דוד אלעזר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דוד אלעזר
David Elazar.jpg

נולד 27 באוגוסט 1925
מקום לידה Flag of the Kingdom of Yugoslavia.svg סרייבו, ממלכת יוגוסלביה
עלה לישראל 1940 ה'ת"ש
נפטר Flag of Israel.svg 15 באפריל 1976, ט"ו בניסן ה'תשל"ו ישראל
כינוי דדוֹ‏
השתייכות Palmach.jpg פלמ"ח
IDF new.png צבא הגנה לישראל
תקופת שירות 1946 - 3 באפריל 1974
דרגה רב אלוף  רב אלוף
תפקידים צבאיים
מלחמות וקרבות

מלחמת העצמאות  מלחמת העצמאות
מלחמת סיני  מלחמת סיני
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
מלחמת ההתשה  מלחמת ההתשה
מלחמת יום הכיפורים  מלחמת יום הכיפורים

הנצחה

"חוף דדו" בחיפה,
אניית האימונים דדו,
אתרים שונים בישראל

דוד אלעזר ("דדו") (27 באוגוסט 1925 - 15 באפריל 1976, ט"ו בניסן ה'תשל"ו) היה איש צבא ישראלי, אלוף פיקוד הצפון במלחמת ששת הימים והרמטכ"ל התשיעי בזמן מלחמת יום הכיפורים.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד אלעזר בצעירותו, בקיבוץ עין שמר

דוד אלעזר נולד בסרייבובוסניה, אז חלק מממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים), למשפחה ממוצא ספרדי משושלת משפחת אלעזר, שהגיעה לאזורי האימפריה העות'מאנית לאחר גירוש ספרד. אמו זהבה נפטרה כשהיה בן שש ובהמשך גדל אצל סבתותיו. אביו, סולומון (שלמה), היה קצין בצבא יוגוסלביה.

בגיל 12 נסע אלעזר לזגרב (היום בקרואטיה) לשם לימודים, ושם הצטרף לקן של השומר הצעיר. בתקופה זו הכיר את חיים ברוצלבסקי (לימים חיים בר-לב) עמו התיידד, ואת פליקס דויטש (לימים פליקס דותן). עקב החשש מפלישה גרמנית ליוגוסלביה, בעקבות פריצתה של מלחמת העולם השנייה, התארגנה קבוצת צעירים יהודים שכללה את אלעזר במסגרת עליית הנוער, לצורך עליה לארץ ישראל. הקבוצה עלתה ארצה בסוף שנת 1940, זמן קצר לפני הפלישה הנאצית ליוגוסלביה, ונשלחה כחברת נוער לקיבוץ שער העמקים. לאחר מכן, בעקבות החלטת "השומר הצעיר" יצאה הקבוצה כהשלמה לקיבוץ עין שמר. אלעזר נשלח להדרכה וזמן קצר לאחר הגיעו, נבחר למזכירות הקיבוץ. למרות רצונו להתגייס ללחימה בנאצים, סירב הקיבוץ לאשר לו להתגייס. למרות זאת, בשנת 1946 התגייס לפלמ"ח, ועקב כך הורחק מן הקיבוץ. את אימוניה הבסיסיים במסגרת הפלמ"ח עשתה המחלקה בה שובץ אלעזר בקיבוץ משמרות[1].

בשנת 1947 היה חניך בקורס מ"כים בדליה. יגאל אלון וחיים בר לב העידו שכבר אז התבלט כחניך מצטיין של הקורס. לאחר הקורס נשלח לחולתה בגליל העליון לפקד על מחלקה שעסקה בסיורים והחדרת מסתערבים לסוריה וליווי עולים במסגרת ההעפלה מארצות המזרח. בפעילות זו התאפשר לו ללמוד על הכנותיה של סוריה למלחמה. בסוף דצמבר חזר למטה הפלמ"ח והשתתף בפעולת תגמול ובפשיטה על בסיס של הצבא הבריטי.

תחילת הקריירה בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית 1948 השתתף בקורס מפקדי מחלקות בנתניה. במהלך מלחמת העצמאות השתתף בקרבות שונים בגדוד הרביעי ("הפורצים"), של חטיבת הראל, בהם שיירת חולדה, הקרב על מנזר סן סימון והפריצה לעיר העתיקה. דדו תואר כמי שנשאר רגוע תחת אש, דאג לפצועים והקפיד לצאת לפעולה עם פקודיו. הוא התקדם מהר בתפקידים, הן עקב תכונותיו כמפקד אך גם בשל הנפגעים הרבים שהיו לשדרת הפיקוד של הפלמ"ח. בסוף מאי התמנה למפקד פלוגה ובאמצע יולי נתמנה למפקד "גדוד הפורצים" בחטיבת הראל של הפלמ"ח. לאחר תום הקרבות מילא מספר תפקידי מטה, וכן כיהן כמפקד בית הספר לחי"ר. בשנת 1955 התמנה למפקד חטיבת הנגב, עליה פיקד במהלך מבצע קדש. לאחר מלחמת סיני עבר הסבה לשריון, ושימש כמפקד חטיבה 7 וכסגן של מפקד גייסות השריון, חיים בר לב. בעת שכיהן בתפקיד זה סייע לרב-סרן אברהם ארנן במימוש יוזמתו להקמתה של סיירת מטכ"ל. בשנת 1961 מונה למפקד גייסות השריון, ושירת בתפקיד זה עד שנת 1964.

מפקד פיקוד צפון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1964 מונה לאלוף פיקוד הצפון. בתקופה זו הייתה מתיחות רבה עם סוריה ותקריות שנודעו כמלחמה על המים, על רקע ניסיונות סוריה להטות את מקורות נהר הירדן ולמנוע מישראל את השימוש במוביל הארצי. התקריות היו מלוות בהפגזות מסיביות של יישובי אצבע הגליל. אמרה המיוחסת לאלעזר מאותה תקופה היא "אם חיי היישובים שלנו יהיו בלתי-נסבלים, יהיו בלתי-נסבלים גם החיים ממזרח לגבול"‏[2].

אלעזר נשא בתפקיד מפקד הפיקוד בזמן מלחמת ששת הימים, ובמהלכה פיקד על כיבוש השומרון שהיה בשליטת ממלכת ירדן ועל כיבוש רמת הגולן מסוריה. הוא נמנה עם מפקדי צה"ל שדחפו לכיבוש הרמה, על רקע חלקה של סוריה באירועים שהוליכו למלחמה. הלחימה על הרמה החלה רק ביום החמישי של המלחמה, ה-9 ביוני, לאחר תום הקרבות בחזית המצרית ובחזית הירדנית. אז התרכזו בגיזרה כוחות, שנאספו מכל חלקי הארץ (שתי חטיבות הובאו מזירת הדרום וארבע חטיבות הובאו מהגיזרה הירדנית). במקביל לתקיפה אווירית מרוכזת של חיל האוויר הופעלו שבע חטיבות, בפיקודו של אלעזר, בהתקפה על רמת הגולן. ההתקפה התרכזה בגיזרת הבניאס וצפון רמת הגולן, שם היה השיפוע בעליה לרמה מתון יחסית, וכוחות השריון יכלו לעלות לרמה ולהתקדם כמעט עד מחצית הדרך לקונייטרה. בדרום הרמה תקפו כוחות רגלים וצנחנים את המוצבים הסורים והשיגו גם הם התקדמות לא מעטה. במהלך הלילה הרחיבו כוחותיו של אלעזר את הטריז דרומה, עד לאזור גשר בנות יעקב. בבוקר יום שבת, ה-10 ביוני, פרצו כוחות שריון וחיל רגלים מזרחה תחת סיוע אווירי, והצליחו להגיע, בצפון רמת הגולן, אל מעלה החרמון ואל קונייטרה, ובדרום רמת הגולן אל צומת רפיד. ב-10 ביוני בשעה 14:00 נפסקו הקרבות ברמת הגולן ונסתיימה למעשה הלחימה.

ב-23 בדצמבר 1969 מונה אלעזר לראש אג"ם[3]. ב-1 בינואר 1972 מונה לרמטכ"ל התשיעי בצה"ל.

כהונתו כרמטכ"ל עד מלחמת יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מימין לשמאל, עמנואל שקד, דוד אלעזר וחיים בר-לב בסיור לאורך גדר המערכת בעמק הירדן, 1968/1967

בתחילת כהונתו כרמטכ"ל הקדיש אלעזר תשומות רבות ללחימה בארגוני הטרור. ב-9 במאי 1972 בעת שנחטף מטוס סבנה והונחת בנמל התעופה לוד, תידרך אלעזר באופן אישי את לוחמי סיירת מטכ"ל, בפיקוד אהוד ברק, בטרם פעולת ההשתלטות על המטוס‏[4]. מספר ימים לאחר מכן, ב-30 במאי התרחש הטבח בנמל התעופה לוד, שביצעו חברי "הצבא האדום היפני". ב-5 בספטמבר באותה שנה אירע טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן. בתגובה הורה דדו על תקיפת בסיסי מחבלים בסוריה ובלבנון, שהייתה הגדולה מסוגה עד אז. הופלו שלושה מטוסים סוריים, ועשרות מחבלים נהרגו בהפגזות הכבדות. בהמשך אישר אלעזר את מבצע "אביב נעורים", שיצא לפועל בלילה שבין 9 באפריל ל-10 באפריל 1973, ובמהלכו פגעו לוחמי יחידות מובחרות בבכירי הטרור בביירות, ובו נהרגו עשרות מחבלים, בהם בכירים בארגוני הטרור‏[5]. אירוע נוסף עימו נדרש אלעזר להתמודד כרמטכ"ל היה ההחלטה על הפלת מטוס נוסעים לובי, שחצה את גבולה האווירי של מדינת ישראל, וסירב לדרישות להזדהות. לאחר שהמטוס הופל בשטח סיני על ידי מטוסי חיל האוויר הישראלי, בהוראתו האישית של דדו, התברר שהיה זה מטוס אזרחי, וכי המדובר בטעות ניווט תמימה. באירוע זה נהרגו למעלה ממאה אזרחים.

המהלכים לקראת מלחמת יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך אפריל 1973 הצטברו התרעות על כוונה של מצרים לפתוח במלחמה באמצע מאי. אלעזר חשש מאפשרות זאת ולהערכה היו שותפים ראש "המוסד", צבי זמיר ושר הביטחון, משה דיין. הערכת ראש אמ"ן אלי זעירא, לעומת זאת, הייתה שמצרים לא תצא למלחמה. אלעזר התייחס לכך גם בפומבי, באומרו: "אינני חושב שזה יהיה הגיוני למצרים לפתוח במלחמה. אני חושב שהסיכונים למצרים גדולים, אבל אנחנו צריכים להיות נכונים לבלתי הגיוני. זו אפשרות קיימת והיא מחייבת אותנו להכנה ולכוננות רציניים"‏‏[6].

בעקבות ההערכה כי תיתכן מלחמה בקיץ 1973, אישר שר הביטחון לרמטכ"ל, ב-17 במאי, להוציא אל הפועל את תוכניתו להעלאת הכוננות ולשיפור המוכנות של צה"ל למלחמה - כוננות כחול לבן. ב-27 במאי 1973 הוכרזה כוננות בצה"ל, ובוצע גיוס מילואים. לפי ההיסטוריון יואב גלבר, מטרת גיוס המילואים הייתה החלפת יחידות שצעדו במצעד צה"ל ולא לתגבור. בדיעבד, יש התולים במאורעות סביב כוננות זו חלק נכבד מההפתעה של צה"ל בעת פתיחת מלחמת יום הכיפורים, כיון שסיפקה קרקע נוחה לשאננות וההתעלמות מהסימנים המקדימים של המלחמה, שבאה בעקבות אי התממשותה של ההתרעה למלחמה בעת כוננות "כחול לבן".

ב-13 בספטמבר הופלו 12 מטוסים סוריים בקרב אוויר שהחל כאשר מטוסים אלו ניסו ליירט מטוסי צילום ישראלים.

מלחמת יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 באוקטובר 1973 הוכרזה כוננות בצבאות מצרים וסוריה. עקב הערכה מודיענית שגויה ושיקול דעת לקוי של מקבלי ההחלטות, ננקטו בצה"ל צעדים מצומצמים בלבד, לא בוצע גיוס מילואים מלא, וההערכה הייתה כי פתיחת מלחמה היא "בסבירות נמוכה". בשעות הבוקר המוקדמות של 6 באוקטובר (יום הכיפורים) השתכנע הרמטכ"ל, דוד אלעזר, שמלחמה תפרוץ באותו היום. ראש אמ"ן, אלי זעירא, ושר הביטחון, משה דיין, עדיין האמינו כי מלחמה לא עתידה לפרוץ. להערכתו של משה דיין שלא תפרוץ מלחמה היו שתי השלכות אופרטיביות כבדות משקל:

  • הוא לא אישר את בקשת הרמטכ"ל לגיוס מילואים רחב היקף (בסופו של דבר הורה הרמטכ"ל, על דעת עצמו, על גיוס מילואים מצומצם החל מיום 5 באוקטובר).
  • הוא לא אישר את הצעת הרמטכ"ל למכה מקדימה של חיל האוויר, שתוכננה לשעה 11:00 ביום הכיפורים (חיל האוויר נערך למתקפה זו, אך מטוסיו לא המריאו). אי אישור הצעת הרמטכ"ל למכה מקדימה של חיל האוויר נבעה מהבטחת ישראל לארצות הברית (במברק ששלחה לקיסינג'ר) כי לא תבצע מכה מקדימה. זאת כחלק ממאמצי ישראל למניעת הסלמת המצב, לאחר שהעריכו כי המצב מתוח למדי עקב הצבת כוחות מצריים וסורים גדולים לגבולות המדינה.

סיבה כבדת משקל נוספת לאי-הסכמתם של מאיר ודיין לדרישותיו של אלעזר הייתה מעמדה הבינלאומי של ישראל ויחסיה עם ארצות הברית. הם סברו כי תקיפה מקדימה של ישראל, ואפילו גיוס כללי של מילואים, יובילו את דעת הקהל העולמית להאשמת ישראל בפרוץ המלחמה ויפגעו באופן חמור ביחסי ישראל-ארצות הברית.

המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-6 באוקטובר, בשעה שתיים בצהריים, החלה המתקפה המשולבת של הצבאות הסורים והמצרים, הידועה כמלחמת יום הכיפורים. במידה רבה הייתה זו הפתעה לצה"ל ולעומד בראשו.

לאחר קרבות בלימה קשים, מתקפת נגד כושלת בסיני, ואבידות רבות הן לכוחות הקרקע והן לכוחות חיל האוויר, נבלמה לבסוף המתקפה. ב-11 באוקטובר עברה הלחימה בצפון לשטח סוריה, ובליל 16 באוקטובר חצה צה"ל את תעלת סואץ.

בימיה הראשונים של המלחמה היה דדו בין היחידים שהצליח לשמור על אופטימיות וקור רוח (בניגוד לשר הביטחון, משה דיין, שדיבר על "חורבן הבית השלישי"), והצהיר, בדברו על המצרים: "נשבור להם את העצמות". במתקפת הנגד הכושלת של 8 באוקטובר בסיני, העביר דדו לממשלה דיווחים על הצלחות שלא היו, וזאת על פי דיווחים שהגיעו ממפקדי החזית.

המלחמה חשפה חילוקי דעות אישיים עזים בין אלופי צה"ל, במיוחד בחזית הדרום, אשר בחלקם לא הוסדרו גם לאחר שנים רבות. בשלב מסוים במלחמה נאלץ דדו, עקב תפקודו הכושל של אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן ("גורודיש"), למנות את הרמטכ"ל לשעבר, חיים בר לב, כמפקד חזית הדרום. דדו גייס גם את האלופים רחבעם זאבי ואהרון יריב, ששוחררו משירות פעיל לפני המלחמה, כעוזרים מיוחדים לרמטכ"ל.

המלחמה הסתיימה כאשר כוחות צה"ל נמצאים בעומק השטח הסורי, הר החרמון, שאבד בתחילת המלחמה, הוחזר לשליטת ישראל, הארמייה השלישית של צבא מצרים מכותרת בסיני, וכוחות צה"ל נמצאים בגדה המערבית של תעלת סואץ. על הישגים אלו שילם צה"ל באבידות רבות.

ועדת אגרנט - חקירת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחירה היקר של המלחמה באבידות לצה"ל, והעובדה כי צה"ל נתפס לא מוכן, הן מבחינה מודיעינית והן מבחינה מבצעית, עוררו גל של מחאה ציבורית.

לאחר תום המלחמה, ב-21 בנובמבר 1973, הוקמה ועדת אגרנט כדי לחקור את אי-מוכנותו של צה"ל למלחמה. הוועדה ישבה על המדוכה חודשים מספר, ולאחר 140 ישיבות ושמיעת עשרות עדים, פרסמה ב-1 באפריל 1974 דו"ח ביניים, בו המליצה על הפסקת כהונתו של דדו כרמטכ"ל, יחד עם סיום כהונתו של ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא. לגבי דוד אלעזר, ההמלצה נומקה בכך שלא היו לו הערכות מודיעין משלו ותוכנית מגננה מפורטת, ובשל הביטחון המופרז שלו ביכולתו של צה"ל להדוף את האויב בעזרת כוחות הצבא הסדיר בלבד‏[7]. בדו"ח הוועדה נכתב כי אלעזר "נושא באחריות אישית גם בעניין הערכת המצב וגם בעניין מוכנותו של צה"ל".

מחדל אי הפצת תוכניות המלחמה של הסורים והמצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכניות המלחמה המדויקות של המצרים והסורים הגיעו לידי אמ"ן חודשים לפני המלחמה והופצו לרמות הגבוהות כולל הרמטכ"ל אלעזר, אך אלופי הפיקודים למשל, לא ידעו על תוכניות אלה. ועדת אגרנט מתחה ביקורת על שבפועל הצבא לא התכונן למלחמה לפי תוכניות אלה: "מה בצע במאמץ האיסוף העצום שנעשה על ידי אמ"ן ועל ידי רשויות איסוף אחרות, כדי לאסוף ידיעות אלה, אם לבסוף הן מונחות אי שם בתיקים ואין הן מגיעות לאלה שמן ההכרח כי ידעו אותם"‏[8].

מחדל אי הגיוס המיידי של שתי אוגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום שבת בבוקר, יום פרוץ המלחמה, תבע הרמטכ"ל גיוס כללי אולם שר הביטחון דיין אישר לבצע גיוס חלקי. ועדת אגרנט קבעה: "חל עיכוב של שעתיים בגיוס אותו סדר כוחות שלגיוסו הסכים שר הביטחון עוד בבוקר בדיון בינו ובין הרמטכ"ל, וזאת מפני שהרמטכ"ל המתין להכרעת ראש הממשלה בשאלת גיוס מלוא מערך המילואים"‏[9].

לאחר מלחמת יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות המלצת הוועדה, הגיש אלעזר את התפטרותו לממשלה ב-3 באפריל 1974, וזאת תוך שהוא טוען כי נגרם לו עוול, בעיקר על רקע העובדה כי הוועדה לא המליצה על סנקציות כלשהן נגד הדרג המדיני, וכי לא נלקח בחשבון תפקודו במהלך המלחמה, והעובדה כי בסופו של דבר הסתיימה המלחמה בניצחון[10].

לאחר התפטרותו פנה אלעזר לעסקים פרטיים, הפך לאיש עסקים ולאחר מכן מונה ליו"ר מועצת המנהלים של חברת הספנות צים.

ב-15 באפריל 1976 לקה בהתקף לב, בעת ששחה בבריכת שחייה, ומת, כשהוא רק בן 51. רבים קושרים את מותו המוקדם לשברון הלב שהיה נתון בו לאחר שוועדת אגרנט הטילה עליו את האחריות למחדל יום הכיפורים. נקבר בהר הרצל. יותר מעשרת אלפים איש הלכו אחר ארונו‏[11]. הותיר אחריו אשה, תלמה (בתו של המשורר, הסופר, העורך והמתרגם צבי ארד, ממייסדי קיבוץ עין שמר), ושלושה ילדים.

דמותו הציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכרעתה של ועדת אגרנט בדבר אחריותו האישית לכישלון ההכנות למלחמה, היא הכרעה שלא נתקבלה במלואה. באשר למידת אחריותו לדבקות במה שהוועדה כינתה "הקונספציה", לפיה הסורים לא יפתחו במלחמה ללא המצרים והללו לא יפתחו ללא מענה לעליונות האווירית של ישראל, הרי שיש המסירים ממנו את האחריות[12]. בפרט רבים אינם מקבלים את הסרת האחריות מהדרג המדיני, ובמיוחד משר הביטחון משה דיין. כן יש המדגישים את קור רוחו ואת תרומתו לניצחון על אף נתוני הפתיחה הקשים.

בראיון שנערך ב-2010 עם אביעזר יערי, טען זה, כי ניתן לייחס לאלעזר שתי החלטות שהיו מכריעות לגבי תוצאות המלחמה. הראשונה, החלטתו להעתיק את עוצבת המפץ בפיקודו של מוסה פלד שהייתה בעתודה מול הגבול עם ירדן (מחשש שזו תצטרף למלחמה) אל החזית ברמת הגולן בתקיפה מדרום לצפון. השנייה, התעקשותו להמתין להתקפה מצרית נוספת בטרם יחל צה"ל במתקפה מערבה ובנסיון צליחה. מתקפה מצרית זו בוצעה ב-14 באוקטובר ונכשלה כישלון חרוץ[13].

לפי דעה אחרת, ב 12 אוקטובר 1973 המטה הכללי המליץ על חצית התעלה למרות הסיכון של אוגדות הטנקים המצריות שנמצאו עדיין בצד המזרחי של התעלה. תוך כדי ישיבת ממשלה שדנה בנושא, קיבל צבי זמיר ראש המוסד ידיעה חשובה שהצביעה על מעבר הטנקים המצריים לסיני כחלק מהתקפה מצרית צפויה. דוד אלעזר אמר מיד שאם כך עדיף לדחות את הצליחה לעוד מספר ימים והממשלה אכן החליטה כך‏[14][15].

מספר שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, שיבחה גולדה מאיר את דוד אלעזר: "גולדה הפליגה בשבחיו של דדו ושיבחה את הדרך שבה ניהל את המלחמה והוסיפה: "שתדעו לכם, דדו הציל את עם ישראל"‏[16].

חלקת הקבר של דוד אלעזר בהר הרצל

הנצחת שמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חנוך ברטוב, דדו – 48 שנה ועוד 20 יום, ספרית מעריב, (1978, 2004)
  • אורי מילשטיין, קריסה ולקחה
  • אורי בר-יוסף, הצופה שנרדם – הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה, הוצאת זמורה ביתן, 2001
  • ד"ר שמעון גולן, מלחמה ביום הכיפורים- קבלת החלטות בפיקוד העליון במלחמת יום הכיפורים, הוצאת מודן/מערכות, 2013.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמואל אבן-אור אורנשטיין, פוזה ואנשיו : סיפורה של מחלקת סיירים מרכזית משמרות, הוצאה פרטית, 1998, עמ' 254
  2. ^ דוד אלעזר, באתר הפלמ"ח
  3. ^ אלוף ד. אלעזר - ראש אג"ם;, דבר, 23 בדצמבר 1969
  4. ^ שלום ירושלמי, הייתי גיבור לאומי, נשארתי בלי כלום, באתר nrg מעריב, 2 ביולי 2011
  5. ^ משה זונדריורים ולא בוכים, באתר nrg מעריב, 27 ביולי 2001
  6. ^ ‏הארץ, 20 באפריל 1973‏
  7. ^ ועדת אגרנט, באתר הכנסת
  8. ^ ועדת אגרנט - הנמקות והשלמות לדו"ח החלקי מיום 1.4.1974 - כרך ראשון, עמ' 105 ו-109
  9. ^ ועדת אגרנט - הנמקות והשלמות לדו"ח החלקי מיום 1.4.1974 - כרך ראשון, עמ' 44
  10. ^ מכתבו של הרמטכ"ל לראש הממשלה, כפי שפורסם באוקטובר 2010
  11. ^ "דורות הלוחמים יזכרוך כפי שהיית", דבר, 19 באפריל 1976
  12. ^ לדוגמה אורי בר יוסף בספרו הצופה שנרדם
  13. ^ ראיון עם אביעזר יערי, ערב חדש, הטלוויזיה החינוכית, 6 באוקטובר 2010, החל מדקה 14 בשידור
  14. ^ אתר גולדה מאיר: יום עיון לרגל 100 שנה להולדת גולדה מאיר, אוניברסיטת תל אביב-תאריך: 25.05.1998 , הרצאת צבי זמיר
  15. ^ צבי זמיר: "בעינים פקוחות", הוצאת כנרת 2011, עמוד 158
  16. ^ אמנון ברזילי, חלום הבלהות של גולדה מאיר, באתר הארץ, 3 באוקטובר 2003


ראשי המטה הכללי של צה"ל
יעקב דורי · יגאל ידין · מרדכי מקלף · משה דיין · חיים לסקוב · צבי צור · יצחק רבין · חיים בר-לב · דוד אלעזר · מרדכי גור · רפאל איתן · משה לוי · דן שומרון · אהוד ברק · אמנון ליפקין-שחק · שאול מופז · משה יעלון · דני חלוץ · גבי אשכנזי · בני גנץ דגל הרמטכ"ל
מפקדי פיקוד הצפון (פצ"ן)

משה כרמל · יוסף אבידר · משה דיין · אסף שמחוני (ממלא מקום) · משה צדוק · יצחק רבין · מאיר זורע · אברהם יפה · דוד אלעזר · מרדכי גור · יצחק חופי · מרדכי גור · רפאל איתן · אביגדור בן-גל · אמיר דרורי · אורי אור · יוסי פלד · יצחק מרדכי · עמירם לוין · גבי אשכנזי · בני גנץ · אודי אדם · גדי איזנקוט · יאיר גולן

מפקדי חטיבה 7 7thArmoredBrigade.svg

·שלמה שמיר · בן דונקלמן · יוסף איתן · שמואל גודר · אורי בן ארי · אהרון נחשון · דוד (דדו) אלעזר · ישראל טל (טליק) · אריה שחר · אברהם (ברן) אדן · הרצל שפיר · שלמה (צ'יץ') להט · שמואל גונן (גורודיש) · יעקב אבן · גבריאל עמיר · אביגדור (יאנוש) בן-גל · אורי אור · אביגדור קהלני · יוסי בן-חנן · נתי גולן · איתן קאולי (קינן) · מאיר זמיר · רפי נוי · אמי פלנט · אפרים לאור · דוביק טל (רוזנטל) · צבי גנדלמן · יצחק (חקי) הראל · גרשון הכהן · דן ביטון · שמואל רוזנטל · יעקב אייש · חלוצי רודוי · אייל זמיר · אמנון אשל · רועי אלקבץ · יעקב בנג'ו · עודד בסיוק · נדב לוטן