולהתמנות לראש-ממשלה. בסופו של דבר נבחר ליו"ר המפלגה יצחק רבין שלא היה חבר בממשלה בתקופת המלחמה ולא היה מעורב במהלכיה. דיין נשאר בתפקידו גם לאחר התפטרות גולדה מאיר ופעולות המחאה כנגדו נמשכו במהלך תקופת הרכבת הממשלה החדשה. עם השלמת תהליך הרכבת הממשלה על-ידי יצחק רבין, נאלץ גם דיין לסיים את תפקידו,[4] וכך גם שרי האוצר והחוץ, פנחס ספיר ואבא אבן, ובכך הגיעה המחאה העיקרית לסיומה. בהמשך ניסה אשכנזי לחדש את המחאה בדרישות נוספות לפיזור הממשלה החדשה וקיום בחירות, אולם ניסיונות אלה לא הניבו הצטרפות ציבורית משמעותית.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-26 באוקטובר 1973 הסתיימה באופן רשמי מלחמת יום הכיפורים שפרצה ב-6 באוקטובר 1973. פתיחת המלחמה על-ידי סוריה ומצרים הפתיעה את ישראל וגרמה לאבדות כבדות בימים הראשונים ולנפילת מאות חיילים בשבי. לאחר ההלם הראשוני הצליח צה"ל לבלום את המתקפה בשתי החזיתות ולסיים את המלחמה כשידו על העליונה. בחזית המצרית הושגה הפסקת אש בסוף ינואר 1974 ואילו בחזית הסורית נמשכה מלחמת התשה בעצימות נמוכה עד מאי 1974.

במלחמה נהרגו 2,700 חיילים ישראלים ובסיומה נותרו 304 חיילים בשבי מצרים, סוריה ולבנון.[5] שר הביטחון משה דיין אמר בסיום המלחמה כי יהיה מוכן להקמת וועדה חיצונית שתבדוק את אירועי היום הראשון במלחמה, אולם הוא ממליץ כי הוועדה תוקם רק במועד מאוחר יותר.[6] אמירה זאת התפרשה כרצון לדחות את החקירה ולמנוע חקירה מקיפה יותר שתעסוק גם בכשלי הממשלה. ב-21 בנובמבר 1973 החליטה המשלה על הקמת וועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט שמעון אגרנט, נשיא בית-המשפט העליון לשעבר. המנדט של ועדת החקירה היה רחב יותר מההצעה הראשונה של דיין, אולם גם בהחלטת הממשלה הוסמכה הוועדה לחקירה מוגבלת שתתייחס אך ורק להכנות צה"ל למלחמה ולשלושת ימי הלחימה הראשונים.[7]

לפני פרוץ המלחמה היו אמורות להתקיים בחירות לכנסת השמינית ב-30 באוקטובר 1973, כתוצאה מהמלחמה נדחו הבחירות ל-31 בדצמבר 1973. מפלגת העבודה החליטה ברוב גדול כי בראש המפלגה תעמוד שוב גולדה מאיר ואילו משה דיין הוצב במקום ה-4 והוצג כמועמד להמשיך בתפקיד שר הביטחון. בעקבות בחירתה אמרה גולדה כי אין צורך שתתפטר מראשות-הממשלה מכיוון שכעת הציבור יוכל להחליט בבחירות.[8] הבחירות התקיימו בעת שמאות אלפי חיילי מילואים עדיין היו מגויסים ובשתי החזיתות התקיימה לחימה בעצימות נמוכה, עד למועד הבחירות רק חלק קטן משבויי המלחמה חזרו.[9]

בבחירות ניצח "המערך" (מפלגת "העבודה"), אולם ניכר שינוי משמעותי בתוצאות בהשוואה לכנסת הקודמת. "המערך" נחלש מ-56 מנדטים ל-51 ואילו ה"ליכוד" התחזק מ-26 מנדטים ל-39.[10][11] בגלל הרוב הקטן התקשתה גולדה מאיר להקים קואליציה חדשה והמשא ומתן הקואליציוני ארך זמן רב. בסוף ינואר הושג הסכם על קווי שביתת הנשק מול מצרים וב-27 בינואר 1974 החל שחרור נרחב של חיילי מילואים מהחזית הדרומית.[12]

בתקשורת זכה דיין בתקופה הראשונה לאהדה והגנה כאשר הדורשים את הדחתו הואשמו שדרישתם יוצרת תחושת ניצחון אצל הערבים ופוגעת בחוסן הלאומי.[13] בהמשך הועלו טענות כי הדורשים את החלפתו מעוניינים להקדים את פרסום מסקנות וועדת החקירה, מפני שהם חוששים כי היא תקבע שגולדה ודיין תיפקדו בצורה תקינה ויתגלה כי האשמים במחדל הם דמויות אחרות.[14] ב-27 בינואר 1974 הושג הסכם שביתת נשק שסיים סופית את הקרבות בדרום והוצג כהצלחה גדולה של דיין וגולדה, מתנגדיו הואשמו בכך שהם לא מעוניינים להכיר בניצחון הישראלי במלחמה מחשש שהדבר ישלול את תביעתם להדחתו.[15]

המחאה ותגובת הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפקד מעוז בודפסט מוטי אשכנזי בפתח הבונקר, 1973

זמן קצר לאחר שחרור חיילי המילואים מהדרום, החל קצין המילואים, מוטי אשכנזי בהפגנת יחיד מול משרד ראש-הממשלה. אשכנזי סיים שירות מילואים של 3 חודשים ושבוע והיה מפקד המוצב היחיד, מוצב בודפשט, שלא נפל במתקפה המצרית בקו בר-לב.[16] אשכנזי התחיל את המחאה בשביתת רעב של 48 שעות בדרישה משר הביטחון משה דיין להתפטר כדי "לממש את עקרון האחריות המיניסטריאלית". בימים הראשונים הפגין אשכנזי לבדו, לדבריו בימים הראשונים היו רבים שקיללו אותו וירקו לעברו.[17] אולם תוך מספר ימים הצטרפו לאשכנזי מפגינים רבים, רוב המצטרפים היו חיילי מילואים שהשתחררו.[18][19]

למרות התגברות המחאה והצטרפותם של אלפים למוטי אשכנזי הודיע משה דיין כי איננו חושב להתפטר, בישיבת המפלגה הועלו טענות כנגד חברי-הכנסת מהמפלגה שביקרו במאהל המפגינים.[20] כאשר המחאה התרחבה הוזמן אשכנזי לפגישה בביתו של דיין. בפגישה אמר לו שר הביטחון: "לא אתה נתת לי את המנדט ולא לך אני צריך להחזירו!".[21] ב-17 בפברואר 1974 התקיימה הפגנה גדולה של אלפי תומכים בהדחת דיין, המשתתפים היו חיילי מילואים, משפחות שכולות, משפחות השבויים והנעדרים ואזרחים שהגיעו לתמוך. בהפגנה הודיע אשכנזי כי מתחילים באיסוף חתימות אזרחים להדחת דיין מתפקיד שר הביטחון.[22] כנגד ההפגנה להדחת דיין הייתה הפגנה קטנה יותר של משוחררי מילואים, פעילי מפלגה שהביעו תמיכה בדיין. בין שתי קבוצות המפגינים היו חילופי האשמות, כאשר כל קבוצה טענה שהקבוצה היריבה מאורגנת על-ידי פוליטיקאים. בישיבת סיעת ה"מערך" למחרת ההפגנה האשימו חברי-כנסת כי את אשכנזי מפעילים פוליטיקאים שרוצים להדיח את דיין. כמו-כן הואשמו המפגינים שהם מבקשים להפוך את דיין ל"שעיר לעזאזל" ובכך להסיר את האשמה מאחראים אחרים.[23]

בתקופה זאת עדיין לא הצליחה גולדה מאיר להרכיב קואליציה, בשל הרוב הקטן בו זכתה בבחירות. יומיים אחרי ההפגנה הגדולה הודיע דיין כי לא יהיה חבר בממשלה הבאה,[24] מוטי אשכנזי פרסם תגובה בה טען כי הודעת דיין היא תכסיס שנועד להפסיק את המחאה ולפיכך המחאה תימשך עד הרכבת הממשלה החדשה ללא דיין.[25] הודעתו של דיין לא פתרה את הבעיה במשא ומתן הקואליציוני, ראשת-הממשלה גולדה מאיר קראה לו בשבועות הבאים מספר פעמים לחזור בו ולהמשיך בתפקיד שר הביטחון. לבסוף הודיע דיין כי לאור המצב הביטחוני המורכב הוא נענה לבקשתה של גולדה ויסכים לכהן כשר ביטחון בממשלה החדשה.

בעקבות הודעת דיין נסללה הדרך להקמת ממשלה ברוב קטן, אנשי המחאה הודיעו כי בכוונתם להגביר את פעולות המחאה וכי ידרשו גם את הדחתה של גולדה מראשות-הממשלה.[2] ב-24 במרץ 1974 הכריזו כל ארגוני המחאה שהם מתאחדים למאבק משותף בו יקראו לראשי המדינה לקחת אחריות על מלחמת יום-כיפור ותוצאותיה.[26] את המחאה המשותפת הובילו מוטי אשכנזי ואסא קדמוני, קצין צה"ל שזכה בעיטור הגבורה במלחמה. באותו יום הושק אירוע המחאה המשותף הראשון, ארגוני המחאה הכריזו על "יום האחריות הציבורית" לציון 5 חודשים לסיום המלחמה. לעצרת הגיעו עשרות אלפי משתתפים, הנואמים בהפגנה קראו להפקת לקחים מהירה מכשלי המלחמה לטובת סילוק האחראים ותחילת תהליך של תיקון ושינוי בחברה הישראלית.[27]

דו"ח הביניים של ועדת אגרנט והשפעותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועדת אגרנט בישיבה מיום 27 בנובמבר 1973

ב-3 באפריל 1974 הוגש דו"ח הביניים של ועדת אגרנט. הוועדה המליצה על סיום תפקידו של הרמטכ"ל, דדו אלעזר וכן של ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא ושלושה מעוזריו תא"ל אריה שלו, סא"ל יונה בנדמן וסא"ל דוד גדליה קמ"ן פיקוד דרום. לגבי אלוף פיקוד דרום, שמואל גונן (גורודיש) המליצה הוועדה כי יושעה מתפקידו עד הגשת הדו"ח הסופי, אולם עדיין לא קבעה מסקנה סופית לגביו. לעומת זאת קבעה הוועדה כי תפקודו של הדרג המדיני היה תקין, גולדה מאיר זכתה למחמאות על תפקודה ואילו לגבי שר הביטחון, משה דיין קבעה הוועדה כי תפקודו היה סביר.[28] מייד עם פרסום הדו"ח הגיש הרמטכ"ל את התפטרותו לממשלה, אך בה בעת הצהיר כי נעשה לו עוול וכי שר הביטחון סירב לבקשתו לגיוס מוקדם של מילואים, מה שיכול היה לצמצם מאד את נזקי ההפתעה בימים הראשונים.[29]

מכתב אזהרה של ועדת אגרנט לראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא

מסקנות הוועדה והטלת האשמה על אנשי הצבא בלבד עוררו זעם גדול בציבור. הרמטכ"ל המודח, דוד (דדו) אלעזר הודיע כי בכוונתו לצאת למערכה ציבורית נגד מסקנות הוועדה, טענתו העיקרית הייתה כי הוועדה התעלמה מהחלטת שר הביטחון בנושא גיוס המילואים.[30] הטענות בציבור כנגד דו"ח הביניים היו כה קשות, עד כי חברי וועדת אגרנט שקלו להפסיק את עבודתם מבלי להשלים את הדו"ח הסופי.[31] מייד לאחר פרסום הדו"ח הציע דיין לכל הקצינים המודחים תפקידים חלופיים בצבא. ראש אמ"ן המודח אלי זעירא קיבל הצעה להישאר בצבא בתפקיד אחר, לאלוף פיקוד הדרום שמואל גונן (גורודיש) הוצע לצאת ללימודים ואילו הקצינים המודחים בדרגות הנמוכות יותר שובצו בתוך יומיים לתפקידים חדשים. הפעולות האלה נתפסו כ"הפרד ומשול" שממבצע שר הביטחון במטרה לבודד את הרמטכ"ל המודח ולהפריד בינו לבין הקצינים האחרים.[32]

ב-5 באפריל 1974, יומיים לאחר פרסום הדו"ח התארגנה קבוצת של 10 שרים וחברי-כנסת מה"מערך" והודיעה כי היא תומכת בהתפטרותו של דיין מהממשלה.[33] להתארגנות הח"כים מה"מערך" הצטרפה מפלגת מפ"ם השותפה לקואליציה ובכך איבדה הממשלה את הרוב בכנסת. לתמיכה בהדחת דיין הצטרפו חברי "המשמרת הצעירה" של מפלגת "העבודה" וכן 75 נציגי קיבוצים שנחשבו לחלק מבסיס התמיכה של המפלגה. הטענה הייתה כי דיין הממונה על הרמטכ"ל והצבא נושא ב"אחריות מיניסטריאלית" והוא שותף מלא לאחריותם ולכן עליו להתפטר ולאפשר את תיקון המערכת.[34] למרות הלחצים סירב דיין להתפטר והודיע כי יהיה מוכן להתפטר רק אם הממשלה כולה תתפטר ויוכרזו בחירות חדשות.[35]

התפטרות גולדה מאיר והדחת משה דיין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-11 באפריל 1974, תשעה ימים אחרי פרסום דוח ועדת אגרנט שהעניק שבחים לתפקודה, הודיעה ראשת הממשלה גולדה מאיר כי היא מתפטרת מתפקידה. בהודעתה לחברי המפלגה אמרה: "אני מתפטרת....איני מסוגלת לשאת בעול הזה...אני מבקשת לא לנסות לשכנע אותי". עם התפטרותה מהתפקיד, הפכה הממשלה לממשלת מעבר ונותרו שתי אפשרויות בפני חבריה - בחירת מחליף וכינון ממשלה חדשה באותו הרכב או הליכה לבחירות.[36]

משה דיין האשים את חברי המפלגה כי חתרו נגדו ונגד גולדה והביא לנפילת הממשלה, לטענתו ההפגנות והתקשורת לא השפיעו עליה, אולם קבוצת חברי המפלגה שתבעו את פיטוריו שברו את רוחה. דיין חזר על כך שאינו מתכוון להתפטר לאחר שוועדת החקירה קבעה שאינו אשם.[37] בעקבות דבריו הודיעה מפלגת מפ"ם השותפה בקואליציה כי לא תתמוך בממשלה החדשה אם דיין יישאר בתפקיד שר הביטחון, המשמעות הייתה שלא ניתן יהיה להרכיב קואליציה חדשה.[38] באותו היום נערכה עצרת המונים שדרשה בהובלת תנועת המחאה שדרשה כי דיין והאחראים הנוספים לא יכללו בממשלה החדשה, לארגוני המחאה הצטרפו בפעם הראשונה קבוצות של צעירי ה"ליכוד" והמפד"ל וכן ארגוני סטודנטים.

התפטרותה של גולדה מאיר יצרה מחלוקת במפלגת השלטון האם יש ללכת לבחירות חדשות או למנות מחליף ולנסות ולהקים קואליציה חדשה בכנסת הקיימת. בישיבת המפלגה הוחלט לנסות ולהקים קואליציה חדשה ללא בחירות, מבחינת חברי המפלגה המועמד המוביל לראשות-הממשלה היה שר האוצר, פנחס ספיר,[39] אולם ספיר סירב מפני שחשש כי הלחץ הציבורי יופנה כלפיו והשיב לחברי המפלגה כי יש לחזור אל הציבור וללכת לבחירות חדשות.[40] אחרי ספיר סירבו לפניות חברי המפלגה גם שר החוץ אבא אבן ושר המשפטים חיים צדוק. בעקבות סירובם של ספיר, אבן וצדוק לקחת את התפקיד, הוחלט על בחירות מיידיות לראשות המפלגה, בבחירות התמודדו יצחק רבין ושמעון פרס שלא השתייכו לצמרת המפלגה ולא נתפסו כשותפים למחדל של מלחמת יום הכיפורים.[41] בבחירות ניצח רבין שזכה לתמיכת רוב וותיקי המפלגה, בעוד שבפרס תמכו דיין ואנשי מפלגת רפ"י, מייד לאחר זכייתו בראשות המפלגה החל רבין בהרכבת הממשלה החדשה.[42]

במהלך תקופת המשא ומתן הקואליציוני נמשכה המחאה, ב-9 במאי 1974 קיימה תנועת המחאה עצרת גדולה ובה דרשו מרבין כי לא יכלול בממשלת אף אחד משרי "ממשלת המחדל" שכיהנה לפני המלחמה ובמהלכה. בראש רשימת השרים הוצב שמו של משה דיין, אך אליו נוספו שמותיהם של שישה שרים נוספים, ביניהם שר האוצר פנחס ספיר ושר החוץ אבא אבן. המפגינים הצהירו כי אם השרים הללו יתעקשו לקחת חלק בממשלה הם יטילו "מצור לא אלים" סביב בתיהם ולא ירפו עד שהללו יממשו את אחריותם.[43]

לאחר המחאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה דיין כחבר-כנסת מן המניין (1975)

ב-3 ביוני 1974 לאחר משא ומתן קואליציוני ממושך הושבעה ממשלתו הראשונה של יצחק רבין ברוב דחוק של 61 ח"כים.[44] משה דיין לא נכלל בממשלה, את מקומו כשר הביטחון תפס שמעון פרס, בנוסף לדיין לא נכללו בממשלה החדשה שר האוצר פנחס ספיר ושר החוץ אבא אבן. בכך סיימו את תפקידם ארבעת בעלי התפקידים הבכירים ביותר בממשלה שכיהנה בתקופת המלחמה.

עם השבעת הממשלה החדשה תנועת המחאה סיימה בפועל את תפקידה על-אף שמוטי אשכנזי ניסה בשנים הבאות לחדש את פעולתה מספר פעמים בדרישות נוספות לקיום בחירות חדשות ולפתיחה מחודש של דיוני ועדת אגרנט.

התפטרותה של גולדה והקמת הממשלה החדשה בראשות רבין וללא משה דיין איפשרו ל"מערך" להישאר בשלטון ל-3 שנים נוספות, עד התפטרותו של רבין בגלל פרשת חשבון הדולרים. בבחירות ב-1977 הובסה מפלגת "העבודה" בראשות שמעון פרס והודחה מהשלטון בפעם הראשונה מאז קום המדינה על-ידי ה"ליכוד" בראשות מנחם בגין. בבחירות 1977 זכה ה"ליכוד" ב-43 מנדטים לעומת 32 מנדטים שקיבל "המערך". יש הטוענים כי תוצאות הבחירות היו המשך מגמת השינוי שהחלה בבחירות אחרי מלחמת יום-הכיפורים, אז ירד כוחו של "המערך" מ-56 ל-51 ואילו "הליכוד" התחזק מ-26 ל-39. בבחירות 77' הושלם המהפך כאשר "המערך" ירד מ-51 ל-32 ואילו "הליכוד" עלה מ-39 ל-43. רוב המצביעים שעזבו את "המערך" לא הצביעו ל"ליכוד" אלא למפלגת ד"ש, מפלגת מרכז שהתמודדה לראשונה בבחירות אלה וזכתה ב-15 מנדטים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה לבנה, ישראל שלנו, תנועת המחאה לאחר מלחמת יום הכיפורים, סיפור מחאת הדור האבוד, הוצאת אפי מלצר, 2019

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ב. עמיקם, היום הפגנה עם מוטי אשכנזי בסיסמה "דיינו מדיין", על המשמר, 17 בפברואר 1974
  2. ^ 1 2 מוטי אשכנזי תובע התפטרות גולדה מאיר ובחירות חדשות, מעריב, 13 במרץ 1974
  3. ^ דניאל בלוך, גולדה מאיר מתפטרת: אינה מסולת לשאת בעול, דבר, 11 באפריל 1974
  4. ^ יהושע תדמור, ממשלת ג. מאיר סיימה כהונתה; רבין יציג היום ממשלתו בכנסת, דבר, 3 ביוני 1974
  5. ^ מ. שמריהו, על־פי תביעת סיעות הליכוד - הכנסת תדון באי־שחרור השבויים על־ידי מצרים וסוריה, מעריב, 29 באוקטובר 1973
  6. ^ משה מייזלס, משה דיין מוכן לבירור ענינים הקשורים בתחילת הלוחמה - "אך עדיין לא הוזמן לכך", מעריב, 31 באוקטובר 1973
  7. ^ אבישי אמיר, ד"ר אגרנט ישלים כנראה מחר הרכבת הועדה לחקירת המחדלים, מעריב, 20 בנובמבר 1973
  8. ^ משה מייזלס, בהצבעה חשאית - אחרי דיון סוער שנמשך 15 שעות - מרכז העבודה הביע אמון בגולדה ברוב של 291 נגד 33 ו־15 נמנעים, מעריב, 6 בדצמבר 1973
  9. ^ יעקב ארז, הכוננות בצה"ל לא מנעה השלמת ההכנות לבחירות • חולקו הקלפיות, מעריב, 31 בדצמבר 1973
  10. ^ משה מייזלס, דכאון בצמרת המערך - אך הוחלט לעשות מאמץ להקים ממשלה בהקדם, מעריב, 1 בינואר 1974
  11. ^ דניאל דגן, סיפוק בליכוד - אך לא הרגשת נצחון; בגין: יש רוב לקיים זכותנו על א"י, מעריב, 1 בינואר 1974
  12. ^ יעקב ארז, בעקבות הפינוי – ישוחררו חיילי מילואים ששרתו בגיזרה הדרומית ממערב לתעלה, מעריב, 27 בינואר 1974
  13. ^ מרדכי יקובוביץ, על דיין להמשיך בתפקידו, דבר, 6 בינואר 1974
  14. ^ מאיר בראלי, הצד האישי והמדיני, דבר, 16 בינואר 1974
  15. ^ חגי אשד, הנצחון הישראלי במלחמת יום הכיפורים, דבר, 1 בפברואר 1974
  16. ^ מפקד מעוז במלחמה שובת בתביעה להתפטרות דיין, מעריב, 4 בפברואר 1974
  17. ^ אתר למנויים בלבד עופר אדרת, "הרגשנו שרימו אותנו": הם שבו זועמים מהחזית, והציתו מחאה שעלתה לגולדה בכיסא, באתר הארץ, 24 בספטמבר 2023
  18. ^ אלי אשכנזי‏, ממחאת כיפור למחאת המהפכה: "למי שמעמיד עצמו לרשות האומה - יש זכות לתבוע", באתר וואלה!‏, 11 בספטמבר 2023
  19. ^ מוטי אשכנזי: בשבוע הבא כבר לא אהיה בודד, מעריב, 7 בפברואר 1974
  20. ^ משה דור, אם לא יעירנו השוט, מעריב, 14 בפברואר 1974
  21. ^ משה דיין נפגש עם מוטי אשכנזי; לחצו ידיים אבל לא הושגה הסכמה, מעריב, 15 בפברואר 1974
  22. ^ מוטי אשכנזי מכריז על מיבצע 101 אלף חתימות להדחת דיין, מעריב, 18 בפברואר 1974
  23. ^ האשמות הדדיות בין חברי סיעת המערך: "תופעות התפרקות" • "התפוצצות מבפנים", מעריב, 19 בפברואר 1974
  24. ^ הודעת דיין לגולדה מאיר כי לא ישתתף בממשלה הבאה דלפה בטרם עת וגרמה להתרוצצות ולהחשת צירי לידה של שלטון חדש, מעריב, 20 בפברואר 1974
  25. ^ מוטי אשכנזי: הודעת משה דיין - תכסיס, מעריב, 20 בפברואר 1974
  26. ^ מוטי אשכנזי מצטרף אל החיילים המשוחררים, מעריב, 24 במרץ 1974
  27. ^ "פרצנו את המחסום במלחמה נגד המנגנונים", מעריב, 25 במרץ 1974
  28. ^ הממשלה קיבלה התפטרות הרמטכ"ל בעקבות דו"ח אגרנט, דבר, 3 באפריל 1974
  29. ^ הרמטכ"ל כופר במסקנות הוועדה לגביו, דבר, 3 באפריל 1974
  30. ^ דוד אלעזר למערכה ציבורית נגד מסקנות ועדת אגרנט, דבר, 5 באפריל 1974
  31. ^ חגי אשד, חשש שחברי ועדת אגרנט יתפטרו אם תימשך הביקורת, דבר, 5 באפריל 1974
  32. ^ מורת־רוח על נסיונות דיין לנטרל את "דדו", על המשמר, 8 באפריל 1974
  33. ^ רפל בנקלר, קבוצת שרים מחיבת הסקת מסקנות והסתלקות מ. דיין, על המשמר, 5 באפריל 1974
  34. ^ רפל בנקלר, ג. מאיר הודיעה כי אם תתפטר הממשלה כולה - לא תרכיב חדשה, על המשמר, 9 באפריל 1974
  35. ^ דן פתיר, תביעות ב"עבודה" להתפטרות הממשלה ואף להליכה לבחירות, דבר, 10 באפריל 1974
  36. ^ יצחק שור, ג. מאיר תודיע היום בכנסת על התפטרותה, על המשמר, 11 באפריל 1974
  37. ^ דני רובינשטיין, דיין: ההתפטרות בגלל חתירה בתוך המפלגה, דבר, 11 באפריל 1974
  38. ^ מפ"ם לא תתמוך בממשלה בה ימשיך לכהן דיין כשר בטחון, דבר, 11 באפריל 1974
  39. ^ רפל בנקלר, הנשיא פותח היום בהתייעצויות עם הסיעות - מאמצים במפא"י לשכנע ספיר להיות מועמד לתפקיד רה"מ, על המשמר, 14 באפריל 1974
  40. ^ ספיר השיב בלאו מוחלט למפצירי מפא"י - קורא לבחירות באוקטובר, על המשמר, 15 באפריל 1974
  41. ^ דן פתיר, העבודה תדון היום בבחירת מועמד לראשות הממשלה, דבר, 21 באפריל 1974
  42. ^ דן פתיר, משלחת המערך תציע היום לנשיא להטיל על רבין הרכבת הממשלה, דבר, 23 באפריל 1974
  43. ^ תנועת המחאה תפגין נגד שיתוף "שרי המחדל" בממשלה החדשה, על המשמר, 2 במאי 1974
  44. ^ דניאל בלוך, הממשלה בראשות יצחק רבין מתכנסת היום לישיבה ראשונה, דבר, 4 ביוני 1974
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=המחאה_בעקבות_מלחמת_יום_הכיפורים&oldid=38308017"