פת"ח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פַתְ"ח
فتح
Fateh-logo.jpg
הכיתוב במרכז הסמל: "פלוגות הסער", בתחתית הסמל: "פתח - תנועת השחרור הלאומי הפלסטיני, מהפכה עד לניצחון"
מנהיג מחמוד עבאס
שנת ייסוד 1959 - התנועה
1965 - המפלגה
מספר חברים בפרלמנט 45 מתוך 132 (במועצה המחוקקת הפלסטינית)
מטה רמאללה, יהודה ושומרון
אידאולוגיות התנועה הלאומית הפלסטינית
סוציאל-דמוקרטיה
חילוניות
מיקום במפה הפוליטית שמאל
ארגונים בינלאומיים האינטרנציונל הסוציאליסטי

תנועת הפַתְ"חערבית: فتح, היפוך של ראשי התיבות حركة تحرير فلسطين "חַרַכַּת תַחריר פלסטין" - התנועה לשחרור פלסטין) היא תנועה פלסטינית הממלאת תפקיד מרכזי בפוליטיקה הפלסטינית ובסכסוך הישראלי פלסטיני. הפת"ח וארגוני הבת שלו הפעילו טרור כנגד ישראל. כיום הפת"ח עדיין שומר על קשרים הדוקים עם ארגוני הטרור הפלסטינים וישנה עמימות לגבי תמיכתו הכספית והפיזית לאותם ארגונים ואולי אף תמיכה שקטה בהם. ב-31 באוגוסט 1986 הכריזה עליו מדינת ישראל כארגון טרור.

השם פת"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמו המלא של הארגון הוא حركة تحرير فلسطين ("חרכּת תחריר פלסטין" - התנועה לשחרור פלסטין). ראשי התיבות של השם הם حتف (חת"פ), אך הם יוצרים מילה בעלת משמעות שלילית בערבית: "חתף" פירושו "מוות מהיר" (ובערבית המודרנית: התקף לב). לפיכך, החליטו מקימי הארגון להפוך את ראשי התיבות, ולקרוא לו בקיצור: "פתח". אחת המשמעויות של המילה "פתח" בערבית היא "ניצחון מפואר". כל אחד מניצחונותיהם של מוחמד ושל הח'ליפים הראשונים במלחמותיהם מכונה בערבית "פתח". על סמל הארגון מופיעים השם המקוצר והשם המלא, וכן הססמה: "מהפכה עד לניצחון".

בהתאם לתפיסה זו-ארבעת החטיבות של הארגון שהיו פרוסות בלבנון נקראו על שמות ניצחונות היסטוריים ידועים:

א. חטיבת הקסטל-על שם הקרב בקסטל.

ב. חטיבת ירמוך-על שם קרב הירמוך.

ג. חטיבת כראמה-על שם פעולת כראמה.

ד. חטיבת עין ג'אלות-על שם קרב מעיין חרוד.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ההקמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20 הייתה הדעה הדומיננטית בעולם הערבי, כולל בקרב הפלסטינים, שהבעיה הפלסטינית היא בעיה כלל ערבית או כלל איסלמית ופתרונה צריך להיעשות על ידי מדינות ערב‏[1]. אולם בעקבות מלחמת סיני, החלה להתעורר בקרב הפלסטינים אי נחת מהטיפול של מדינות ערב בעניינם והחלה להתגבש הכרה שעל הפלסטינים לדאוג לגורלם בעצמם‏[2].

בשנת 1957 בכווית גיבשו יאסר ערפאת, ח'ליל אל־וזיר ומספר חברים אחרים באיגוד הסטודנטים הפלסטיניים, שני ניירות עמדה שהתוו את דרך התנועה והמאבק שבקשו להקים. ב־10 באוקטובר 1959 התקיים בכווית המפגש הרשמי הראשון של הפתח. השתתפו בו כ-20 נציגים של קבוצות פעילים מחתרתיות, בהם: יאסר ערפאת, ח'ליל אל־וזיר (אבו ג'יהאד), צלאח חלף (אבו איאד) וחאלד אל־חסן (אבו אל־סעיד), אשר בהמשך נודעו יחד עם פארוק קדומי (אבו לוטוף), שהצטרף מעט מאוחר יותר, כ"החמישייה" שהובילה את הפתח. הקבוצות שהם ייצגו כללו פחות מ-500 איש. מייסדי הפתח שמו בראש מעייניהם גיוס תמיכה רחבה ועל כן הציגו אידאולוגיה מעורפלת שלא תגרום להתנגדות. עם זאת, הם הרימו שני דגלים מהותיים: לאומיות פלסטינית ו"עצמאות ההחלטה" של הפלסטינים, ומאבק מזוין כאופציה יחידה‏[3]. הבחירה במאבק מזוין נבעה מהערכתם שזו הדרך היחידה לעורר תשומת לב בינלאומית למאבקם והדרך היחידה לגייס את ההמונים לתמיכה בארגון. בבחירה במאבק מזוין הם הלכו בעקבות המרד באלג'יריה[4].

פעילי הארגון החליטו לפעול במחתרת ולא לפרסם את הארגון, כדי להימנע מעימות עם מדינות ערב. במהלך השנים הראשונות הוציא הפתח מנשרים מחתרתיים שהטיפו לעקרונות של הפתח, מטריפולי בלבנון. הפתח ארגן עשרות קבוצות מחתרתיות של פעילים, בעיקר באוניברסיטאות ובמחנות הפליטים. בנוסף, רעיון המאבק המזוין זכה לפופולריות רחבה בקרב הציבור שלא היה מודע למקורו בפתח. הארגון מומן על ידי עסקיהם של יאסר ערפאת, ח'ליל אל־וזיר ותרומות של פעילים אחרים‏[3].

בפברואר 1963 החליטו המייסדים על הקמת ועדה מרכזת מצומצמת של הפת"ח, כדי לקשור יחד את התאים הפזורים שעד אז היה ביניהם רק קשר רופף. כמו כן, הוחלט על קיום ועידות כלליות לפרקים, ועל מועצה מהפכנית שתתווך בין הועידה הכללית והועדה המרכזת המצומצמת. בפועל, הועידות התקיימו רק לעתים רחוקות והמועצה המהפכנית הייתה חסרת שיניים, כך שהעניינים נוהלו כמעט בלעדית על ידי הוועדה המרכזת‏[5].

בתוך הפתח התרוצצו שתי עמדות בשאלה מתי יש לפתוח במאבק המזוין. השקולים טענו שיש לחכות עד שיהיה בידי הארגון לפחות 3000 לוחמים, נשק בכל מקום ומספיק כסף כדי לממן את הפעילות ודאגה לנפגעים, בעוד הלוחמניים טענו שיש להתחיל מיד במאבק שידליק את עצמו. הם טענו שמרד לאומי שזכה לתמיכה רחבה מעולם לא נכשל‏[6].

בשנת 1963 הגיע הפת"ח להסדר עם סוריה שפרשה עליה את חסותה והרשתה לכח הצבאי של הפת"ח, אל-עסיפא, להתאמן בשטחה. הקשר נוצר למרות שרוב ההנהגה הסורית התנגדה לפת"ח, הודות לגיבוי שקיבלה מצד מספר אישים מרכזיים בשלטון הסורי, בהם חאפז אל-אסד, אז מפקד חיל האוויר הסורי ואחמד סוודאני מפקד המודיעין‏[7].

הקמת אש"ף בשנת 1964, אותה ראה הפת"ח כנסיון של מדינות ערב להשתלט על המאבק הפלסטיני, הניעה את הפת"ח להתחיל בפעילות, כדי להתמודד מולה על דעת הקהל‏[8].

תחילת פעילות החבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־1 בינואר 1965 בוצע ניסיון הפיגוע הראשון של הארגון (במוביל הארצי). במהלך ניסיון זה חדרו שלושה אנשי פת"ח מכיוון ירדן לעבר המוביל הארצי. החוליה הצליחה להניח מטען נפץ, אך הוא לא התפוצץ, והתגלה על ידי סיור של משמר הגבול שעבר באזור. בדרכה חזרה לירדן, נתקלה החוליה בחיילים ירדנים. בחילופי האש עם החיילים הירדנים נהרגו שניים מאנשי פת"ח ואילו אחד הצליח לשוב לירדן. על אף הכישלון, פעולה זו נראתה בעיני ערביי העולם והערבים הפלסטינים בפרט כאירוע מכונן, קרנה של התנועה עלתה ועל כן נקבע תאריך זה כיום הקמת הפת"ח. מספר ימים לאחר מכן פרסם הארגון כרוזים בביירות בהם נטל אחריות על הפעולה ופעילויות נוספות‏[9].

הארגון ביצע כמה עשרות פעולות בשנה‏[10] עד מלחמת ששת הימים, שתוצאותיהן היו יחסית מוגבלות‏[11], אולם הוא נהג לפרסם הודעות רבות על פעילויות שכביכול ביצע‏[12], תוך ייחוס לעצמו תוצאות של אסונות ותקלות שאירעו בישראל[13]. אנשי הפת"ח גם נהגו להשאיר כרוזים באתרי הפיגוע, בהם הם לקחו אחריות על הפיגוע‏[14].

בשנת 1965 ביצע הארגון 24 פעולות משטח ירדן, 3 פעולות מלבנון ו-3 פעולות מרצועת עזה. הפעולות נעשו בחובבנות יחסית ולא נגרמו מהן נפגעים בנפש‏[15]. באותה שנה סוריה דאגה שהפעולות לא יצאו משטחה, אלא משטחיהן של מדינות ערב האחרות אשר התנגדו לפעילות הפת"ח. בסוף מאי 1965 יצא צה"ל לפעולת עונשין ראשונה כנגד הפת"ח בירדן‏[16] ומאז ביצע עוד פעולות תגמול, ובעקבותיהן פעלו ירדן, לבנון ומצרים למנוע מהפת"ח לפעול משטחיהן.

מינואר 1966 הרשתה סוריה לפת"ח לפעול משטחה. בשנת 1966 בוצעו 23 פעולות משטח סוריה, 15 פעולות מירדן ופעולה אחת מלבנון. בשנת 1966 ניכרה התפתחות באיכות הפעולות והיו 7 הרוגים בפעולות שבאו מסוריה ו-3 הרוגים בפעולות שבאו מירדן. בנובמבר 1966 יצא צה"ל לפעולת סמוע במטרה לפגוע בתשתית הפת"ח, אולם הפגיעה הייתה בעיקר בחיילים ירדניים‏[15]. בשנת 1966 הצטרפו ארגוני טרור אחרים לפעילות כך שלא כל הפעילויות הנמנות בוצעו על ידי הפת"ח.

בשנת 1967 התגברה עוד יותר פעילות הטרור באיכות ובכמות. עד ה-10 במאי 1967 בוצעו 31 פעולות מסוריה, 54 מירדן, 9 מלבנון ו-3 מרצועת עזה. בפעולות אלו נהרגו 11 ישראלים‏[15]. התגברות הטרור הביאה למתיחות רבה בגבול עם סוריה וב-11 במאי הוציאה ישראל "אזהרה אחרונה" לסוריה לפני פעולה רחבה כנגד סוריה‏[17]. בשלב זה התפתח המשבר שלפני מלחמת ששת הימים.

תגובות לפיגועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינות ערב, למעט סוריה, יצאו נגד הפעילות העצמאית של פתח וגינו אותה‏[18]. עם זאת, הם נזהרו מלשלול את פעילויות החבלה מכל וכל, בגלל הפופולריות שלהם והתרכזו בטענות על בחירת עיתוי מתאים. מדינות ערב גם האיצו את ארגון יחידות צבא השחרור הפלסטיני ומצרים יזמה פעילויות חבלה משלה על מנת להתחרות בפת"ח‏[19]. גם אחמד שוקיירי גינה את הפעילות העצמאית של הפת"ח ודרש ממנה להצטרף לאש"ף[20].

ממלכת ירדן פעלה נגד פעילי פת"ח, שהיוו לא רק גורם לפעילות תגמול של צה"ל אלא גם איום ישיר נגד השלטון בירדן‏[21]. סוריה נהגה לגבות את פעילויות הפת"ח ולגנות את ירדן על שהיא פוגעת בהם‏[22], הגם שבזירה הבינלאומית טענה שהיא אינה אחראית לפעילותם ואינה מצליחה למנוע את פעילותם משטחה‏[23]. ירדן טענה כנגד מדינות ערב האחרות שאם פעילות החבלה של הפתח חשובה עליה לצאת מכל מדינות ערב ולא בעיקר משטחה.

לאחר מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תבוסת מדינות ערב במלחמת ששת הימים הודיע הפת"ח על כוונתו לפעול מתוך השטחים שנכבשו במלחמה על מנת למנוע מישראל לבצע פעולות תגמול נגד מדינות ערב‏[24]. הפת"ח ניסה לארגן התקוממות מזוינת בשטחי יהודה ושומרון, אולם כשל. תושבי יהודה ושומרון נמנעו ברובם המוחלט לסייע לאנשי הפת"ח וחוליות רבות נתפסו על ידי ישראל‏[25]. בעקבות זאת, שב הפת"ח לפעול מתוך מדינות ערב בחדירות לאזורים בשליטת ישראל‏[26].

ניסיונם של ראשי מדינות ערב להגביר את התלות הפלסטינית בהם נכשל בעקבות התבוסה במלחמת ששת הימים. פת"ח הפך לארגון הדומיננטי באש"ף, וראש פת"ח, יאסר ערפאת נבחר למנהיג אש"ף ב־1969, תפקיד שבו החזיק עד למותו ב־2004.

סמל הארגון כולל מפה של ארץ ישראל (פלסטין) בגבולות המנדט הבריטי. מאמצע שנות השמונים החלו ראשי פת"ח למתן בהדרגה את דרישותיהם, עד שבמכתב לראש ממשלת ישראל בספטמבר 1993, הודיע ראש הארגון דאז יאסר ערפאת על הכרה במדינת ישראל. כיום דרישתו העיקרית של פתח היא הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה (אזור יהודה, שומרון וחבל עזה).

לאחר מלחמת ששת הימים ניסה פת"ח להתבסס בשטחים אולם ישראל הכשילה את הניסיון הזה, והחל מ־1968 הועבר מרכז פעילותו של פת"ח לירדן. כינוסה הראשון של התנועה היה במזרח ירושלים. מפקדתו נקבעה בכפר כראמה שבבקעת הירדן. באותה שנה, צה"ל ביצע פעולה גדולה נגד המפקדה-פעולת כראמה. הארגון טען שניצח בקרב בעקבות מחיר הדמים הכבד של צה"ל-27 הרוגים. אך במבחן התוצאה-הקרב היה כישלון לארגון, שכן 150 מחבלים נהרגו ועוד מאות נתפסו חיים בידי צה"ל, ועוד מאות ברחו וביניהם ערפאת.

בעקבות אירועי ספטמבר השחור עברו אנשי אש"ף ופת"ח בתוכם, ללבנון. מפקדת אש"ף ישבה במערב ביירות, והארגון שלט במידה רבה בדרום המדינה, במה שכונה בישראל "פתחלנד".

הגירוש מירדן הביא את פת"ח להקמת ארגון־כיסוי בשם ספטמבר השחור שימנע את האשמתו הישירה בביצוע פעולות טרור נגד ישראל. כיסוי זה התפורר במהלך מבצע זעם האל כנגד מבצעי טבח הספורטאים במינכן.

אש"ף בכלל וארגון פת"ח בפרט, ערערו את יציבות לבנון, דבר שהיה בין הגורמים לפרוץ מלחמת האזרחים ב־1975.

במהלך מלחמת לבנון, היה פת"ח הגורם המרכזי באש"ף ונפגע באופן חמור מגירוש אש"ף ממדינה זו. ב־1983 הכריזו קבוצה של אנשי פתח, בראשות אבו מוסא ובתמיכתה הפעילה של סוריה על מרד בערפאת. מרד זה אמנם לא הצליח למוטט את שליטתו של ערפאת בפת"ח אולם בשל תמיכת הסורים בו נאלץ פת"ח לסגת מצפון לבנון.

עם פריצת האינתיפאדה הראשונה נחלש פת"ח בשטחים כתוצאה מייסוד הארגון חמאס ומייסוד גופים פוליטיים פלסטיניים חדשים אחרים. הארגון הצבאי העיקרי של פת"ח בשטחים במהלך האינתיפאדה הראשונה נקרא נצי הפת"ח. ארגון זה ביצע פעולות נגד חיילי צה"ל ב"שטחים" כמו גם פעולות טרור נגד אזרחים ישראלים ב"שטחים" ובישראל גופא.

עם הקמת הרשות הפלסטינית הפך פת"ח למפלגת השלטון ורבים מאנשיו מצאו עבודה במנגנוני הרשות (הביטחוניים והאזרחיים). במהלך השנים שבין הקמת הרשות לבין תחילת האינתיפאדה השנייה התחזק מעמדו של פת"ח והוא היה למפלגה הדומיננטית בשטחים. במקביל החל הארגון להתפלג לקבוצות לחץ שונות, הן בחלוקה בין ותיקי אש"ף (שהגיעו מתוניס) לבין תושבי השטחים והן על בסיס טריטוריאלי.

באינתיפאדה השנייה חזר פת"ח לבצע פיגועים רבים נגד ישראל, לרוב באמצעות ארגוני־משנה צבאיים (התנזים, ועדות ההתנגדות העממיות, גדודי חללי אל אקצא ועוד). תהליך התפוררות הארגון הואץ בשנים אלו והוא התקשה לקיים את מוסדותיו. לאחר מות ערפאת נקלע פת"ח למשבר חמור במיוחד. ראש הרשות הפלסטינית הנוכחי מחמוד עבאס (אבו מאזן), שהוא גם ראש אש"ף, הוא איש פת"ח, אך שליטתו בארגון חלשה.

ב־8 באוגוסט 2009, במסגרת הוועידה השישית של הפתח, שהתקיימה בבית לחם, נבחר עבאס לעמוד בראש התנועה‏‏‏[27].

המאבק עם החמאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה

עימותים מזוינים בין חמאס לבין פת"ח החלו ב־15 בדצמבר 2006, ואחרי מספר הפוגות, ב־15 במאי 2007 התחדשו העימותים בעצימות גבוה, עם עשרות הרוגים - רובם מהפת"ח. החמאס המשיך להשתלט על רצועת עזה, ובמהלך של 12־14 ביוני 2007 כבש החמאס את כל מחנות ארגוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, שעד אז נשלטו על ידי תנועת פת"ח ברצועת עזה.

קשרים מדיניים של פת"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית הקשרים של פת"ח עם ארגונים אחרים ומדינות מנוהלים על ידי אש"ף.

מבחינה צבאית נתמך פת"ח בעיקר על ידי ברית המועצות עד לנפילתה. בעבר הוא נתמך גם על ידי סין. לפת"ח יש מעמד של משקיף באינטרנציונאל הסוציאליסטי.

במהלך השנים זכה הפתח גם לסיוע ממדינות ערב השונות אולם ללא מדינה מסוימת התומכת בו באופן קבוע. במהלך השנים פת"ח הסתכסך עם חלק גדול ממדינות ערב (ירדן, לבנון, מצרים, סוריה ועוד).

ממשלת ישראל הכריזה על ארגון הפת"ח כארגון טרור בהתאם לפקודת מניעת טרור, תש"ח - 1948, ב-31 באוגוסט 1986 והגדרה זאת לא שונתה גם בעקבות הסכמי אוסלו, כך שעד היום הפת"ח נחשב על ידי ממשלת ישראל ובבתי המשפט בישראל ארגון טרור‏[28].

המבנה הארגוני של פת"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבנה הארגוני של הפתח מורכב מיו"ר (נכון לאוקטובר 2009, אבו מאזן), הוועד המרכזי של פתח (שמנה עד 1989 15 חברים ומאז מונה רשמית 21 חברים), מועצה מהפכנית וסניפים במחוזות השונים בגדה המערבית וברצועת עזה. מבנה זה לא פעל בעבר בשל פיצול נרחב בסמכויות ומוקדי כוח שונים ולא חופפים שפעלו בתנועה. לאחר ועידת פתח השישית שהתכנסה באוגוסט 2009, אירגנו בתנועה מחדש את השורות והגופים הרלוונטיים מתכנסים באופן תדיר.

ארגונים הכפופים לפת"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

פת"ח הפעיל מספר ארגונים חמושים, רובם עוסקים בפעולות גרילה ובפעולות טרור, ביניהם:

  • ספטמבר השחור - ארגון טרור שפעל מטעם אש"ף, רוב חברי הארגון חוסלו בידי ישראל בתגובה לטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן
  • גדודי חללי אל אקצא - שם כולל למספר התארגנויות טרור שונות שהוקמו בתקופת האינתיפאדה השנייה וביצעו פיגועי התאבדות וירי כנגד ישראל, חלקן בתמיכת ערפאת והרשות וחלקן ללא תמיכתו. כיום גדודי חללי אל אקצא פועלים תחת השם רק ברצועת עזה, לאחר שפורקו במסגרת הסדר המבוקשים בגדה המערבית.
  • כוח 17 - המשמר הנשיאותי
  • כוח 14 - הזרוע האווירית של הפת"ח
  • התנזים ("הארגון") - הוקם ב-1995 כשלוחה של פת"ח בשטחים ועסק בפעילות פוליטית־אזרחית וטרור. כיום לתנזים אין מבנה מסודר ובעוד שחלק מהפעילים נשמעים להנחיות הנהגת הפת"ח, אחרים נתונים להשפעה רבה של חזבאללה
  • נצי הפת"ח - ארגון טרור ברצועת עזה, לקחו אחריות על פיצוץ מעבר רפיח

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עידו זלקוביץ', תנועת הפת"ח: אסלאם, לאומיות ופוליטיקה של מאבק מזוין, רסלינג, 2012.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Anat N. Kurz, Fatah and the Politics of Violence, pages 23-24
  2. ^ Anat N. Kurz, Fatah and the Politics of Violence, page 28
  3. ^ 3.0 3.1 Anat N. Kurz, Fatah and the Politics of Violence, pages 29-31
  4. ^ Anat N. Kurz, Fatah and the Politics of Violence, page 32
  5. ^ Anat N. Kurz, Fatah and the Politics of Violence, page 31
  6. ^ Anat N. Kurz, Fatah and the Politics of Violence, pages 33-34
  7. ^ Anat N. Kurz, Fatah and the Politics of Violence, pages 40-41
  8. ^ Anat N. Kurz, Fatah and the Politics of Violence, pages 37-38
  9. ^ סוכלו נסיונות לחבל במוביל, דבר, 15 בינואר 1965; המשך
  10. ^ אל פתח מאשר אחריותו למעשי החבלה האחרונים, דבר, 23 בפברואר 1967
  11. ^ אהוד יעריטירור עם אידאולוגיה, דבר, 10 במרץ 1967
    משה ז"קאת אל פתח לו, מעריב, 24 באפריל 1967
  12. ^ ראו למשל: הודעת ניצחון של אל פתח, דבר, 18 בפברואר 1965, אל פתח מתרברב, דבר, 26 בפברואר 1965, אל פתח טוען שאנשיו פוצצו קולנוע בחיפה, דבר, 19 במאי 1967
  13. ^ תשע פעולות אל פתח מירדן מאז חודש מאי, דבר, 30 במאי 1965
  14. ^ אל פתח ביצע שתי חבלות באזור לכיש, דבר, 17 במאי 1967
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 אלי לנדאוארבעה שלבים במלחמת הטירור, מעריב, 11 במאי 1967
  16. ^ פשיטות צה"ל על שלושה יעדים בירדן, דבר, 30 במאי 1965; המשך
  17. ^ פיליפ בן, איגרת ישראל: אזהרה אחרונה, מעריב, 12 במאי 1967
  18. ^ אהוד יעריאל פתח, דבר, 14 במאי 1965; המשך
  19. ^ Anat N. Kurz, Fatah and the Politics of Violence, page 40
  20. ^ שוקיירי פועל להפסקת פעולות החבלה של גופים מתחרים, דבר, 13 ביוני 1965
  21. ^ גל מעצרים נוסף של אנשי פתח בירדן, דבר, 18 באוקטובר 1966
  22. ^ נשיא סוריה מבטיח תמיכה באל-פתח, דבר, 9 במרץ 1967
  23. ^ מועצת הביטחון דחתה הצעת הגינוי של ירדן ומאלי, דבר, 4 באוגוסט 1966
    דמשק מנסה להתנער מאחריות למעשי פתח, דבר, 14 במאי 1967
  24. ^ אל פתח: נעביר מפקדתנו ללב השטח המוחזק בידי ישראל, דבר, 23 ביוני 1967
  25. ^ אהוד יערימהטרדה חבלנית למהפכה מזוינת, דבר, 26 בספטמבר 1967, המשך
    אל פתח מודה בכישלון הנסיון לעורר התקוממות, דבר, 1 באוקטובר 1967
  26. ^ שמואל שגבבמקום התקוממות עממית - חזרה לשיטת הטרדה, מעריב, 9 באוקטובר 1967, המשך
  27. ^ ללא מתחרים: אבו מאזן נבחר לראש תנועת פתח, ynet‏, 8 באוגוסט 2009‏
  28. ^ עע"א 5194/08 גנדיה נהאד נגד ועדת השחרורים, סעיף 2