דוד אלעזר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דוד אלעזר

נולד	27 באוגוסט 1925
מקום לידה	סרייבו, ממלכת יוגוסלביה
עלה לישראל	1940 ה'ת"ש
נפטר	15 באפריל 1976, ט"ו בניסן ה'תשל"ו ישראל
כינוי	דדוֹ‏
השתייכות	פלמ"ח צבא הגנה לישראל
תקופת שירות	1946 - 3 באפריל 1974
דרגה	רב אלוף
תפקידים צבאיים	מפקד חטיבה 7, מפקד גייסות השריון, מפקד פיקוד הצפון, ראש אג"ם, רמטכ"ל
מלחמות וקרבות	מלחמת העצמאות מלחמת סיני מלחמת ששת הימים מלחמת ההתשה מלחמת יום הכיפורים
הנצחה	"חוף דדו" בחיפה, אניית האימונים דדו, אתרים שונים בישראל

דוד אלעזר ("דדו") (27 באוגוסט 1925 - 15 באפריל 1976, ט"ו בניסן ה'תשל"ו), איש צבא ישראלי, אלוף פיקוד הצפון במלחמת ששת הימים ורמטכ"ל צה"ל בזמן מלחמת יום הכיפורים.

[עריכה] חייו

[עריכה] תחילת דרכו

דוד אלעזר נולד בסרייבו (בבוסניה, אז חלק מממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים), במשפחה של יהודים ספרדים משושלת משפחת אלעזר, שהגיעה לאזורי האימפריה העות'מאנית לאחר גירוש ספרד. אמו זהבה נפטרה כשהיה בן שש ובהמשך גדל אצל סבתותיו. אביו, סולומון (שלמה), היה קצין בצבא יוגוסלביה. בגיל 14 נסע לזגרב (היום בקרואטיה) לשם לימודים ושם הצטרף לקן של השומר הצעיר. בתקופה זו הכיר והתידד עם חיים ברוצלבסקי (לימים חיים בר-לב). עקב החשש מפלישה גרמנית ליוגוסלביה, בעקבות פריצתה של מלחמת העולם השנייה, התארגנה קבוצת צעירים יהודים שכללה את אלעזר במסגרת עליית הנוער, לצורך עליה לארץ ישראל. הקבוצה עלתה ארצה בשנת 1940, זמן קצר לפני הפלישה הנאצית ליוגוסלביה, ונשלחה כחברת נוער לקיבוץ שער העמקים. לאחר מכן יצאה הקבוצה כתגבור לקיבוץ עין שמר.

בשנת 1946 התגייס לפלמ"ח, ובשנת 1947 היה חניך בקורס מ"כים בדליה. יגאל אלון וחיים בר לב העידו שכבר אז התבלט כחניך מצטיין של הקורס. לאחר הקורס נשלח לחולתה בגליל העליון לפקד על מחלקה שעסקה בסיורים והחדרת מסתערבים לסוריה וליווי עולים במסגרת ההעפלה מארצות המזרח. בסוף דצמבר חזר למטה הפלמ"ח והשתתף בפעולת תגמול ובפשיטה על בסיס של הצבא הבריטי.

[עריכה] תחילת הקריירה בצה"ל

בראשית 1948 השתתף בקורס מפקדי מחלקות בנתניה. במהלך מלחמת העצמאות השתתף בקרבות שונים בגדוד הרביעי ("הפורצים"), של חטיבת הראל, בהם שיירת חולדה, הקרב על מנזר סן סימון והפריצה לעיר העתיקה. דדו תואר כמי שנשאר רגוע תחת אש, דאג לפצועים והקפיד לצאת לפעולה עם פקודיו. הוא התקדם מהר בתפקידים, הן עקב תכונותיו כמפקד אך גם בשל הנפגעים הרבים שהיו לשדרת הפיקוד של הפלמ"ח. בסוף מאי התמנה למפקד פלוגה ובאמצע יולי נתמנה למפקד גדוד "הפורצים" בחטיבת הראל של הפלמ"ח.

לאחר תום הקרבות מילא מספר תפקידי מטה, וכן כיהן כמפקד בית הספר לחי"ר.

בשנת 1955 התמנה למפקד חטיבת הנגב, עליה פיקד במהלך מבצע קדש.

לאחר מלחמת סיני עבר הסבה לשריון, ושימש כמפקד חטיבה 7 וכסגן של מפקד גייסות השריון, חיים בר לב. בעת שכיהן בתפקיד זה סייע לרב-סרן אברהם ארנן במימוש יוזמתו להקמתה של סיירת מטכ"ל. בשנת 1961 מונה למפקד גייסות השריון, ושירת בתפקיד זה עד שנת 1964.

[עריכה] מפקד פיקוד צפון

בשנת 1964 מונה לאלוף פיקוד הצפון. בתקופה זו הייתה מתיחות רבה עם סוריה ותקריות שנודעו כמלחמה על המים, על רקע ניסיונות סוריה להטות את מקורות נהר הירדן ולמנוע מישראל את השימוש במוביל הארצי. התקריות היו מלוות בהפגזות מסיביות של יישובי אצבע הגליל. אמרה המיוחסת לאלעזר מאותה תקופה היא "אם חיי היישובים שלנו יהיו בלתי-נסבלים, יהיו בלתי-נסבלים גם החיים ממזרח לגבול"‏^[1].

אלעזר נשא בתפקיד מפקד הפיקוד בזמן מלחמת ששת הימים, ובמהלכה פיקד על כיבוש השומרון מדי ממלכת ירדן ועל כיבוש רמת הגולן מידי סוריה. הוא היה מאלה שדחפו לכיבוש הרמה, על רקע חלקה של סוריה באירועים שהוליכו למלחמה. הלחימה על הרמה החלה רק ביום החמישי של המלחמה, ה-9 ביוני, לאחר תום הקרבות בחזית המצרית ובחזית הירדנית. אז התרכזו בגיזרה כוחות, שנאספו מכל חלקי הארץ (שתי חטיבות הובאו מזירת הדרום וארבע חטיבות הובאו מהגיזרה הירדנית). במקביל לתקיפה אווירית מרוכזת של חיל האוויר הופעלו שבע חטיבות, בפיקודו של אלעזר, בהתקפה על רמת הגולן. ההתקפה התרכזה בגיזרת הבניאס וצפון רמת הגולן, שם היה השיפוע בעליה לרמה מתון יחסית, וכוחות השריון יכלו לעלות לרמה ולהתקדם כמעט עד מחצית הדרך לקונייטרה. בדרום הרמה תקפו כוחות רגלים וצנחנים, את המוצבים הסורים והשיגו גם הם התקדמות לא מעטה. במהלך הלילה הרחיבו כוחותיו של אלעזר את הטריז דרומה, עד לאזור גשר בנות יעקב. בבוקר יום שבת, ה-10 ביוני, פרצו כוחות שריון וחיל רגלים מזרחה תחת סיוע אווירי, והצליחו להגיע, בצפון רמת הגולן, אל מעלה החרמון ואל קונייטרה, ובדרום רמת הגולן אל צומת רפיד. ב-10 ביוני בשעה 14:00 נפסקו הקרבות ברמת הגולן ונסתיימה למעשה הלחימה.

ב-23 בדצמבר 1969 מונה אלעזר לראש אג"ם.‏^[2] ב-1 בינואר 1972 מונה לרמטכ"ל התשיעי בצה"ל.

[עריכה] כהונתו כרמטכ"ל עד מלחמת יום הכיפורים

בתחילת כהונתו כרמטכ"ל היה צה"ל מעורב בעיקר בלחימה בארגוני הטרור. ב-9 במאי 1972 שיחרר צה"ל את חטופי מטוס "סבנה" שנחטף והונחת בנמל התעופה לוד. מספר ימים לאחר מכן, ב-30 במאי התרחש הטבח בנמל התעופה לוד, שביצעו חברי "הצבא האדום היפני". ב-5 בספטמבר באותה שנה אירע טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן. בתגובה הורה דדו על תקיפת בסיסי מחבלים בסוריה ובלבנון, שהייתה הגדולה מסוגה עד אז. הופלו שלושה מטוסים סוריים, ועשרות מחבלים נהרגו בהפגזות הכבדות. המשך הלחימה נגד ארגוני הטרור היה במבצע "אביב נעורים" בלילה שבין 9 באפריל ל-10 באפריל 1973, שבו התנקש צה"ל בבכירי הטרור בביירות, ובו נהרגו עשרות מחבלים, בהם בכירים בארגוני הטרור.

החלטה שהיה דדו צריך לקבל במהלך כהונתו כרמטכ"ל הייתה על הפלת מטוס נוסעים לובי שחצה את גבולה האווירי של מדינת ישראל, וסירב לדרישות להזדהות. לאחר שהמטוס הופל בשטח סיני על ידי מטוסי חיל האוויר הישראלי, בהוראתו האישית של דדו, התברר שהיה זה מטוס אזרחי, וכי המדובר בטעות ניווט תמימה. באירוע זה נהרגו למעלה ממאה אזרחים.

[עריכה] המהלכים לקראת מלחמת יום הכיפורים

במהלך אפריל 1973 הצטברו התרעות על כוונה של מצרים לפתוח במלחמה באמצע מאי. אלעזר חשש מאפשרות זאת ולהערכה היו שותפים ראש "המוסד", צבי זמיר ושר הביטחון, משה דיין. הערכת ראש אמ"ן אלי זעירא, לעומת זאת, הייתה שמצרים לא תצא למלחמה. אלעזר התייחס לכך גם בפומבי, באומרו: "אינני חושב שזה יהיה הגיוני למצרים לפתוח במלחמה. אני חושב שהסיכונים למצרים גדולים, אבל אנחנו צריכים להיות נכונים לבלתי הגיוני. זו אפשרות קיימת והיא מחייבת אותנו להכנה ולכוננות רציניים"‏‏ ^[3]

בעקבות ההערכה כי תיתכן מלחמה בקיץ 1973, אישר שר הביטחון לרמטכ"ל, ב-17 במאי, להוציא אל הפועל את תוכניתו להעלאת הכוננות ולשיפור המוכנות של צה"ל למלחמה - כוננות כחול לבן. ב-27 במאי 1973 הוכרזה כוננות בצה"ל, ובוצע גיוס מילואים. לפי פרופ' גלבר ‏^[4]מטרת גיוס המילואים היתה החלפת יחידות שצעדו במצעד צה"ל ולא לתגבור.

בדיעבד, יש התולים במאורעות סביב כוננות זו חלק נכבד מההפתעה של צה"ל בעת פתיחת מלחמת יום הכיפורים, כיון שסיפקה קרקע נוחה לשאננות וההתעלמות מהסימנים המקדימים של המלחמה, שבאה בעקבות אי התממשותה של ההתרעה למלחמה בעת כוננות "כחול לבן".

ב-13 בספטמבר הופלו 12 מטוסים סוריים בקרב אוויר שהחל כאשר מטוסים אלו ניסו ליירט מטוסי צילום ישראלים.

[עריכה] מלחמת יום הכיפורים

[עריכה] לקראת המלחמה

ב-1 באוקטובר 1973 הוכרזה כוננות בצבאות מצרים וסוריה. עקב הערכה מודיענית שגויה ושיקול דעת לקוי של מקבלי ההחלטות, ננקטו בצה"ל צעדים מצומצמים בלבד, לא בוצע גיוס מילואים מלא, וההערכה הייתה כי פתיחת מלחמה הינה "בסבירות נמוכה". בשעות הבוקר המוקדמות של 6 באוקטובר (יום הכיפורים) השתכנע הרמטכ"ל, דוד אלעזר, שמלחמה תפרוץ באותו היום. ראש אמ"ן, אלי זעירא, ושר הביטחון, משה דיין, עדיין האמינו כי מלחמה לא עתידה לפרוץ. להערכתו של משה דיין שלא תפרוץ מלחמה היו שתי השלכות אופרטיביות כבדות משקל:

הוא לא אישר את בקשת הרמטכ"ל לגיוס מילואים רחב היקף (בסופו של דבר הורה הרמטכ"ל, על דעת עצמו, על גיוס מילואים מצומצם החל מיום 5 באוקטובר).
הוא לא אישר את הצעת הרמטכ"ל למכה מקדימה של חיל האוויר, שתוכננה לשעה 11:00 ביום הכיפורים (חיל האוויר נערך למתקפה זו, אך מטוסיו לא המריאו). אי אישור הצעת הרמטכ"ל למכה מקדימה של חיל האוויר נבעה מהבטחת ישראל לארצות הברית (במברק ששלחה לקיסינג'ר) כי לא תבצע מכה מקדימה. זאת כחלק ממאמצי ישראל למניעת הסלמת המצב, לאחר שהעריכו כי המצב מתוח למדי עקב הצבת כוחות מצריים וסורים גדולים לגבולות המדינה.

סיבה כבדת משקל נוספת לאי-הסכמתם של מאיר ודיין לדרישותיו של אלעזר הייתה מעמדה הבינלאומי של ישראל ויחסיה עם ארצות הברית. הם סברו כי תקיפה מקדימה של ישראל, ואפילו גיוס כללי של מילואים, יובילו את דעת הקהל העולמית להאשמת ישראל בפרוץ המלחמה ויפגעו באופן חמור ביחסי ישראל-ארצות הברית.

[עריכה] המלחמה

ב-6 באוקטובר, בשעה שתיים בצהריים, החלה המתקפה המשולבת של הצבאות הסורים והמצרים, הידועה כמלחמת יום הכיפורים. במידה רבה הייתה זו הפתעה לצה"ל ולעומד בראשו.

לאחר קרבות בלימה קשים, מתקפת נגד כושלת בסיני, ואבידות רבות הן לכוחות הקרקע והן לכוחות חיל האוויר, נבלמה לבסוף המתקפה. ב-11 באוקטובר עברה הלחימה בצפון לשטח סוריה, ובליל 16 באוקטובר חצה צה"ל את תעלת סואץ.

בימיה הראשונים של המלחמה היה דדו בין היחידים שהצליח לשמור על אופטימיות וקור רוח (בניגוד לשר הביטחון, משה דיין, שדיבר על "חורבן הבית השלישי"), והצהיר, בדברו על המצרים: "נשבור להם את העצמות". במתקפת הנגד הכושלת של 8 באוקטובר בסיני, העביר דדו לממשלה דיווחים על הצלחות שלא היו, וזאת על פי דיווחים שהגיעו ממפקדי החזית.

המלחמה חשפה חילוקי דעות אישיים עזים בין אלופי צה"ל, במיוחד בחזית הדרום, אשר בחלקם לא הוסדרו גם לאחר שנים רבות. בשלב מסוים במלחמה נאלץ דדו, עקב תפקודו הכושל של אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן ("גורודיש"), למנות את הרמטכ"ל לשעבר, חיים בר לב, כמפקד חזית הדרום. דדו גייס גם את האלופים רחבעם זאבי ואהרון יריב, ששוחררו משירות פעיל לפני המלחמה, כעוזרים מיוחדים לרמטכ"ל.

המלחמה הסתיימה כאשר כוחות צה"ל נמצאים בעומק השטח הסורי, הר החרמון, שאבד בתחילת המלחמה, הוחזר לשליטת ישראל, הארמיה השלישית של צבא מצרים מכותרת בסיני, וכוחות צה"ל נמצאים בגדה המערבית של תעלת סואץ. על הישגים אלו שילם צה"ל באבידות רבות.

[עריכה] לאחר המלחמה

חלקת הקבר של דוד אלעזר בהר הרצל

מחירה היקר של המלחמה באבידות לצה"ל, והעובדה כי צה"ל נתפס לא מוכן, הן מבחינה מודיעינית והן מבחינה מבצעית, עוררו גל של מחאה ציבורית.

לאחר תום המלחמה, ביום 21 בנובמבר 1973, הוקמה ועדת אגרנט כדי לחקור את אי-מוכנותו של צה"ל למלחמה. הוועדה ישבה על המדוכה חודשים מספר, ולאחר 140 ישיבות ושמיעת עשרות עדים, נתנה ביום 1 באפריל 1974 דו"ח ביניים, שבו המליצה על הפסקת כהונתו של דדו כרמטכ"ל יחד עם סיום כהונתו של ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא. בדו"ח הוועדה נכתב כי אלעזר "נושא באחריות אישית גם בעניין הערכת המצב וגם בעניין מוכנותו של צה"ל".

בעקבות המלצת הוועדה, הגיש אלעזר את התפטרותו לממשלה ב-3 באפריל 1974, וזאת תוך שהוא טוען כי נגרם לו עוול, בעיקר על רקע העובדה כי הוועדה לא המליצה על סנקציות כלשהן נגד הדרג המדיני, וכי לא נלקח בחשבון תפקודו במהלך המלחמה, והעובדה כי בסופו של דבר הסתיימה המלחמה בניצחון^[5].

לאחר התפטרותו פנה אלעזר לעסקים פרטיים, הפך לאיש עסקים ולאחר מכן מונה ליו"ר מועצת המנהלים של חברת הספנות צים.

ב-15 באפריל 1976 לקה בהתקף לב, בעת ששחה בבריכת שחייה, ומת, כשהוא רק בן 51. רבים קושרים את מותו המוקדם לשברון הלב שהיה נתון בו לאחר שוועדת אגרנט הטילה עליו את האחריות למחדל יום הכיפורים. נקבר בהר הרצל. הותיר אחריו אשה, תלמה, ושלושה ילדים.

[עריכה] דמותו הציבורית

הכרעתה של ועדת אגרנט בדבר אחריותו האישית לכישלון ההכנות למלחמה, היא הכרעה שלא נתקבלה במלואה. ברור כי דדו, כבעל תפקיד בכיר במערך הביטחוני, היה בין האחראים לאווירת הזלזול ביכולת הצבאית הערבית לאחר תבוסתם במלחמת ששת הימים ונשא באחריות לכשלים במוכנותו של צה"ל למלחמה. באשר למידת אחריותו לדבקות במה שהוועדה כינתה "הקונספציה", לפיה הסורים לא יפתחו במלחמה ללא המצרים והללו לא יפתחו ללא מענה לעליונות האווירית של ישראל, הרי שיש המסירים ממנו את האחריות^[6]. בפרט רבים אינם מקבלים את הסרת האחריות מהדרג המדיני, ובמיוחד משר הביטחון משה דיין. כן יש המדגישים את קור רוחו ואת תרומתו לניצחון על אף נתוני הפתיחה הקשים.

בראיון שנערך ב-2010 עם אביעזר יערי, טען זה, כי ניתן לייחס לאלעזר שתי החלטות שהיו מכריעות לגבי תוצאות המלחמה. הראשונה, החלטתו להעתיק את עוצבת המפץ בפיקודו של מוסה פלד שהייתה בעתודה מול הגבול עם ירדן (מחשש שזו תצטרף למלחמה) אל החזית ברמת הגולן בתקיפה מדרום לצפון. השנייה, התעקשותו להמתין להתקפה מצרית נוספת בטרם יחל צה"ל במתקפה מערבה ובנסיון צליחה. מתקפה מצרית זו בוצעה ב-14 באוקטובר ונכשלה כישלון חרוץ.^[7]

[עריכה] הנצחת שמו

חוף דדו – חוף ים בחיפה
א"מ דדו – אוניית האימונים של המכון להכשרה ימית
מצפה דדו ליד מטולה
שכונת דדו, בשכונה הדרומית של נצרת עילית – במקום הוקם גל-עד לזכרו.
גן דדו בבית שאן
בראשון לציון, בבת-ים ובקרית גת נקראו בתי ספר על שמו.
רחובות נקראו על שמו בישובים רבים, בהם: באר שבע, תל אביב, חיפה, רחובות, חדרה וכפר סבא.
מרכז ספורט דדו ביישוב חבר, מיישוביי חבל תענך.
מרכז אומניות תל אביב - הסינמטק, בית הספר תיכון עירוני א' ומתנ"ס ביכורי העיתים.
סרטו של יאיר אלעזר על אביו, בשם "געגועים לאבא" (בין היתר, שודר בערוץ הראשון ב-17 במאי 2009).
בית השריון ע"ש דוד אלעזר בשכונת יד אליהו בתל אביב

[עריכה] ראו גם

האמצעים המיוחדים

[עריכה] לקריאה נוספת

חנוך ברטוב, דדו – 48 שנה ועוד 20 יום, ספרית מעריב, (1978, 2004)
אורי מילשטיין, קריסה ולקחה
אורי בר-יוסף, הצופה שנרדם – הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה, הוצאת זמורה ביתן, 2001