הליכוד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הליכוד
אפיון:	מפלגת ימין עם נטייה למרכז
כנסות:	שמינית (1973) ואילך
ממשלות:	18, 19, 20, 21, 22, 23, 24, 27, 29, 30
מנהיגים:	מנחם בגין, יצחק שמיר, בנימין נתניהו, אריאל שרון
שיא כוחה:	48 מנדטים בכנסת העשירית (1981)
נוצרה מתוך:	גח"ל, הרשימה הממלכתית, המרכז החופשי, התנועה למען ארץ ישראל השלמה
התמזגה לתוך:	הייתה המפלגה העיקרית בסיעות הליכוד-גשר-צומת, הליכוד-צומת, כיום עצמאית

הליכוד, תנועה פוליטית ימין-מרכז ישראלית (ברית מפלגות שהתאחדו למפלגה). התנועה החזיקה בשלטון בישראל במשך רוב התקופה מאז 1977 ועד 2006.

תוכן עניינים 1 הקמה 2 אפיון ואידאולוגיה 2.1 השקפה מדינית 2.2 השקפה ביטחונית 2.3 השקפה כלכלית 2.4 השקפה בסוגיית יחסי דת ומדינה 3 ציוני דרך 3.1 הליכוד בראשות מנחם בגין 3.2 הליכוד בראשות יצחק שמיר 3.3 הליכוד בראשות בנימין נתניהו 3.4 הליכוד בראשות אריאל שרון 3.4.1 תוכנית ההתנתקות והמחלוקות בליכוד 3.5 הקדנציה השנייה של נתניהו בראשות הליכוד 4 מבנה הליכוד 5 נציגי המפלגה בכנסת 6 קישורים חיצוניים

[עריכה] הקמה

הליכוד הוקם בשנת 1973, לקראת הבחירות לכנסת השמינית, כרשימה משותפת למספר מפלגות ותנועות: מפלגת גח"ל (איחוד תנועת החרות והמפלגה הליברלית, היה המרכיב העיקרי בליכוד), הרשימה הממלכתית, המרכז החופשי והתנועה למען ארץ ישראל השלמה. תנועות אלו שמרו על מוסדותיהן המפלגתיים. הרשימה לכנסת הורכבה, על פי מפתח מוסכם, מנציגי התנועות השונות. היוזם העיקרי של מהלך זה שהוביל, בסופו של דבר, לאיחוד מלא היה אריאל שרון, שפרש בשנה זו מצה"ל. בראש הליכוד נבחר לעמוד מנהיגה הוותיק של תנועת החרות ומפקד האצ"ל לשעבר, חבר הכנסת מנחם בגין. בגין, שעד הקמת הליכוד הוביל את מפלגת חירות כסמן הימני הניצי במפה הפוליטית הישראלית, בחר להנהיג את המפלגה החדשה בצורה ימנית מתונה. הליכוד מראשיתו חרת על דגלו את ערכי השוויון החברתי, השוק החופשי והשמירה על המסורת והתרבות היהודית, ערכים שעוצבו ברובם על פי משנתו של זאב ז'בוטינסקי.

את המפלגה הנהיגו: מנחם בגין (1973 - 1983), יצחק שמיר (1983 - 1993), בנימין נתניהו (1993 - 1999, ושוב החל מ-2005), ואריאל שרון (1999 - 2005).

[עריכה] אפיון ואידאולוגיה

[עריכה] השקפה מדינית

מבחינה מדינית תנועת החרות שהייתה המרכיב העיקרי בליכוד היא ממשיכתה הרעיונית של התנועה הרוויזיוניסטית, אשר תבעה בעלות על כלל שטחי ארץ ישראל, כולל על עבר הירדן המזרחי בשלב מסוים. תנועת הליכוד תמכה במפעל ההתנחלויות מראשיתו, והרחיבה אותו במידה ניכרת החל מתחילת כהונתו של מנחם בגין, ועד לחילופי השלטון לאחר הבחירות לכנסת השלוש עשרה ב-1992. תומך בולט בהתיישבות ביש"ע בהנהגת הליכוד היה אריאל שרון, אשר לאורך שנות ה-80 ניצח על הקמתן של מרבית ההתנחלויות במסגרת תפקידו כשר המסחר והתעשייה ולאחר מכן כשר הבינוי והשיכון.

בשאלת יחסי ישראל-סוריה, היה הליכוד לאורך השנים תומך בולט בפיתוח ההתיישבות ברמת הגולן, ואף הוביל את החלת החוק הישראלי עליה.

למרות עמדתו הנוקשה בסוגיית האפשרות להחזרת שטחים תמורת שלום, היה זה דווקא הליכוד בניצוחו של מנחם בגין אשר הוביל ב-1979 את הסכם השלום עם מצרים, במסגרתו התחייבה ישראל לנסיגה מלאה מחצי האי סיני, ולפירוק ישובי חבל ימית.

בשאלת היחס לפלסטינים התמתן הליכוד עם הזמן בעקבות הקונצנזוס הישראלי, החל מהתחייבות להענקת אוטונומיה לפלסטינים שנכללה בהסכם עם מצרים, דרך המשא ומתן בשאלה הפלסטינית בועידת מדריד בימי שמיר והקיום המהוסס של הסכמי אוסלו בימי ממשלת נתניהו, ועד לביצוע תוכנית ההתנתקות והסכמה עקרונית להקמת מדינה פלסטינית בעת ממשלת הליכוד בראשות שרון. עם זאת האפשרות לויתורים מדיניים גרמה לאורך השנים למחלוקות חריפות בתנועה יותר מכל נושא אחר, והביאה אף לפיצול בליכוד ולהקמת מפלגת קדימה בסוף 2005.

[עריכה] השקפה ביטחונית

מדיניותו הביטחונית של הליכוד גורסת תמיכה בצעדים תקיפים כנגד הטרור הפלסטיני, וכנגד מבצעיו בישראל ומחוצה לה. במסגרת מדיניות זו יזם שלטון הליכוד את מלחמת לבנון הראשונה במטרה לפגוע בנוכחות אש"ף בלבנון. למרות שמשימה זו נחלה לבסוף הצלחה עם עזיבתם הכפויה של יאסר ערפאת ואנשיו את ביירות, תרמה המלחמה לצמיחתם של ארגונים פנים לבנונים עויינים לישראל כגון חיזבאללה ואמל, וגררה נוכחות ישראל בלבנון (מוגבלת החל מיוני 1985 לרצועת הביטחון) שנמשכה כ-18 שנים. בנוסף תמך הליכוד, יחדיו עם שר הביטחון מטעם מפלגת העבודה יצחק רבין, ביד תקיפה לדיכוי האינתיפאדה הראשונה. מבחינה צבאית גרידא נחלה מדיניות זו הצלחה וההתקוממות הפלסטינית האלימה גוועה ברובה, אך ישראל לא הצליחה לדכא את שאיפותיהם הלאומיות של הפלסטינים, ותדמיתה הבינלאומית נפגעה.

בשנות אוסלו הנהיג הליכוד את הימין בהתנגדות להסכם, תוך שהוא מצביע על הסכנות הביטחוניות הטמונות בו. לאחר גל הפיגועים בפברואר-מרץ 1996, הובילה את קמפיין הבחירות של נתניהו הסיסמה "עושים שלום בטוח", הבאה להדגיש את נכונותו של הליכוד להמשיך בתהליך המדיני, אך תוך דרישה תקיפה מהרשות הפלסטינית לעמוד בהתחייבויותיה הביטחוניות. במהלך כהונת ממשלתו, תבע נתניהו את עיקרון ההדדיות, ודרש מהפלסטינים לנקוט בצעדים תקיפים כנגד ארגוני טרור כדוגמת חמאס והג'יהאד האסלאמי בתמורה לויתורים מדיניים. בנוסף לא היססו ממשלות הליכוד להפעיל את צה"ל הרחק מעבר לגבולות מדינת ישראל כנגד מה שתפסו כאיומים על שלומה. כך נפגעה קשות (ולמעשה חוסלה) תוכניתה הגרעינית של עיראק במבצע אופרה, וננקטו צעדים כנגד אש"ף אף במהלך שהותו בתוניסיה לאחר גרושו מלבנון, כגון הפצצת מפקדותיו וחיסולו של אבו ג'יהאד.

[עריכה] השקפה כלכלית

גם מבחינה כלכלית ממוקם הליכוד בעל השורשים במפלגה הליברלית בימין, והוא התנגד מראשיתו למדיניות הכלכלית הסוציאליסטית של שלטון המערך, ותמך בעידוד יזמות עסקית, הקטנת המעורבות הממשלתית במשק, והפרטת גופים ממשלתיים. עם זאת ניתן לזהות שניות מסוימת בין תמיכתו של הליכוד בליברליזם כלכלי, לבין מיתוגו כמפלגה חברתית השואפת לקדם את רווחת השכבות החלשות. דוגמה לכך ניתן לראות בכהונתו של בגין, בה לצד תוכנית המהפך הכלכלי שכללה צעדים ליברליים רבים כגון הסרת מגבלות על שוק המט"ח וביטול סובסידיות ממשלתיות, נקט הליכוד במדיניות של השקעה ממשלתית ניכרת בתקציבי רווחה, שהתבטאה בין השאר בתוכנית שיקום השכונות ובהגדלה משמעותית של קצבאות הביטוח הלאומי. לאחר כישלון תוכניתו הכלכלית של הליכוד, ושקיעתו של המשק במשבר כלכלי קשה, ממנו נחלץ רק לאחר תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985, נקט הליכוד בגישה מתונה יותר ולא יזם רפורמות מקיפות במשק בשאר כהונתו של שמיר. חזרה מתונה למצעו הכלכלי של הליכוד הייתה בעת שובו של הליכוד לשלטון ב-1996 וב-2001 שהביאה לנקיטת רפורמות כלכליות מסוימות, אולם ניסיון משמעותי נוסף למימושה של האידאולוגיה הכלכלית של הליכוד התרחש רק עם תחילת כהונתו של נתניהו כשר האוצר ב-2003, שהביאה עמה מדיניות קפיטליסטית תקיפה שכללה רפורמות נאו-ליברליות רבות במטרה להפחית את הוצאות הממשלה ואת נטל המס, ולהגביר את התחרותיות במשק. ניתן להגיד שבניגוד למצב בזירה המדינית, בה נאלץ הליכוד לסטות ממצעו המקורי, חזונו הכלכלי של הליכוד הלך והתממש ברבות השנים, וכיום אידאולוגיית כלכלת השוק היא השולטת בשיח הכלכלי בישראל.

[עריכה] השקפה בסוגיית יחסי דת ומדינה

בשאלת יחסי דת ומדינה והמאבק על הסטטוס קוו נחשב הליכוד למקורב לפלג המסורתי בוויכוח, וזאת למרות שהתנועה הינה חילונית במהותה, ומעולם לא היו חברים דתיים בהנהגתה. הליכוד פעל לאורך השנים על מנת לחזק את ציביונה היהודי של המדינה, מתוך שאיפה להגשים את משנתו היהודית-לאומית של זאב ז'בוטינסקי, ותמך בחוקים כגון חוק החמץ שאסר הצגת חמץ למכירה בפומבי בפסח, וחוק יסודות המשפט שקבע כי יש לפנות ל"עקרונות מורשת ישראל" במקרה של לאקונה בחוק. גם במאבקים על פתיחת מקומות בילוי ומסחר בשבת, שפרצו במלוא עוזם במהלך שנות ה-90, התייצב הליכוד בדרך כלל לצד הדתיים וראה בכך ביטוי לכרסום באופיה היהודי של המדינה. המפד"ל הייתה חברה בכל ממשלות הליכוד עד לתוכנית ההתנתקות, והחינוך הממלכתי דתי, כמו גם מפעל ישיבות ההסדר והמכינות קדם צבאיות זכו לתמיכה רבה בתקופה זו. עם התבססות חזון גוש אמונים בלב הקונצנזוס הציוני דתי, הלך והפך שידוך זה לברור מאליו, וימיה של תנועת המזרחי כבת ברית קבועה של שלטון מפא"י והמערך חלפו ללא שוב.

ממשלות הליכוד, כמו ממשלות השמאל לפניהן, כרתו ברית עם החרדים ותרמו רבות לחיזוק בכוחם. הייתה זו ממשלתו של בגין שפרצה את הסכר בהסרת המגבלה על מספר הפטורים הניתנים במסגרת הסדר תורתו אומנותו (שעמד אז על 800 בשנה), פעולה שהביאה ברבות השנים למצב בו 11% ממחזור הגיוס אינו מתגייס מסיבה זו, נכון ל-2007. ממשלות הליכוד גם הגדילו במידה ניכרת את תקציב הישיבות, החינוך העצמאי ורשת מעיין החינוך התורני של ש"ס, כמו גם את התמיכה בעמותות חרדיות. הענקת קצבת הבטחת הכנסה גם לאברכים, עליה החליט בגין, תרמה אף היא לעלייה בכוחו של המגזר. למרות שגם ממשלות המערך הפגינו נכונות לויתורים מופלגים לחרדים במסגרת הקואליציות שהקימו לאורך השנים, נראה שהמרכיב המסורתי החזק בקרב גרעין התמיכה של הליכוד, ומנגד אפיונן החילוני המובהקן של רבות מתנועות השמאל בישראל, וזיהויין בקרב המגזר החרדי כחלק מאליטה אליה לא חשו עצמם מעולם החרדים כשייכים, גרמו להזדהות רגשית עם הליכוד בקרב רבים במגזר החרדי, ובו בזמן לרגשי טינה עמוקים כלפי המערך והעבודה. רגשות אלו התבטאו בין השאר בנאום השפנים והחזירים של הרב שך, שסימן עבור רבים את זיהויים הסופי של החרדים כחלק מגוש הימין בישראל.

שבר גדול ביחסיו של הליכוד עם הדתיים הלאומיים נרשם בזמן תוכנית ההתנתקות ב-2005, במהלכה הובילה ממשלה בראשות הליכוד את פינוי כלל ישובי רצועת עזה וצפון השומרון. אמנם העובדה שהמהלך הפתאומי היה מזוהה עם שרון יותר משהיה מזוהה עם הליכוד, וכי רוב התומכים בו עזבו לקדימה לאחר פילוג התנועה, הביאה במידה מסוימת לאיחוי הקרע, אך האפשרות לויתורים מדיניים נוספים מוסיפה להיות מוקש אפשרי ביחסיו של הליכוד עם הציבור הדתי-לאומי. בניגוד לברית זו עם הדתיים הלאומיים, אשר על כל קשייה מתבססת על חזון מדיני משותף ואמונה באידאולוגיה הציונית, כמו גם על נוכחות מסורתית ואף דתית חזקה בתוך הליכוד, נראה שהחיבור לחרדים היה פוליטי יותר מאשר אידאולוגי, ואידאל לימוד התורה כדרך חיים לא זכה מעולם לתמיכה רבה במפלגה. גם הסתגרותם המופגנת של החרדים מפני החברה הישראלית לא אפשרה חיבור משמעותי בינם לליכוד. עקב כך בשנת 2003 הסכים הליכוד ללא היסוס רב לדרישתה של מפלגת שינוי להקים קואליציה ללא חרדים לאחר הבחירות לכנסת השש עשרה, ואף קיצץ עמוקות בקצבאות במסגרת מדיניותה הכלכלית של הממשלה שהוקמה בראשותו לאחריהן. גם בהתלהט הוויכוח סביב נושאי הגיור והיתר המכירה בשנות השמיטה, התנגדו ככלל אנשי הליכוד לגישתם ההלכתית הנוקשה של החרדים [1].

[עריכה] ציוני דרך

[עריכה] הליכוד בראשות מנחם בגין

בבחירות לכנסת השמינית (1973) התמודד הליכוד וזכה ב-39 מנדטים, לעומת 51 להמערך. ב-1976 התאחדו המפלגות הקטנות הרשימה הממלכתית, התנועה למען ארץ ישראל השלמה, והמרכז העצמאי (פורשי המרכז החופשי) והקימו את מפלגת לע"ם, שנשארה חברה בסיעת הליכוד. עם הקמת לע"ם, התבססה המפלגה החדשה כחטיבה השלישית בגודלה בליכוד, לצד חירות והמפלגה הליברלית.

בבחירות לכנסת התשיעית ב-17 במאי 1977, שהתקיימו על רקע אינפלציה גואה, טראומת מלחמת יום כיפור ממנה לא הצליחה עדיין המדינה להתאושש, ותחושת מיאוס ציבורי הולכת וגדלה כלפי פרשות שחיתות בהן היו מעורבים בכירי המערך, ובמיוחד ההאשמות כנגד אשר ידלין ואברהם עופר ופרשת חשבון הדולרים שהביאה לפרישתו של ראש הממשלה יצחק רבין, הסתמנה לראשונה אפשרות אמיתית לחילופי שלטון בישראל. בנוסף לכך נראה היה כי בני הברית המסורתיים של שלטון המערך אינם מוכנים עוד לחסות בצילו, ואירועים כגון יום האדמה ומשבר קליטת מטוסי הF-15 בשבת, אותתו על התרחקותם של הציבור הערבי והדתי ממנו.

על הערכותו של הליכוד למערכת הבחירות העיב התקף לב קשה ממנו סבל בגין בתחילת אפריל, אשר מנע ממנו ליטול חלק ברוב שלבי המערכה. לבסוף למרות בריאתו הרופפת, הצליח בגין להשתתף בעימות טלוויזיוני ראשון מסוגו מול שמעון פרס. אף שבעימות לא היה מנצח ברור, הצליח בגין לשלול את התדמית הקיצונית שביקשו להדביק לו אנשי המערך, והצטייר כמנהיג שקול ומוכן להנהגה.

הליכוד ניצח בבחירות עם 43 מנדטים, לעומת 32 בלבד למערך, ומנחם בגין הפך לראש הממשלה. ניצחון הליכוד כונה בפי שדר החדשות חיים יבין "מהפך", מילה שהפכה למטבע לשון שגור בפי רבים. הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל בה ראש הממשלה הנבחר לא היה נציג תנועות הפועלים על גלגוליהן השונות, ושלטונם הרציף של מפא"י ויורשיה, שנמשך למעשה עוד מאז הקמתה בימי היישוב ב-1930, הגיע לידי סיום. ההלם עם היוודע התוצאות ניכר היטב על פניהם של חברי המערך, ומזכ"ל העבודה יצחק בן אהרון כינה אותן "הכרעה לא לגיטימית" וטען כי "אם זה רצון העם - אז צריך להחליף את העם".

הישגיה העיקריים של ממשלת הליכוד הראשונה היו הסכם השלום עם מצרים, הנפת נס ההתיישבות היהודית ביש"ע ובגליל, תוכנית שיקום שכונות והפצצת הכור הגרעיני העיראקי במסגרת מבצע אופרה. בנוסף נחקק בתמיכת ממשלת בגין חוק ירושלים, שעיגן בחוק את מעמדה של ירושלים המאוחדת כבירת מדינת ישראל.

ב-1981, על רקע מערכת בחירות סוערת במיוחד לכנסת העשירית זכה הליכוד ב-48 מנדטים לעומת 47 של המערך והקים ממשלה צרה בראשותו של בגין. ממשלה זו ידועה בשל המשכם של מפעלי הממשלה הקודמת, חקיקת חוק רמת הגולן, וכן בשל החלטתה על היציאה למבצע שלום הגליל, שנודע מאוחר יותר כמלחמת לבנון.

ב-1983 התפטר מנחם בגין מראשות הממשלה ומראשות הליכוד בהצהירו "אינני יכול עוד". עד לפטירתו ב-9 במרץ 1992 התבודד בביתו ולא שב לפעילות ציבורית.

[עריכה] הליכוד בראשות יצחק שמיר

ראש הממשלה השני מטעם הליכוד היה יצחק שמיר שמונה לראשות הממשלה בעקבות פרישתו של בגין בשנת 1983, לאחר שניצח את דוד לוי בבחירות שנערכו במרכז הליכוד. כבר בחודשי כהונתו הראשונים, נאלץ שמיר להתמודד עם משברים רבים. אסון צור השני שהתרחש ב-4 בנובמבר 1983 המחיש את מצבו השביר של צה"ל, שהיה שרוי עדיין בעומק לבנון. גם המצב הביטחוני בפנים הארץ נראה כמדרדר, לאחר אירועים כגון פיגוע באוטובוס בירושלים ב-6 בדצמבר 1983 (שנחשב לאירוע חריג בזמנו), והשתלטות מחבלים על קו 300, שגררה אף משבר פוליטי-חוקתי קשה לאחר שנתגלה כי אנשי השב"כ הרגו שניים מן המחבלים בחקירתם, לאחר שאלו נחלצו ללא פגע מהפיגוע עצמו. באופן חריג נאלצה הממשלה להתמודד גם עם טרור יהודי, לאחר שנתגלה דבר קיומה של המחתרת היהודית שהייתה אחראית לשורת פיגועים כנגד הפלסטינים ביהודה ושומרון.

במישור הכלכלי סבלה המדינה מכישלון תוכנית "המהפך הכלכלי", עלותה של מלחמת לבנון, המיתון העולמי, ומשבר מניות הבנקים שפרץ במלוא עוצמתו ב-2 באוקטובר 1983 לאחר שהבנקים לא יכלו להמשיך לווסת את מניותיהם בבורסה. כל אלו הכו בכלכלת ישראל, גרמו להיפר-אינפלציה, והביאו את המשק אל סף התמוטטות.

גם הקיטוב בין המחנות הפוליטיים בארץ, שעלה אל השטח בעקבות מלחמת לבנון, המשיך להחמיר, ורציחתו של פעיל שלום עכשיו אמיל גרינצוויג הביאה את האלימות הפוליטית בארץ לשיא חדש.

למרות כל אלו הצליח שמיר למתן את הירידה הקשה שהייתה צפויה בכוחו של הליכוד, ובבחירות לכנסת ה-11 ב-1984 זכה הליכוד ב-41 מנדטים, לעומת 44 למערך בראשות שמעון פרס. בשל התיקו הפוליטי היחסי שנוצר נאלץ פרס להקים ממשלת אחדות יחד עם הליכוד. במסגרת הסכם רוטציה עמד בראשה פרס למשך שנתיים, ולאחר מכן שמיר החל מ-1986 למשך שנתיים נוספות. ממשלת אחדות זו התאפיינה בעיקר במאמציה המוצלחים לבלום את האינפלציה המשתוללת ולייצב את המשק, וכן בהמשך הנסיגה ההדרגתית מדרום לבנון, וביסוס רצועת הביטחון. בנוסף זכור הסכם לונדון שיזם פרס לשלום עם ירדן במסגרתו תשלוט זו בפלסטינים בשטחי יש"ע, הסכם שלא יצא אל הפועל בשל התנגדות שמיר.

בתקופה זו בלטה תופעת המחנאות והמאבקים הפנימיים בליכוד, ובמיוחד בלטו דוד לוי, ואריאל שרון כאופוזיציה לשמיר. למרות מאמציהם לא הצליחו השניים ליצור איום ממשי על שמיר, על אף מאבקים פנימיים לא קלים, שהגיעו לשיאם בכינוס מרכז תנועת החירות שפוצץ ב-1986 על ידי פעילים ממחנה לוי. שמיר אמר אחרי הכנס: "זוהי תנועה שמאבדת את עצמה לדעת".

באוגוסט 1988 אוחדו סופית מוסדות כל התנועות המכוננות של מפלגת הליכוד, והתנועה החדשה נקראה הליכוד - תנועה לאומית ליברלית. לאחר הבחירות לכנסת השתים עשרה הקים יצחק שמיר פעם נוספת ממשלת אחדות עם המערך, אך בראשותו. גם בממשלה זו ניסו לקרוא על שמיר תיגר מימין "החישוקאים": אריאל שרון, דוד לוי, ויצחק מודעי. בכינוס מרכז הליכוד בפברואר 1990, שזכה לכינוי "ליל המיקרופונים" ביקש שמיר את אמון חברי המרכז בו ובמדיניותו. בעוד מורמות אצבעות החברים, החל שרון לקרוא ממיקרופון אחר: "אני שואל את חברי המרכז: מי בעד חיסול הטרור? שירים את ידו! מי נגד שיתוף מגורשים? שירים ידו! מי נגד שיתוף ערביי מזרח ירושלים? ירים ידו!" [2].

ב-1990 התפוררה ממשלת האחדות עקב "התרגיל המסריח" בו ניסה שר החוץ שמעון פרס לרקוח בחשאי הסכם עם החרדים להקמת ממשלה בראשותו. לאחר כשלונו של פרס להרכיב קואליציה, וקריאתו המפורסמת של שמיר "אברשה חזור הביתה!" אל חבר הכנסת אברהם שריר שעזב קודם לכן את הליכוד, הוקמה ממשלת ימין-דתיים צרה, שזכורה בעיקר בשל הסכמת שמיר להשתתף בועידת מדריד ובהסכמתו למו"מ עם הצדדים במזה"ת מלבד אש"ף, בשל ההבלגה הישראלית במלחמת המפרץ ובשל מפעל העלייה הגדול מרוסיה ואתיופיה. בבחירות לכנסת השלוש עשרה ב-1992 נחל הליכוד תבוסה והשיג רק 32 מנדטים, וזאת לעומת 44 מנדטים לעבודה. בעקבות כך פרש יצחק שמיר מתפקידו כיו"ר המפלגה.

[עריכה] הליכוד בראשות בנימין נתניהו

לאחר התפטרותו של שמיר התמודד נתניהו על תפקיד יו"ר המפלגה מול דוד לוי, משה קצב ובני בגין. מערכת הבחירות לוותה בחילופי האשמות והשמצות קשות בין נתניהו ללוי, שיאן בפרשת הקלטת הלוהטת, בה טען נתניהו בשידור ישיר בטלוויזיה כי "בכיר בליכוד המוקף חבורת פושעים" מנסה לסחוט אותו באמצעות קלטת בה הוא נראה בוגד באשתו. למרות הפרשה המוזרה, שהדיה ירדפו את שני האישים למשך שנים ארוכות, נבחר נתניהו ברוב גדול להנהגת הליכוד.
הוא הנהיג את הליכוד באופוזיציה לממשלת רבין ובהתנגדות להסכמי אוסלו, וביסס את מעמדו בראשותו. לאחר רצח רבין התנגד נתניהו להקדמת הבחירות משום שסבר שהדבר יתפרש כניצול לא ראוי של הרצח. במהלך כהונת הכנסת הגיעו יחסיהם של נתניהו ולוי, שדומה היה שלא יכלו להחמיר עוד, לשפל חדש כאשר זה האחרון פרש מהליכוד והקים את מפלגת גשר. ערב הבחירות לכנסת ה-14 הצליח נתניהו לצרף את לוי ומפלגתו, כמו גם את צומת של רפאל איתן, לרשימה משותפת בראשותו. יותר משנעשה הדבר על מנת להגדיל את כוחו של הליכוד, הייתה מטרת האיחוד למנוע מהשניים להתמודד מול נתניהו בבחירות האישיות לראשות הממשלה שהתקיימו אז לראשונה, ויעיד על כך השריון הלא פרופורציונלי לכוחן האמיתי שניתן למפלגותיהם: שבעה נציגים במקומות שנחשבו ריאלים לכל אחת מהן.

בבחירות זכה נתניהו בראשות הממשלה ברוב דחוק מול שמעון פרס, אך הרשימה המשותפת זכתה רק ל-32 מנדטים, מהם 22 לליכוד. סערה נוספת ביחסיהם הסבוכים של לוי ונתניהו נרשמה לאחר הבחירות, עת התייצב לוי לצד אריאל שרון שביקש נתניהו למדר מהממשלה, ודרש להעניק לו תיק ביצועי בכיר. עקב התעקשותו של לוי נאלץ נתניהו למנות את שרון לשר התשתיות הלאומיות, תפקיד שכלל אוסף סמכויות ממשרדים שונים, ונוצר אד הוק לפתרון התסבוכת לאחר שכבר הורכבה הממשלה. לימים יצפה לוי להכרת תודה מצידו של שרון בעת שזה ירכיב את ממשלתו שלו, אך לשוא.

בתחום הביטחוני זכורה ממשלתו הצרה של נתניהו בשל צמצום הטרור, וכן בשל אירועי מנהרת הכותל ונסיון ההתנקשות הכושל באיש החמאס בירדן, חאלד משעל, ניסיון שגרר את שחרורו מכלאו של אחמד יאסין על פי דרישתו של המלך חוסיין, על מנת לשמר את הסכם השלום עם ירדן. ב-4 בפברואר 1997 התרחש אסון המסוקים בו נהרגו 73 חיילי צה"ל שהיו בדרכם לפעילות מבצעית בלבנון. האסון גימד את הצלחתו היחסית של צה"ל בסוף שנות ה-90 לצמצם את מספר הנפגעים בלבנון על ידי מיגון מוגבר במוצבים, והביא להקמת תנועת ארבע אמהות ולהעלאת התמיכה הציבורית בנסיגה מרצועת הביטחון, לה התנגד נתניהו. אסון השייטת שאירע ב-5 בספטמבר באותה השנה הגביר אף הוא את הביקורת הציבורית על דרך התנהלותה של הממשלה בלבנון.

בתחום הכלכלי פעל נתניהו להפרטת בזק וחברות ממשלתיות נוספות, ופתח את שוק השיחות הבינלאומיות לתחרות. מדיניות ה"ניהול המנוהל" של השקל הופחתה על ידי הרחבת רצועת האלכסון, ששיפרה את חופשיות המסחר בו. מחלוקת על רקע זה הובילה לפרישת שר האוצר דן מרידור, שהתנגד למהלך. בתקופת נתניהו פחתו האינפלציה והגירעון הממשלתי של ישראל, אך האבטלה גדלה.

בתחום המדיני פעל נתניהו להשגת הסכם חברון לפינוי צה"ל מאזורים נרחבים מחברון, הסכם שגרר את פרשת בר-און חברון בשל חשדות שהסכמתה של ש"ס לתמיכה בהסכם הושגה בתמורה למינויו של רוני בר-און למשרת היועץ המשפטי לממשלה ונקיטת גישה מקלה כלפי אריה דרעי בהליך הפלילי שהתנהל כנגדו. הפרשה גרמה להתפטרותו של בר-און מתפקיד היועץ מיד לאחר שמונה אליו, אך לא הסתיימה בכתבי אישום כנגד נתניהו או מי מהאחרים שנחשדו במעורבות בה. באוקטובר 1998 אף השתתף נתניהו בועידת וואי, במסגרתה התחייב למסירת 13% נוספים מהשטחים לידי הרשות הפלסטינית, בתמורה להפסקת הטרור וההסתה, איסוף נשק בלתי חוקי, ומחיקת הסעיף מהאמנה הפלסטינית הקורא להשמדת ישראל. ההסכם לא מולא לבסוף על ידי שני הצדדים, וגרר ביקורת רבה כלפי נתניהו בימין הישראלי, שהובילה להתמוטטות הקואליציה ולהקדמת הבחירות.

על רקע משקעיו הרבים של לוי כלפי נתניהו, בתחום האישי והפוליטי, פרשה תנועת "גשר" מהסיעה פעם נוספת לפני הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה בשנת 1999, וחברה לעבודה במסגרת ישראל אחת. עמדותיו המדיניות של נתניהו, שניסה בעת ובעונה אחת להמשיך בתהליך אוסלו אליו הייתה מחויבת הממשלה בהסכמים בינלאומיים, ולנקוט קו תקיף יותר נגד הפלסטינים בהתאם לעמדתו הניצית המסורתית של הליכוד, כמו גם מחלוקות על רקע פוליטי בין נתניהו ואישים במפלגה, הובילו אף הם בתורם לחיכוכים רבים בסיעה, שהגיעו לשיאם בפרישת קבוצת חברי כנסת בראשות בני בגין שהיו ממוקמים מימין לנתניהו והקמת חרות ב-23 בפברואר 1999, ופרישה מקבילה של קבוצת חברי כנסת שהיו ממוקמים משמאלו בראשות יצחק מרדכי והקמת מפלגת המרכז. גם השידוך עם צומת לא האריך ימים, וזו פרשה מהסיעה המשותפת זמן קצר לאחר מכן ב-4 במרץ. הביקורות מימין ומשמאל על דרכו המדינית של נתניהו, הבטחתו של אהוד ברק להסיג את כוחות צה"ל מלבנון בתוך שנה מיום היבחרו שזכתה לתמיכה רבה , מצבן הכלכלי הקשה של השכבות החלשות, טענות על התנהלותו האישית של נתניהו, והסכסוכים הרבים בינו לבין לבין הבכירים לשעבר במפלגתו תרמו כולם לתבוסתו בבחירות 1999, בהן הפסיד לברק בבחירות האישיות לראשות הממשלה, והליכוד בראשותו השיג 19 מנדטים בלבד, שיא שלילי כמוהו לא נראה מאז הקמתו. בעקבות התבוסה פרש נתניהו מהנהגת הליכוד ומהכנסת. לימים היו שטענו כי התקשורת תמכה ברובה בברק והתנגדה לנתניהו, ובכך תרמה אף היא להפסדו בבחירות [3].

[עריכה] הליכוד בראשות אריאל שרון

לאחר פרישתו של נתניהו מונה אריאל שרון לשמש במקומו כיושב ראש זמני. ב-2 במרץ 1999 גבר שרון על אהוד אולמרט ומאיר שטרית, ונבחר באופן רשמי לראשות המפלגה. שרון הנהיג את הליכוד בזמן תקופת כהונתו של אהוד ברק כראש הממשלה. כיו"ר הליכוד, יזם שרון תוכניות הבראה וייעול במנגנוני התנועה, צמצם את הגרעון התקציבי של המפלגה והחל במסע לראשות הממשלה.

ב־2001 על רקע כישלון ועידת קמפ דייוויד ופרוץ האינתיפאדה השנייה התנהלו בחירות חדשות לראשות הממשלה. ברק קיווה כי למרות השפל אליו נקלע בדעת הקהל, בבחירות אישיות לראשות הממשלה בלבד, יוכל להביס את שרון. האפשרות כי שרון, האיש שנתפס על ידי רבים בציבור כנץ מדיני, ואשר עליו קבעה ועדת כהן כי לא יוכל לכהן כשר ביטחון, יכהן כראש ממשלה, נדמתה להיות בלתי נתפסת. ואולם החלטתו של נתניהו שהודיע על רצונו לחזור לפוליטיקה שלא להתמודד לבסוף עקב אי עריכת בחירות חדשות לכנסת, והשיתוק בו היה שרוי מחנה השמאל עקב פריצת האינתיפאדה ומהומות אוקטובר הפכו אפשרות זו לממשית. בבחירות עצמן בעצת יועציו אימץ שרון מדיניות של שתיקה תקשורתית יחסית, הבטיח לעצור את הטרור ולנקוט במקביל מדיניות מתונה כראש ממשלה תוך מוכנות לפשרות כואבות, ונמנע מלעסוק במחלוקות אליהן נקשר בעבר. ואולם בתגובה לתשדיר בחירות של ברק בו נראה שרון מצהיר שוב ושוב כי מלחמת לבנון הייתה "מהמוצדקות במלחמות ישראל", הודיע כי הוא עומד מאחורי הצהרה זו גם כיום.

בבחירות עצמן זכה אריאל שרון ברוב מוחץ ונתמנה לראש הממשלה, לאחר שהקים ממשלת אחדות עם מפלגת העבודה. חודשים אחדים לאחר שנבחר שרון לראשות הממשלה הכריז בפני כנס מורות בלטרון, בניגוד למצע הליכוד, כי הוא מוכן לאפשר לפלסטינים הקמת מדינה עצמאית. על רקע כוונותיו אלו יזמה קבוצה של חברי מרכז הליכוד בשם "הפורום לשמירת ערכי הליכוד" שבראשה עמד ח"כ אלי כהן, הצעת החלטה הקובעת כי הליכוד מתנגד להקמתה של מדינה פלסטינית בין הירדן לים. הצעת החלטה זו התקבלה על ידי מרכז הליכוד, הגוף המחוקק והעליון של התנועה, ברוב מוחץ של 99.9% .

במישור הביטחוני נקט תחילה שרון מדיניות של איפוק יחסי ולא החמיר במידה ניכרת את הצעדים הצבאיים בהם נקטה ישראל כנגד האינתיפאדה. ואולם בעקבות הפיגוע במלון פארק ב-27 במרץ 2002 (ליל הסדר ה'תשס"ב) שהיווה את שיאו חודש מרץ השחור בו נרצחו 105 ישראלים בפיגועים, יזמה הממשלה את מבצע חומת מגן ולאחריו מבצע דרך נחושה, שהובילו להשתלטות מלאה של ישראל על ערי הגדה, ולשיפור ניכר במצב הביטחוני. גם בניית גדר ההפרדה עליה הוחלט באפריל 2002 תרמה לעצירת טרור המתאבדים, אם כי היא גררה ביקורת רבות מימין ומשמאל על התוואי שנבחר לה שנתפס לעתים כנובע ממניעיים פוליטיים ולא ביטחוניים, והוצאות בנייתה (שלא הסתיימה עד היום) היו גבוהות בהרבה מהמתוכנן, בין השאר בשל הצורך לבנות מחדש חלקים בה שנפסלו על ידי בג"ץ.

אל מול התעצמותו ההולכת וגוברת של חיזבאללה בדרום לבנון וההתקפות המזדמנות על מוצבי צה"ל לאורך הגבול, העדיפה הממשלה שלא להגיב בצורה תקיפה, מתוך רצון שלא להיגרר ללחימה בשתי חזיתות. ב-29 בינואר 2004 אף נערכה עסקת חילופי השבויים עם חיזבאלה בתמורה לגופות שלושת חללי אירוע החטיפה בהר דב והחזרתו של אלחנן טננבאום, עסקה שזכתה לביקורת רבה. כעבור מספר שנים היו שהאשימו מדיניות זו של הממשלה בראשות שרון ביצירת התנאים שהובילו למלחמת לבנון השנייה. מנגד אחרים טוענים שלנוכח המשבר הביטחוני והכלכלי הקשה שגרמה האינתיפאדה, היה צורך ממשי לרכז את מירב המאמצים בבלימת הטרור הפלסטיני ופיגועי ההתאבדות, מה גם שלמרות הלחימה הספורדית על קו הגבול, אזור הצפון היה שליו יחסית באותן השנים וזכה לפריחה תיירותית.

במישור הכלכלי המיתון החמור אליו נקלעה המדינה הלך והחריף, ובכירי המשק הביאו תרעומת על כך שהממשלה אינה נוקטת בצעדים הנדרשים לנוכח עומק המשבר. תגובתה של הממשלה שלא יכלה להתעלם מהביקורת לאורך זמן התבטאה לבסוף בצמצום מתון בהוצאות הממשלתיות, אך זו לא נתפסה כהולמת מספיק בשווקים הכלכליים, והיו שהביעו חששות מקריסה אפשרית של הכלכלה הישראלית.

בנובמבר 2002 פרשה מפלגת העבודה מהממשלה, והובילה את המערכת הפוליטית לבחירות חדשות. בבחירות המקדימות שנערכו בליכוד לקראת הבחירות הכלליות, שנערכו לאחר שבנימין נתניהו קיבל את הצעתו של שרון לשמש כשר החוץ, התמודד נתניהו מול שרון על הנהגת הליכוד, אך הפסיד ושרון נבחר לעמוד בראש הליכוד. לאחר ההתמודדות הפנימית חבר נתניהו לשרון ובבחירות לכנסת השש עשרה ב-2003 ניצח שרון פעם נוספת ונבחר לראשות הממשלה, והליכוד קיבל 38 מנדטים, פי שניים מבכנסת הקודמת. זמן קצר לאחר מכן התאחדה מפלגת ישראל בעליה עם הליכוד, ומספר המנדטים שלו הגיע ל-40.

את מדיניותה הכלכלית של הממשלה החדשה הוביל נתניהו שמונה לשר אוצר, וזאת למרות שחפץ תחילה להמשיך בתפקידו כשר חוץ. בתקופתו הובילה הממשלה רפורמות כלכליות נאו-ליברליות רבות, שכללו בין השאר קיצוץ חד בקצבאות הרווחה, הורדת מסים (לצד ביטול פטורים והרחבת בסיס המס), והפרטת גופים ממשלתיים. השיפור במצבו של המשק שהיה נתון במשבר מאז פריצת האינתיפאדה, והצמיחה הגבוהה בשנים שלאחר מכן מיוחסים על ידי רבים למדיניות זו, למרות שיש הטוענים כי אמצעים חריפים אלו הובילו לפגיעה קשה מדי בשכבות החלשות, ואף פגעו בבסיס התמיכה של הליכוד.

בתקופה זו גברה הביקורת בציבור על כוחו העצום של מרכז הליכוד, שנבע משליטתו על בחירת הרשימה לכנסת, ומהגידול הפוליטי בכוחו של הליכוד כולו [4]. בתקשורת הועלו טענות על סידור מכרזים לחברי מרכז ומינויים פוליטיים מתרבים במשרדי הממשלה שנשלטו על ידי התנועה, כמו גם על תופעות איזוטריות יותר כגון נוכחות ערה של חברי הכנסת של התנועה באירועים משפחתיים של חברי המרכז, מתוך רצון לשמור על יחסים טובים איתם. גם ריחוק גופים מקצועיים ממוקדי קבלת ההחלטות, שהתקבלו בתכיפות הולכת וגדלה ב"פורום החווה" [5], והתחושה בקרב חלקים בציבור כי ויתוריו המדיניים המפתיעים של שרון נבעו מרצון להימנע מהעמדה לדין בשל החשדות הפליליים נגדו [6] , גררו האשמות בדבר השחתת הנורמות הציבוריות.

[עריכה] תוכנית ההתנתקות והמחלוקות בליכוד

ב-2004 החל שרון לקדם תוכנית פרי יוזמתו, תוכנית ההתנתקות, שעיקרה פינוי רצועת עזה מהתנחלויות ישראליות ויציאת הצבא ממנה, וכן פינוי ארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון. בשל התנגדות עזה נוספת מצד גורמים בתנועה החליט שרון להעמיד את התוכנית לאישור חברי הליכוד, תוך הבטחה כי תוצאות המשאל יחייבו אותו, על אף שאין למשאל זה תוקף חוקי מחייב. תוצאות המשאל היו דחיית תוכנית ההתנתקות על ידי מתפקדי הליכוד, ברוב של 59.5%. חרף דחיית התוכנית הצהיר שרון שמנוי וגמור עמו לבצעה, והביאה לאישור הממשלה. התוכנית אושרה, וביצועה החל ב-15 באוגוסט 2005 והושלם ימים אחדים לאחר מכן. היו שאמרו כי בעקבות ההחלטה לבצע את התוכנית חל פילוג "דה-פקטו" בליכוד, כאשר שלושה-עשר מחברי-הכנסת של הסיעה, שכונו "המורדים" (על ידי נאמני שרון), הצביעו כנגד ממשלת שרון בשל הפרת החלטת משאל המתפקדים על-ידו. כשבוע לפני ביצוע התוכנית התפטר שר האוצר, בנימין נתניהו, מן הממשלה.

בהצבעה שנערכה בוועידת הליכוד על הקדמת הבחירות לראשות המפלגה, דחה המרכז את ההצעה ברוב של כחמישים ושניים אחוזים. תוצאה זו נחשבה לניצחון לשרון ולתבוסה קשה ליריבו הפוליטי, בנימין נתניהו.

שרון גם לא נענה להחלטת ועידת הליכוד לקיים משאל עם בנושא תוכנית ההתנתקות, אף שגם רוב גדול בסיעה - 27 חברי כנסת תמך בקיום משאל עם כזה. בהצבעה על הנושא בכנסת התפלגה הסיעה בהצבעה ו-13 שרים וח"כים הצביעו בכנסת כנגד משאל עם בניגוד לעמדת הסיעה, כתוצאה מכך נפלה ההצעה לקיים משאל עם בענין תוכנית ההתנתקות. ימים אחדים לאחר מכן הביא שרון לכנסת לאישור את הצעתו למנות כשרים חדשים בממשלתו את רוני בר-און ואת זאב בוים והודיע לכנסת על מינוי סגני שרים שהתנגדו כמוהו למשאל העם. המינויים החדשים זכו לגינוי רחב של כל סיעות הבית, משום שנראו כמתן תמורה אישית על דרך ההצבעה של אותם ח"כים. שרון הסיר את הצעתו למינוי השרים מאחר וקבוצת חברי כנסת במפלגתו הודיעו שלא יתמכו בה ולא הובטח למינוי הרוב הדרוש.

ימים ספורים לאחר פרשת מינוי השרים, בנובמבר 2005 פרש שרון מהליכוד על רקע ההתנגדות העזה במפלגה למהלכיו האחרונים ועל רקע כישלון מינוי השרים. יחד עם עוד שלושה-עשר חברי כנסת שפרשו מהליכוד הוא הקים את מפלגת קדימה. זמן קצר לאחר מכן הצטרפו למפלגה החדשה גם פורשים ממפלגת העבודה.

[עריכה] הקדנציה השנייה של נתניהו בראשות הליכוד

עם פרישת שרון החל מסע הבחירות לראשות הליכוד, כשהמתמודדים היו בנימין נתניהו, סילבן שלום, שאול מופז, משה פייגלין, עוזי לנדאו וישראל כץ. הבחירות המוקדמות התקיימו ב-19 בדצמבר. בתחילת דצמבר הודיע המועמד עוזי לנדאו על פרישתו מהמירוץ ותמיכתו בבנימין נתניהו על בסיס מצע מדיני משותף. כשבוע לאחר מכן, הודיע שר הביטחון שאול מופז במפתיע על הצטרפותו למפלגת קדימה בניגוד לעמדתו המוצהרת הקודמת. בנימין נתניהו זכה בבחירות אלו ברוב גדול, עם 46 אחוזי תמיכה, ושב לראשות הליכוד.

בבחירות 2006 ספגה סיעת הליכוד, בראשות בנימין נתניהו, את אחת המכות הפוליטיות הקשות בתולדותיה. לאחר מערכת הבחירות בהן גרפה מפלגת קדימה בראשות אהוד אולמרט אחוז נכבד מהמצביעים הפוטנציאליים של הליכוד, התרסק הליכוד ממפלגת שלטון בעלת 38 מנדטים ל־12 מנדטים בלבד, ובכך הפך לסיעה השלישית בגודלה בכנסת, השווה בגודלה לסיעת ש"ס. עם זאת, כיוון שהליכוד הוא הסיעה הגדולה ביותר באופוזיציה, מכהן יושב־הראש שלה, בנימין נתניהו, כראש האופוזיציה.

למרות התבוסה הקשה שספגה המפלגה בהנהגתו, זכה נתניהו לעדנה מסוימת בעין הציבור לאחר שאירועים כגון השתלטות החמאס על רצועת עזה והתגברות ירי הקסאמים, ובצידם פריצת מלחמת לבנון השנייה נראו כמוכיחים את אזהרותיו המוקדמות בדבר הסכנות הביטחוניות הטמונות לישראל, אזהרות שתוארו בזמן הבחירות כ"קמפיין הפחדה" וזכו ללעג מצד מתנגדיו [7]. גם פעילות ההסברה העניפה בחו"ל בה עסק בזמן המלחמה בלבנון זכתה להערכה.

ביולי 2007, לאחר הבחירות המקדימות לראשות מפלגת העבודה בהן ניצח אהוד ברק, החליטו ראשי הליכוד כי עליהם להיערך לבחירות הבאות לכנסת ולהקדים את הבחירות לראשות התנועה. נתניהו, שהתמיכה בו בקרב הציבור הייתה גבוהה לפי הסקרים באותה התקופה, טען שיש לקיים את הבחירות לראשות התנועה בהקדם האפשרי, ואילו סילבן שלום טען שיש לערוך אותן רק בסוף 2007. לאחר שמרכז הליכוד החליט לקיים את הפריימריס כבר ב-14 באוגוסט, פרש שלום מהמירוץ בטענה שלא ניתן לו זמן להיערך לבחירות וכינה את ההחלטה על הקדמת הבחירות "הצגה נוסח משטר הבעת' הסורי". בבחירות על ראשות הליכוד התמודדו נתניהו, משה פייגלין ודני דנון, יו"ר הליכוד העולמי. נתניהו ניצח בהן ברוב של 73%, ופייגלין קיבל 23.4% מקולות המצביעים.

[עריכה] מבנה הליכוד

הגוף הרחב ביותר במפלגת הליכוד הנו מתפקדי (חברי) התנועה, הקונים את חברותם בתשלום דמי חבר שנתיים. גוף זה בוחר את יו"ר המפלגה (ומועמדה לראשות הממשלה), את חברי המרכז של המפלגה, ורשאי להיבחר למוסדותיה. בעקבות שינוי בחוקת הליכוד שבוצע לפני בחירות 2006, עברה למתפקדי התנועה גם הזכות לבחור את חברי הכנסת של התנועה בבחירות אישיות (פריימריס).

מוסדותיו הארציים של הליכוד הנם:

• מרכז הליכוד. זהו המוסד העליון של התנועה, הרשאי להחליט בכל עניין ועניין של התנועה. בזמן התכנסותו הראשונית נקרא מוסד זה ועידת הליכוד, אך לאחר מכן הוא נהפך למרכז למשך ארבע השנים הבאות, עד לבחירתו מחדש. במרכז חברים כ-3000 צירים המורכבים מצירים שנבחרו בבחירות בסניפי התנועה בערים ומצירים מתוקף תפקידם. אלו הם חברי המרכז. בין השאר, מוסמך המרכז לשנות את חוקת המפלגה. עד 2006 היה המרכז אמון על בחירת חברי הכנסת של התנועה, אולם מספר שבועות לפני הבחירות הכלליות ב-2006 בחר המרכז לקבל את הצעתו של היו"ר דאז, בנימין נתניהו, ולשנות את חוקת התנועה כך שהסמכות לבחירת הח"כים תועבר למתפקדים.

• לשכת הליכוד. זהו המוסד האמון על כל הנושאים המדיניים, הכלכליים, החברתיים והבין-מפלגתיים המצויים על סדר יומה של התנועה. הלשכה מורכבת בין השאר מחברי הכנסת של התנועה, ראשי ערים של התנועה וראשי הסניפים העירוניים של התנועה, אך תפקידה מוגבל לדיונים והמלצות בלבד ואין החלטותיה מחייבות, ולכן נחשבת לגוף חסר שיניים.

• מזכירות הליכוד. מוסד זה אחראי על תפקודה השוטף של תנועת הליכוד, והוא מטפל בענייניה היום-יומיים. הוא מונה עד 61 חברים, ובאחריותו מינוי מנכ"ל התנועה וראשי האגפים הביצועיים של התנועה, וכמו כן הגדרת תפקידיהם סמכויותיהם ותחומי פעילותם, תוך הנחייתם ופיקוח עליהם במילוי תפקידם.

• בית הדין. המוסד השיפוטי העליון של התנועה. חברי התנועה ומוסדותיה כפופים להחלטותיו ומחויבים לשיפוטו. בבית הדין חברים שופטים בדימוס ומשפטנים, והם המכריעים בענייני בוררות בנושאים שונים וכן בעניינים מהותיים, חוקתיים וערכיים.

בנוסף למוסדות אלו קיימים המוסדות המוניציפאליים (עירוניים) של הליכוד, המתקיימים בכל רשות או מועצה מקומית. מוסדות אלו הם סניפי התנועה, מועצות הסניפים ומזכירויות הסניפים, האמונים על בחירת רשימת הליכוד בבחירות המקומיות ומועמדו לראשות הרשות המקומית. כמו במוסדות הארציים, רק חברי ליכוד רשאים לבחור ולהיבחר למוסדות המוניציפאליים.

כמו כן, לליכוד סיעה משלו בהסתדרות, וכן נציגים בהתאחדות הסטודנטים הארצית. במסגרת מוסד "צעירי הליכוד", הליכוד מקיים תאים סטודנטיאלים באוניברסיטאות ובמכללות, שראשיהם הם מועמדי הליכוד ליו"ר אגודת הסטודנטים באותו מוסד אקדמי. כפי ש"צעירי תנועת החירות" הצמיחו בעבר מנהיגות שחלקה נבחר לכנסת (מיקי איתן, מיכי רצון, ישראל כץ, מיכאל קליינר, לימור לבנת, רוני מילוא, צחי הנגבי ואחרים), כך גם "צעירי הליכוד" נחשבים "חממה" להצמחה של מנהיגות פוליטית ופרלמנטארית, בהיות יושבי ראש "צעירי הליכוד" האחרונים - גלעד ארדן ויואל חסון - חברי-כנסת המכהנים כיום. משעזב יואל חסון לרשימת "קדימה" החליפו דוידי הרמלין, ראש-הוועידה הנוכחי של "צעירי הליכוד".

הליכוד העולמי, ארגון הגג של סניפי הליכוד בעולם, אחראי על הטיפול בסניפים בארצות זרות ועל הקשר של תנועת הליכוד עם יהדות התפוצות. לליכוד העולמי מספר סניפים בארצות הברית, קנדה, אוסטרליה, אפריקה ורוב מדינות אירופה. בבחירות האחרונות שנערכו לראשות גוף זה נבחר דני דנון.

משרדי ומנגנוני התנועה שוכנים במצודת זאב, המבנה ההיסטורי ששימש גם את תנועת החירות, ברחוב המלך ג'ורג' 38 בתל אביב.

[עריכה] נציגי המפלגה בכנסת

הכנסת ה-8 (1973)
39 מנדטים:
חרות: יורם ארידור, משה ארנס, מנחם בגין, יוחנן בדר, מתתיהו דרובלס, בנימין הלוי^[3], מנחם ידיד, גאולה כהן, מאיר כהן-אבידב, איתן לבני, דוד לוי, חיים לנדאו, אמל נסראלדין^[6], חיים קופמן, חיים קורפו, יוסף קרמרמן, בן-ציון קשת, אברהם שכטרמן, יצחק שמיר
המפלגה הליברלית: שניאור זלמן אברמוב, שמחה ארליך, ידידיה בארי, פסח גרופר, ליאון דיציאן, הלל זיידל^[7], אברהם כץ, ציטה לינקר^[5], יצחק מודעי, משה נסים, יחזקאל פלומין, גדעון פת, אלימלך-שמעון רימלט, אריאל שרון^[2], יוסף תמיר
הרשימה הממלכתית^[4]: יגאל הורביץ, יגאל כהן^[2], אמנון לין, יצחק פרץ, זלמן שובל
המרכז החופשי^[4]: אהוד אולמרט^[1], עקיבא נוף ^[6], אליעזר שוסטק^[1], שמואל תמיר^[5]
התנועה למען ארץ ישראל השלמה^[4]: אברהם יפה
1. ^ פרשו מהמרכז החופשי ב-1974 והקימו את מפלגת המרכז העצמאי, שנשארה חברה בסיעת הליכוד.
2. ^ ב-23 בדצמבר 1974 פרש אריאל שרון מהכנסת. החליף אותו יגאל כהן.
3. ^ פרש מהליכוד ב-18 במרץ 1975 והקים סיעת יחיד.
4. ^ ב-1976 התאחדו המפלגות המרכז העצמאי, הרשימה הממלכתית, ו