קו בר-לב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קו בר-לב בשבוע הראשון של מלחמת יום הכיפורים
תצלום לוויין של תעלת סואץ, שלאורכה (בצדה המזרחי) נבנו המעוזים
תצלום תעלה במעוז

"קו בר-לב" (נקרא גם קו המעוזים) היה מערך מבוצר שבנתה ישראל לאורך תעלת סואץ החל מסוף שנת 1968, לשם הגנה על חיילי צה"ל המשקיפים על הגבול שבין ישראל למצרים לאורך התעלה.

הקו נקרא בפי התקשורת על שמו של הרמטכ"ל באותה עת, חיים בר-לב ומאז שמו התקבע בעיני הציבור. המוצבים שלאורכו נקראו מעוזים, והמוצבים העורפיים שנמצאו כ-10 ק"מ מזרחה נקראו תעוזים. במלחמת יום הכיפורים התמוטט הקו הראשון של המערך - כאשר כל המוצבים הסמוכים לתעלה, למעט מוצב בודפשט נכבשו.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד אחרי כיבוש סיני במלחמת ששת הימים, הציב צה"ל חטיבת שריון מתוגברת לאורך תעלת סואץ. ממשלת ישראל ניסתה לקדם תהליך שלום עם מצרים, אך הצהרתו של נאצר בוועידת חרטום שמה קץ לגישושים אלה. המצרים שאפו להחזיר את הכבוד האבוד במלחמה והחלו בהתקפות על מוצבי וחיילי צה"ל (התקפות שהתפתחו למלחמת ההתשה), כולל הפעלת צלפים, פשיטות חיילי קומנדו וירי ארטילריטנקים, תותחים ומרגמות). בהמשך גדל כח זה וערב מלחמת יום הכיפורים הוצבו בסיני דרך קבע 18,000 חיילים ישראלים.

כאמצעי התגוננות הקימו יחידות שונות ביצורים מאולתרים ללא תכנון מרכזי (שקי חול, גדרות תיל, סוללות עפר, תעלות, בונקרים, קירות מגן וכדומה).

משהתברר שהיוזמות המקומיות אינן מספיקות, הוחלט על הקמת קו הגנה אחיד לאורך כל התעלה.

חילוקי דעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהתברר שההתקפות אינן פוסקות הוחלט על הקמת קו ביצורים לאורך כל 160 הק"מ של התעלה, קו שמטרתו מיגון לכוחות צה"ל המקיימים נוכחות קבע על קו המים.

במטה הכללי היו שתי גישות הגנתיות - הגישה הנייחת שמייצגיה העקריים היו בר לב, ישעיהו גביש ואברהם אדן והגישה הניידת שמייצגיה היו ישראל טל ואריאל שרון.

תומכי הגישה הנייחת האמינו כי קו ביצורים חזק יעמוד בפני כל תקיפה ויספק הן הגנה טובה ללוחמים, בבונקרים ובתעלות הקשר שביניהם, והן תנאי מחיה נוחים במעוזים הגדולים והקבועים, מעוזים המוקפים בסוללות עפר גבוהות, המשמשות כמגן מפני צלפים וירי נק"ל וכן חוסמות את קו הראייה, כך שאי אפשר לראות את הנעשה במעוזים.

תומכי הגישה הניידת דגלו בקו הגנה גמיש, מרוחק מהתעלה, שיאפשר שליטה טובה יותר בכוחות הלוחמים ויאפשר הזזתם המהירה ממקום למקום כך שיהיה קשה יותר לתקוף אותם. יישום גישה זו הצריך שימוש נרחב בטנקים במקום בניית בונקרים.

בר לב הכריע בעד קו קבוע על גדות התעלה, קו שהוקם בשנת 1968, בעקבות הרעשה ארטילרית מצרית בחודשים אוגוסט-ספטמבר.

מבנה הקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קו בר לב כלל שני קווי מוצבים. הקו הראשון הורכב מ-32 מוצבים קטנים מבוצרים, המכונים "מעוזים". חיל המצב של כל מעוז כלל עשרות ספורות של חיילים והיה בין 20 ל-40. בזמן המלחמה, המוצבים היו אמורים לקבל תגבורת של חי"ר ושריון. מוצבים אלה היו עמידים בפני הרעשה ארטילרית והתפרסו לאורך חזית של כ-160 ק"מ. מערך הגנה זה תוכנן בידי אלוף פיקוד הדרום, ישעיהו גביש, ומפקד הכוחות המשוריינים בסיני (עוצבת סיני), אלוף אברהם אדן. מערך הביצורים נבנה על ידי חיל ההנדסה וחברות בנייה אזרחיות כגון "יובל גד" ותוחזק על ידו גם תחת ההפגזות הכבדות של מלחמת ההתשה, אותן הצליח לשרוד תוך שהוא מספק מחסה ראוי לחיילים. האזור הצפוני של התעלה הוא אדמת ביצה ובלתי עביר לרכב כבד.

ביוזמת שרון הוקם קו מוצבים נוסף מרוחק כ-10 קילומטרים מהתעלה (על ציר האורך המרכזי שכונה "דרך החת"ם"), המיועד לכוחות שריון ותותחנים - על פי גישת ישראל טל. 12 מוצבים אלה זכו לשם "תעוזים". בסביבות קו זה עצרו המצרים את התקדמותם. בניגוד לסברה המקובלת, הכוחות הישראלים המעטים שניצבו בפני המצרים, חטיבה 14, לא ממש בלמו את הכוחות המצריים - בוודאי שלא יכלו לעשות זאת לאחר שרובם נפגעו אחרי היממה הראשונה ללחימה: אז נותרו כ-90 טנקים בלבד בחזית הדרום מול האויב. היו אלה הכוחות המצרים שקיבלו הוראה לעצור, כיוון שרצו לבסס ראשי גשר והעדיפו, בשלב הראשון, להעביר כמה שיותר טנקים אל סיני ולהימנע מלחימה בכוחות שריון גדולים שחשבו שנמצאים בעומק השטח. לאחר המלחמה, הודה ראש המודיעין המצרי, שאילו ידע שאין כל כוחות רציניים בעומק, "היה ממשיך עד תל אביב". אולם טענה זו היא בעייתית כיוון שידוע כי המצרים לא היו מתרחקים מסוללות הנ"מ שלהם, מפני שאז היו נחשפים לאש חיל האוויר הישראלי.

קו בר לב היה רק נדבך אחד בהגנת תעלת סואץ. מלבד המוצבים הנייחים הוצבה דרך קבע חטיבת שריון ישראלית שהייתה אמורה לתגבר את המעוזים עם פריצת מלחמה. תוכנית זו המכונה פקודת שובך יונים הניחה בתכנונה שתהיה התרעה מודיעינית מספקת כדי לאפשר לתגבר את המעוזים בחיילים נוספים ולקדם את השריון לעבר התעלה. בנוסף לכך, תוכנית שובך יונים התבססה על שלושה קווים: קו המעוזים הצמוד לתעלה המוחזק על ידי כוחות חי"ר מחוזקים במחלקות טנקים, קו שני במרחק של כחמישה עד עשרה ק"מ המוחזק על ידי חטיבת טנקים וקו עורפי (רפידים - ביר תמדה) המוחזק על ידי חטיבה נוספת. עם זאת, במלחמת יום כיפור לא הופעלה תוכנית שובך יונים, עקב זמן ההתרעה הקצר והבלבול הרב ששרר בפיקוד.

אריאל שרון, שמונה ב-1969 לאלוף פיקוד הדרום, מתח ביקורת על שיטת ההגנה הסטטית שאיפיינה את "קו בר-לב", והציע לאמץ את שיטת ההגנה הניידת של ישראל טל. בהוראתו נזנחו מרבית המעוזים ונותרו 16 מעוזים פעילים. יחד עם זאת פעל שרון להמשך ביצורו של הקו, על-מנת שיספק הגנה סבירה לחיילי צה"ל במלחמת ההתשה.

בפועל נוצר מצב שבו ההגנה בחזית הדרום הייתה מצב ביניים בין הגישה הניידת לגישה הנייחת, כך שקו ההגנה לא מילא את תפקידו על פי גישה אחת אלא היה שעטנז ביניהן. נוסף לכך, סדר הכוחות שהיה בפועל בקו המעוזים ובקוים האחוריים לא תאם את הפקודה. עובדות אלה ואחרות תרמו לכך שההגנה בחזית הדרום כשלה.

לצד שתי התפיסות ההגנתיות הנוגדות באשר לבניית קו בר-לב (הגישה הנייחת של בר לב, ישעיהו גביש ואברהם אדן והגישה הניידת של ישראל טל ואריאל שרון) הייתה גם תפיסת הגנה שלישית של שמואל גונן (גורודיש), שיושמה בפועל כשילוב של שתי הגישות הראשונות[דרוש מקור]. גונן התמנה ב-15 ביולי 1973 לאלוף פיקוד הדרום ובא עם רעיון חדש שאותו הוא הגה עוד קודם לכן: ליצור לאורך התעלה סוללות שמתחילות בתעלה ומסתיימות כ-5־6 ק"מ לעומק סיני בצד הישראלי, בצורת משולשים שכונו "סנפירים".‏[1] לפי התפיסה, טנקים יתפסו את קודקודי ה-W וכל כוח אויב שייכנס אל תוך המשולשים שה-W יוצרת ייכנס למעין שטח הריגה משום שהטנקים, בעמדות מוגנות על הסוללות, ישמידו אותו.‏[2]

לטענת העיתונאי רוני דניאל, כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים ב- 1973, קו בר לב המקורי למעשה כבר לא היה קיים בכלל בשטח, משום שמתוך 32 המעוזים נותרו 16, הגדרת איכות הכוחות במעוזים רודדה, כמות הטנקים והתותחים שהיו בקו התעוזים לגיבוי צומצמה למינימום ולבסוף היו כולם עסוקים ביצירת אותן סוללות W שגונן תכנן להגנת התעלה. לטענתו, ההגנה על רמת הגולן נשענה על אותו היגיון מבצעי של קו מוצבים על קו הגבול וכוחות מאחור. מכל המוצבים, רק מוצב החרמון נפל ומוצבים אחרים החזיקו מעמד גם אם לא היו רלוונטיים לבלימת הצבא הסורי, כך שלדעת דניאל, נפילת קו בר-לב לא מלמדת בהכרח על תפיסה שגויה, כי כאמור – הקו המקורי כפי שתוכנן למעשה לא היה קיים עוד בשטח.

שמות המעוזים והתעוזים[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן שמות המעוזים והתעוזים כפי שכונו במפת סיריוס בתקופת מלחמת יום הכיפורים‏[3]:

מעוזים (מוצבים)
גזרה צפונית גזרה מרכזית גזרה דרומית
  • חזיון
  • פורקן
  • מצמד
  • לקקן


תעוזים
גזרה צפונית גזרה מרכזית גזרה דרומית
  • טרקלין (סמוך לרומני)
  • יורם
  • מרתף
  • מרור
  • הברגה
  • נוזל
  • טלוויזיה
  • כישוף
  • חורבה
  • מצווה
  • נוצה
  • צידר

כישלון הקו במלחמת יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילים מצריים פורצים את מכשול סוללת העפר בעזרת זרנוקי מים

בדעת הקהל הישראלית קו המעוזים נחשב לקו לא חדיר, שאפשר לבטוח בו מפני התקפות המצרים. ביטוי לכך ניתן למצוא בשירה של נעמי שמר "שבחי מעוז" שבו נכתב בין היתר, "מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח...מבצר עיקש וקישח... בקרב אין קץ ינצח".

במלחמת יום הכיפורים לא היווה "קו בר-לב", שעשרים ממוצביו היו מאוישים, מכשול בפני החיילים המצרים שצלחו את התעלה. המצרים בחרו לצלוח בשטחים שבין המעוזים בחסות הרעשה ארטילרית והבטיחו לעצמם חציה בלתי מופרעת מצד הכוחות הישראליים שבקו. מיד עם הצליחה הציבו המצרים מארבי נ"ט של כוחות חי"ר בעורף המוצבים הישראליים וכיתרו אותם. המוצבים הפכו לנטל על צה"ל, שנאלץ להטיל אל מול מערכי הנ"ט והנ"מ כוחות קרקע ואוויר לחילוץ והגנה על החיילים המכותרים במוצבים. אבדות ניכרות נגרמו לצה"ל בניסיונות חילוץ אלה. בסופו של דבר נכנעו חמישה מהמעוזים לכוחות התוקפים ולוחמיהם נפלו בשבי, ובאחד-עשר מן המעוזים הצליחו הלוחמים לנטוש את המעוז ולהיחלץ לאחור. רק מעוז בודפשט שעל שפת הים התיכון נותר בשליטה ישראלית לכל אורך המלחמה ולא ננטש. אחת הסיבות לכך היא שמוצב זה היה בנוי על לשון חוף מוקפת ביצות, דבר שהקשה על המצרים את ההתקרבות אליו, לעומת הגישה מהצד הישראלי שהייתה מוסדרת. בשל כך יכלו טנקים ישראלים להגיע למעוז ולסייע לו, בניגוד לכל שאר המעוזים שהיו מכותרים מכל הצדדים.

לאחר המלחמה ניטש ויכוח האם כישלונו של "קו בר-לב" נבע מחוסר התאמה בסיסית שלו למשימה של הגנה מפני פלישה מצרית, או שהכישלון נבע מההפתעה בפרוץ המלחמה, שגרמה להיערכות לקויה של צה"ל בגזרת התעלה ולאי-מימוש תורת הלחימה שגובשה. בזיכרון הציבורי נותר "קו בר-לב" כאחד מסמלי המחדל של מלחמת יום הכיפורים. לטענת חלק מהמומחים, תפיסה זו שגויה מאחר שהקו לא היה אמור לעצור את תנועת המצרים. לטענתם המעוזים היו למעשה רק עמדות תצפית‏[4]

מנגד, האלוף טל כותב בספרו שהמעוזים הוקמו לשם הגנה על הגבול:

הוויכוח על שיטת ההגנה בסיני היה כפול: ערכו של מערך המעוזים לאורך תעלת סואץ כקו הגנה סטטי על התעלה במסגרת מלחמת התשה, וערכו ההגנתי במקרה של מתקפה מצרית כוללת לכיבוש סיני. אחרי מלחמת יום הכיפורים נשמעה הטענה שקו המעוזים לא נועד מלכתחילה להגן על התעלה במסגרת מלחמה בקנה מידה מלא, אלא רק במסגרת מלחמת התשה, ולא היא.

ישראל טל, ביטחון לאומי: מעטים מול רבים, הוצאת דביר, 1996, עמ' 155

מתעשרי קו בר לב[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלות הקמת קו בר לב מוערכת בכשני מיליארד לירות בערכי 1968.

בגלל הדחיפות בהקמת הקו נמסרו עבודות ללא מכרזים וללא בקרה כספית וביצועית מספקת. היו מבין הקבלנים כאלו שכנראה ניצלו עובדה זו ל"ניפוח חשבונות" ורמאויות, וגם מבין הקבלנים שביצעו עבודתם נאמנה היו כאלו שמראש, בגלל הסיכון והדחיפות, תמחרו את העבודה בסכומים גבוהים. אותם קבלנים, ובייחוד אלו שהתהדרו בעושרם, זכו לכינוי "מתעשרי קו בר לב"‏[5].

קו בר לב לאחר פינוי חצי האי סיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר חתימת הסכם השלום ופינוי חצי האי סיני מנוכחות ישראלית, שאפה מצרים לשמר את האתרים שבהם נתחוללו קרבות ההבקעה המצרית לסיני אולם בשל הצורך להרחיב את תעלת סואץ נהרסו המוצבים הישראלים ועמם מכשול סוללת העפר. המעוז היחיד אותו שִמרו המצרים הוא מעוז לקקן שנמצא בסמוך לאגם המר הגדול ולאזור הצליחה הישראלית. המעוז שנקרא על ידי המצרים "תל אל סאלאם" שופץ, תעלותיו שוחזרו ובחצרו הוצבו טנקים שהופעלו על ידי צה"ל‏[6].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אברהם אדן, על שתי גדות הסואץ, הוצאת עידנים, 1979
  • זאב איתן, "שובך יונים" תכנון וביצוע במבחן האש, מערכות 276-7, (אוקטובר-נובמבר 1980), עמ' 38-46.
  • עופר רגב והדס רגב ירקוני, מעוז צור גדוד 68 וקרב המעוזים הוצאת פורת 2010
  • Simon Dunstan, Israeli fortifications of the October war, Osprey, 2008
  • עמנואל סקל, "הסדיר יבלום? החמצת ההכרעה בקרב המגננה במערב סיני במלחמת יום הכיפורים", "הוצאת מעריב", 2011, עמודים 21-86.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משה גבעתי (היסטוריון), בפרק: "מש"א 7100 במלחמת יום הכיפורים", "בידיהם חושלה הפלדה - סיפורו של מרכז השיקום ואחזקה 7100 1948 - 1996, הוצאת משרד הביטחון, 1997
  2. ^ משה גבעתי, דבקות במשימה - עד היכן?, "מערכות", עמ' 43
  3. ^ יהודה ואלך, אריה יצחקי, אטלס כרטא, עשור שלישי, הוצאת כרטא ומשרד הביטחון,1983
  4. ^ Simon Dunstan, Israeli fortifications of the October war, Osprey, 2008 p 16
  5. ^ אורן ברק וגבריאל שפר, "'הרשת הביטחונית' בישראל והשפעתה" בתוך: גבריאל שפר, אורן ברק, עמירם אורן (עורכים), צבא שיש לו מדינה, הוצאת כרמל, עמ' 16-44
  6. ^ http://www.intelligence.org.il/KotarPort.aspx#http://malam.barebone.kotar.co.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=95042775&sSelectedTab=tdBookInfo%231.undefined.3.fitwidth