קרב סינגפור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב סינגפור
מערכה: מלחמת העולם השנייה
Singaporesurrender.jpg

ארתור פרסיבל צועד בעקבות קצין יפני, ותחת דגל לבן, על מנת לקבל את תנאי הניכעה של בעלות הברית בסינגפור.
תאריך התחלה: 31 בינואר 1942
תאריך סיום: 15 בפברואר 1942
משך הסכסוך: 16 ימים
מקום: סינגפור
תוצאה: ניצחון יפני מוחץ
שינויים בטריטוריות: סינגפור תחת כיבוש יפני
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות

36,000

85,000

אבידות

1,713 הרוגים
2,772 פצועים

9,500 הרוגים
5,000 פצועים
120,000 שבויים

קרב סינגפור הוא קרב שהתרחש מה-31 בינואר 1942 עד ה-15 בפברואר 1942, בסינגפור, בין כוחות בעלות הברית וכוחות האימפריה היפנית, במהלך מלחמת העולם השנייה.

הקרב החל עם חציית החיילים את יפנים את מצר ג'והור לאחר קרב מלאיה. על אף שבעלות הברית נהנו מיתרון מספרי, היתרון החומרי של היפנים העניק להם את הניצחון.

נפילתה של סינגפור, אז מושבה בריטית, וכניעת הכוחות שבה סימלה את הכניעה הגדולה ביותר בהיסטוריה של הצבא הבריטי. כ-80,000 בריטים, אוסטרלים והודים נפלו בשבי היפנים, והצטרפו לעוד 50,000 שבויים שנתפסו במהלך קרב מלאיה, שקדם לקרב זה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל פעולותיה בסין במהלך מלחמת סין-יפן השנייה, הטילו בעלות הברית אמברגו על יפן. מכיוון שארצות הברית הייתה המקור העיקרי של יפן לחומרי גלם ומקורות אנרגיה, אילץ האמברגו את יפן למצוא מקור חדש למשאבים. מקור זה היה איי הודו המזרחית (כיום אינדונזיה), העשירים בנפט וגומי. מעבר להיות סינגפור נמל חשוב המקשר בין האוקיינוס ההודי לאוקיינוס השקט, ראו היפנים בחצי האי המלאי כאזור שהשליטה בו הכרחית לטובת פלישה לאיי הודו המזרחית, ולאחר שייכבשו, לשליטה עליהם. בנוסף, רצו היפנים לחסל את הקהילות הסיניות במלאיה ובסינגפור, אשר העניקו תמיכה כלכלית לסין במלחמתה נגד יפן.

הפלישה למלאיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב מלאיה
גשר מצר ג'והור לאחר פיצוצו

הארמייה ה-25 היפנית חצתה את הגבול מהודו-סין לתוך תאילנד וצפון מלאיה ב-8 בדצמבר 1941, מספר שעות לאחר ההתקפה על פרל הארבור. מספר שעות לאחר הפלישה, חתמה תאילנד על הסכם עם יפן, שאיפשר לצבא היפני להשתמש בבסיסים של הצבא התאי על מנת לפלוש למדינות אחרות בדרום מזרח אסיה. לאחר מכן, פנו הכוחות היפנים בתאילנד דרומה וחצו את הגבול למלאיה. במקביל, החלו מטוסים יפנים בהפצצת שיטתית של סינגפור.

הצבא היפני נתקל בהתנגדות בצפון מלאיה מצד הגיס השלישי של הצבא ההודי ומספר גדודים של הצבא הבריטי, אולם אלה רק עיכבו את היפנים, ולא הצליחו לעצור אותם. בנוסף, הבריטים איפשרו ליפנים לאגף אותם פעם אחר פעם מכיוון שהניחו שהג'ונגלים של מלאיה הם בלתי עבירים - הנחה שהיפנים הוכיחו כלא-נכונה פעם אחר פעם. מטוסי חיל האוויר היפני היו מטוסים חדישים וטייסיו היו מיומנים ומנוסים, בעוד חיל האוויר המלכותי במלאיה הכיל רק מטוסים ישנים וצוותים לא מנוסים, על כן השיגה יפן עליונות אווירית בשלב מוקדם של הקרב. גם בשריון עלו היפנים על הבריטים, ובעוד שהיפנים נעזרו בטנקים על מנת לנוע, לבעלות הברית היה רק טנק אחד בכל מלאיה. היתרונות היפניים בתאום בין יחידות, בטקטיקה ובניסיון קרבי (הארמייה נלחמה לפני כן בסין), הביאו לכך שהיפנים היו בעמדת יתרון ברורה, על אף שהיו בנחיתות מספרית.

טרם הפלישה, הגיעה למלאיה שייטת בריטית שכללה את אוניית המערכה פרינס אוף ויילס ואת הסיירת ו"ריפלס" (Repulse) וארבע משחתות. תפקידו של כוח זה היה לשמש כגורם מרתיע מפני פלישה לחצי האי. אולם, מטוסים יפניים הטביעו את אוניות המערכה מול חופי מלאיה, מעט אחרי תחילת הפלישה, ובכך איפשרו הנחתת כוחות מן הים על חצי האי.

היפנים ירדו במורד חצי האי המלאי במהירות, תוך שהם מבודדים, מקיפים ומכניעים יחידות הודיות לאורך החוף. שימוש בטנקים קלים וביחידות רכובות על אופניים, איפשר ליפנים לנוע בקלות דרך הג'ונגלים של מלאיה. על אף שיחידות נוספות של בעלות הברית הצטרפו לקרב הן לא הצליחו לעצור את התקדמות היפנים דרומה.

ב-31 בינואר, פוצצו יחידות הנדסה בריטיות את הגשר החוצה את מצר ג'והור ממלאיה לסינגפור. זמן קצר לאחר מכן, החלו כוחות של הצבא היפני - חלקם לבושים כאזרחים סינגפוריים - לחצות את המצר לסינגפור על גבי סירות מתנפחות.

הכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מתותחי החוף של סינגפור

חיל המצב בסינגפור, בפיקודו של לוטננט-ג'נרל ארתור פרסיבל, מנה 85,000 חיילים, מהם כ-70,000 לוחמים.‏[1] הם חולקו ל-38 גדודי רגלים - 13 בריטים, 6 אוסטרלים, 17 הודים ושני מלאים - ושלושה גדודי קלעים. הדיוויזיה ה-18 הבריטית, בפיקודו של מייג'ור-ג'נרל מרטון בקוויט-סמית', אשר הגיעה כתגבורת, הייתה במלוא כוחה, אך חסרה ניסיון ואימון; שאר היחידות חסרו כוח אדם, חלקן אפילו אוחדו ליחידות חדשות בעקבות כמות האבידות הרבה בקרב מלאיה, והגדודים המקומיים חסרו כל ניסיון ואימון.

פרסיבל הטיל על שתי חטיבות מהדיוויזיה השמינית האוסטרלית את הגנת הצד המערבי של סינגפור, כולל את נקודות הנחיתה העיקריות בצפון מערב האי. האזור היה מכוסה ברובו ביצות ומנגרובים, ונחתך על ידי נחלים ונהרות. בלב האזור המערבי שכן בסיס חיל האוויר המלכותי הגדול בסינגפור. החטיבה ה-22 הופקדה על גזרה באורך 16 ק"מ, והחטיבה ה-27 הופקדה על שטח באורך 3,650 מטר, ממערב לגשר לג'והור. יחידות אלה תוגברו בגדודי קלעים השני והרביעי ובחטיבת הרגלים ה-44 ההודית.

הגיס השלישי, בפיקודו של לוטננט-ג'נרל לואיס הית', הופקד על הגנת האזור הצפון מזרחי, אשר כלל בסיס ימי. האזור הדרומי, שכלל את מרבית האזורים העירוניים, היה תחת פיקודו של מייג'ור-ג'נרל פרנק קית' סימונס. כוחותיו מנו כ-18 גדודים, בהם חטיבת הרגלים הראשונה המלאית, החטיבה ה-12 ההודית וכוח מתנדבים.

בזכות שימוש במטוסי ריגול, מסתננים ונקודות תצפית טובות מעבר למצר ג'והור, היה לגנרל טומויוקי ימאשיטה, מפקד הארמייה ה-25, ולאנשי מטהו ידע רב על פריסתם של כוחות בעלות הברית, והחל ב-3 בפברואר 1942, החלו היפנים בהרעשה ארטילרית של סינגפור. בימים שלאחר מכן, התגברה בהדרגה ההרעשה, ואליה נוספו הפצצות מהאוויר בידי מפציצים יפניים, אשר שיבשו את קווי התקשורת של בעלות הברית והקשו על ההכנות להתגוננות מפני הפלישה.

תותחי החוף של סינגפור, שכללו סוללה בת שלושה תותחים בקוטר 15 אינץ' (381 מ"מ) וסוללה נוספת בת שני תותחים בעלי קליבר זהה, נטענו בעיקר בפגזים חודרי-שריון ובמעט פגזים נפיצים. פגזים חודרי שריון נועדו לבקע את לוחות השריון שהגנו על ספינות מלחמה, ולכן לא היו יעילים לעצירת כוחות רגלים, ואילו המחסור בפגזים נפיצים נבע מהנחתם של הבריטים כי צבא פולש לא יגיע מצפון, אלא בדרך הים.

תחת פיקודו של גנרל ימאשיטה נמצאו כ-30,000 חיילים, בשלושה דיוויזיות: דיוויזיית המשמר הקיסרי, בפיקודו של לוטננט-ג'נרל טקומה נישימורה, אשר כללה חטיבת שריון קל, הדיוויזיה החמישית, בפיקודו של לוטננט-ג'נרל טקורו מטסוי והדיוויזיה ה-18, בפיקודו של רנייה מוטגוצ'י.

הנחיתה היפנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנחיתה היפנית בסינגפור

פיצוץ הגשר המחבר בין סינגפור למלאיה גרם לעיכוב של שבוע בפלישה היפנית. ב-8 בפברואר 1942, בשעה 22:30, החלה הפלישה, כאשר חיילים מהדיוויזיות החמישית וה-18 החלו חוצים את מצר ג'והור לכיוון סינגפור על גבי כלי שיט. היפנים התקדמו לכיוון חוף סארימבון, אשר ההגנה עליו הופקדה בידי החטיבה ה-22 האוסטרלית.

על אף ההגנה העיקשת מצד האוסטרלים, לא נעצרה הפשיטה היפנית. בצפון מערב האי, ניצלו היפנים פרצות בהגנה הדלילה, כגון נהרות ונחלים, ועלו לחוף. עד השעה 01:00, נאלצו החטיבות ה-22 וה-44 לסגת, ועד הבוקר, הנחיתו היפנים כ-13,000 חיילים בצפון מערב האי.‏[2]

המלחמה באוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

את החיפוי האווירי לכוחות הקרקע של בעלות הברית סיפקה טייסת 232 של חיל האוויר הבריטי. ב-3 בינואר 1942, נשלחו לסינגפור 51 מטוסי קרב מדגם הוריקן, ואיתם 24 טייסים, שהיוו את גרעין הטייסת, . הטייסת החלה לפעול ב-20 בינואר משדה התעופה בקָלאנג, שכן היה זה שדה התעופה היחיד שלא היה בטווח הארטילריה היפנית.

מטוס הוריקן שהופל בסינגפור

מול טייסת 232 ניצבו מטוסי A6M זירו יפניים, אשר עלו על המטוסים הבריטים במספר ולעתים אף בביצועי טייסיהם.

בתאריכים 27-30 בינואר 1942, הגיעו עוד 48 מטוסי הוריקן עם נושאת המטוסים "אה"מ אינדומיטבל" (Indomitable), ועברו לבסיסים יבשתיים בסומטרה. הגעתם הבלתי-מאורגנת של המטוסים, בשילוב עם מערכות התרעה מוגבלות, אפשרו לטייסים היפניים להשמיד חלק גדול מהמטוסים בעודם על הקרקע בסינגפור ובסומטרה.

בבוקר הפלישה היפנית, ב-8 בפברואר, התקיימו מספר קרבות אוויר מעל מערב האי. עשרת מטוסי ההוריקן האחרונים הוזנקו מבסיסם שבקלאנג, והתייצבו מול מבנה יפני בן 84 מטוסים, שעליו הוטל לחפות על ההחפה. הלחימה נמשכה במהלך כל היום, ובסופו, לאחר שהתברר כי הטייסת איבדה כל יכולת התקפית, וכי שדה התעופה בקלאנג כבר לא שמיש בשל הפצצות, הורה פרסיבל למטוסים הנותרים לנחות בסומטרה. לאחר קרב זה, שלטה יפן לחלוטין בשמי סינגפור.

בערב ה-10 בפברואר, הורה פילדמרשל ארצ'יבלד ויוול, מפקד הכוחות הבריטים בדרום מזרח אסיה, על העברת כל צוותי האוויר של בעלות הברית לאיי הודו המזרחית.

היום השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-9 בפברואר החלו היפנים לנחות בדרום מערב סינגפור, שם נתקלו בחטיבה ה-44 ההודית. כוחות בעלות הברית נאלצו לסגת, והקימו קו הגנה חדשה מזרחית לעמדות המקוריות שלהם, שנקרא "קו ג'וֹרוּנג."

החטיבה ה-27 האוסטרלית, אשר הגנה על רצועת החוף שממערב לגשר לג'והור, נתקלה לראשונה ביפנים כאשר כוחות המשמר הקיסרי הגיעו לחוף בשעה 22:00. החפה זו נתקלה בהגנה נחושה מצד האוסטרלים והיפנים ספגו אבידות רבות מאש מרגמות ומכונות ירייה. אולם, בסופו של דבר הצליחו היפנים להקים ראש גשר שהצליח לעמוד בפני ההגנה האוסטרלית.

ההתקפה היפנית פגעה בקווי התקשורת של בעלות הברית, והחטיבה ה-27 איבדה קשר עם החטיבה ה-22. מחשש פן תכותר, ועל אף ההצלחה היחסית שלה, הורה מפקד החטיבה ה-27 על נסיגה, ובכך הותיר את רצועת החוף הצפונית שמצפון לגשר בידי היפנים.

הפריצה היפנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפיסת החופים הצפוניים איפשרה ליפנים להעלות לחוף כוחות שריון, אשר עם עלייתם התחילו בהתקדמות דרומה, לכיוון מרכז סינגפור. הטנקים איפשרו לימאשיטה לאגף את החטיבה ה-22 בקו ג'ורונג, ולעקוף את הדיוויזיה ה-11 ההודית, שהוצבה במערב האי. אולם, היפנים לא ניצלו את ההזדמנות להיכנס לעיר עצמה.

ב-10 בפברואר, שלח ראש ממשלת אנגליה, וינסטון צ'רצ'יל, מברק לויוול בו מסר לו כי גורל האימפריה הבריטית כולה נתון בידיו, וכי חובה על כל החיילים והקצינים להלחם עד הסוף המר ובכל מחיר. הכניעה נאסרה לגמרי על כוחות בעלות הברית בסינגפור.‏[3]

האספקה היפנית החלה להצטמצם, וימאשיטה ידע כי אם תתארך הלחימה בסינגפור הוא עשוי להפסיד.‏[4] על כן, ב-11 בפברואר, הגיש ימאשיטה לפרסיבל דרישה לכניעת כוחות בעלות הברית. בשלב זה, מצבת הלוחמים של החטיבה ה-22, אשר נשאה ברוב נטל הגנת האי, הצטמצמה לכדי מספר מאות אנשים. יום לאחר מכן, כבשו היפנים את אזור בוקיט תימה (Bukit Timah), שם נמצאו מחסני תחמושת ודלק של בעלות הברית, וחשוב מכך, מאגרי המים העיקריים של סינגפור. הכוחות נסוגו לדרום מזרח האי, שם הקימו קו הגנה חדש, ואליהם הצטרפו החטיבה ה-44 והחטיבה המלאית הראשונה. ב-13 בפברואר לא נרשמה התקדמות יפנית, שכן הם נעצרו על קו הגנה זה, ורותקו בעיקר על ידי רגימנט מלאי בפאסיר פאנג'אב (Pasir Panjang).

באותו יום, בעקבות אובדן מקורות המים ושטחים נרחבים ליפנים, החל פרסיבל לקבל הצעות מקציני מפקדתו להיכנע. אולם, פרסיבל סירב להצעות אלה, אך בד בבד, פנה לממונים עליו בבקשה דומה. הוא קיבל מברק מויוול בג'אווה, בו נאמר לו כי עליו להמשיך את הלחימה כל עוד הוא מסוגל להסב לאויב נזק. כאשר יראה כי אפסו כוחותיו, אישר לו ויוול להיכנע.‏[5]

עוד באותו היום, הוצא להורג קפטן פטריק הינאן, אשר שירת כקצין קישור עם הצבא ההודי. הוא נאשם בכך, שבאמצעות מכשיר קשר, סייע ליפנים ליירט מטרות ולהפציץ שדות תעופה בצפון מלאיה. הוא נעצר ב-10 בדצמבר ונשפט במשפט צבאי בינואר. הוא הוצא להורג ב-13 בפברואר בחוף הדרומי של סינגפור, וגופתו הושלכה לים.

ביום המחרת, המשיכו בעלות הברית להלחם. האוכלוסייה האזרחית של האי התרכזה באזור שנמצא עדיין בשליטת בעלות הברית, אך ההפגזות הארטילריות והפצצות מהאוויר התחזקו והביאו לאבידות רבות.

הטבח בבית החולים אלכסנדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-14 בפברואר בשעה 13:00, התקרבו חיילים יפנים לבית החולים אלכסנדרה. קצין בריטי, אשר יצא לקראת הכוחות המתקדמים עם דגל לבן, נדקר באמצעות כידון רובה ומת במקום. עם הכנסם לבית החולים, הרגו היפנים מספר חולים, חלקם במהלך ניתוח, ואיתם גם רופאים ואנשי צוות. ביום שלאחר מכן, כ-200 גברים - חולים ואנשי צוות - נדרשו לצעוד לאזור תעשייתי סמוך לבית החולים. כל אדם שנפל בדרך נדקר למוות. באזור התעשייתי הוכנסו כל האסירים לתאים קטנים ונכלאו למשך הלילה, אשר במהלכו מתו אחדים כתוצאה מהתנאים בהם נכלאו. בבוקר המחרת, נדקרו למוות כל שאר האסירים, מהם ניצלו חמישה בלבד.

נפילת סינגפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוטננט-ג'נרל ימאשיטה (במרכז, יושב) מוסר את תנאי הכניעה ללוטננט-ג'נרל פרסיבל (בתחתית התמונה, מימין)

בבוקר ה-15 בפברואר, פרצו היפנים את קו ההגנה האחרון של בעלות הברית. המזון, המים והתחמושת בעיר כמעט ואזלו, ותחמושת תותחי הנ"מ אזלה, ויותר לא ניתן היה להדוף את התקפות האוויר של היפנים, שגרמו לאבידות רבות. בנוסף, עריקה בקרב החיילים הגבירה את חוסר הסדר בעיר.

בשעה 09:30 כינס פרסיבל את קציניו, ונועד עמם לגבי האפשרויות הקיימות. האפשרות הראשונה הייתה לצאת למתקפת-נגד, ולנסות ולכבוש את אזור בוקיט תימה, על מצבורי המזון והתחמושת שלו, ובתוך כך להרחיק את הארטילריה היפנית שהתמקמה בגבעות שבאזור. האפשרות השנייה הייתה להיכנע. כל הנוכחים בדיון הסכימו כי התקפת-נגד אינה אפשרית, ועל כן בחר פרסיבל להיכנע.

משלחת - מורכבת מקצין מטה, ממזכיר המושבה ומתורגמן - יצאה למפקדה היפנית, ברכב שנשא את דגל הממלכה המאוחדת ודגל לבן. המשלחת חזרה למפקדת בעלות הברית ומסרה לפרסיבל כי היפנים דורשים כי הוא עצמו יצא בליווי קציני מטה למפעל פורד שבבוקיט תימה, שם ימסור לו ימאשיטה את תנאי הכניעה.

תנאי הכניעה היו:

  • כניעה ללא תנאי של כל הכוחות הלוחמים (צבא, חיל ים וחיל אוויר) באזור סינגפור.
  • החיילים יניחו את נשקם בשעה 20:30.
  • על כל הכוחות להשאר בעמדותיהם עד לקבלת הוראות נוספות.
  • על כל אמצעי הלחימה, הציוד הצבאי, הספינות, המטוסים והמסמכים המסווגים להמסר לידי היפנים בשלמותם.
  • על מנת למנוע ביזה ואי-סדר, יוקם כוח שיטור של 1,000 חיילים בריטים חמושים, אשר ישמרו על הסדר במהלך נסיגת בעלות הברית, ויפעלו עד שיוחלפו על ידי חיילים יפניים.

מוקדם יותר באותו היום, הורה פרסיבל כי עד השעה 16:00 יש להשמיד את כל המסמכים והציוד הטכני המסווג, ואת התותחים הגדולים. ימאשיטה ערב לפרסיבל כי לא יאונה כל רע לנתינים הבריטים בסינגפור.

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילים בריטים שנכנעו תחת שמירה יפנית

בעקבות כניעת בעלות הברית החלה תקופה של כיבוש יפני בסינגפור, ושם העיר שונה לשונאן-טו (Shōnan-tō 昭南島), שפירושו "אי הזוהר הדרומי". היפנים פתחו מיד בצעדים כנגד האוכלוסייה הסינית במקום, וזאת בשל חשדנותם בתמיכה בסין, שנמצאה במצב מלחמה עם יפן באותו זמן. רבים מאזרחי סינגפור ממוצא סיני הוצאו להורג בטבח סוק צ'ינג. היפנים לא חסו על קבוצות אתניות אחרות, כגון מלאים והודים, והוציאו להורג אזרחים רבים. האזרחים הנותרים סבלו רבות תחת המשטר היפני, שהחזיק מעמד במשך שלוש שנים וחצי.

רבים מהחיילים הבריטים והאוסטרלים שנפלו בשבי נותרו בסינגפור והושמו בכלא "צ'אנג", בו מתו רבים מהם. אלפים אחרים נשלחו על סיפון ספינות כלא לחלקים אחרים של אסיה, על מנת שישמשו כפועלי כפייה באתרים כגון מסילת הרכבת תאילנד-בורמה. רבים מהם מתו במהלך המסע ובמהלך העבודות.

היפנים גייסו בהצלחה חיילים הודים שבויים רבים. מתוך 40,000 שבויים הודים בסינגפור בפברואר 1942, 30,000 התגייסו לצבא ההודי הלאומי הפרו-יפני, אשר נלחם בבעלות הברית במערכה על בורמה. עם זאת, הודים רבים סירבו להתגייס והפכו לשבויי מלחמה. רבים מהם הפכו לעובדי כפייה וסבלו תחת השלטון היפני. מאלה, שרדו כ-6,000 הודים, אשר שוחררו לבסוף בידי כוחות אמריקאיים ואוסטרליים.‏[6]

לאחר כניעת יפן ב-1945, נשפט גנרל ימאשיטה בבית משפט צבאי לפשעי מלחמה במנילה, על פשעים שביצע בפיליפינים באותה שנה, אך לא על פעולות חייליו במלאיה או בסינגפור. הוא נמצא אשם והוצא להורג בתלייה בפיליפינים ב-1946.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Leasor, עמ' 233
  2. ^ Leasor, עמ' 239
  3. ^ Churchill, עמ' 87
  4. ^ Leasor, עמ' 244
  5. ^ Leasor, עמ' 254
  6. ^ Stanley


הזירה הדרום-מזרח אסייתית

הפלישה להודו-סין - הפלישה היפנית לתאילנד - קרב מלאיה - קרב איי הודו המזרחית - המערכה על בורמה - קרב סינגפור - הפשיטות באוקיינוס ההודי - קרב הודו-סין השני - קרב מצר מלאקה - מבצע טיידרייס