ויליאם הכלר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ויליאם הכלר וילדיו

ויליאם הנרי הכלר (William Henry Hechler;‏ 10 בינואר 1845 - 31 בינואר 1931) היה מיסיונר וכומר בריטי-אנגליקני שנטה למיסטיקה וציוני נוצרי. בשנת 1884 כתב את החיבור "שיבת היהודים לארץ-ישראל על פי הנביאים", בו חזה, לפי סימנים מיסטיים, את שיבת ציון המלאה לשנת 1897. בעת כהונתו ככומר של שגרירות בריטניה בווינה הכיר את בנימין זאב הרצל, נתפס לרעיון הציוני והיה למעריצו של הרצל. בין היתר סייע להרצל להפגש עם פרידריך הראשון, הדוכס הגדול מבאדן (דודו של וילהלם השני, קיסר גרמניה, שהכלר היה מחנך ילדיו), שסלל את הדרך לפגישה ההיסטורית בין הרצל לקיסר. הכלר השתתף בכל ששת הקונגרסים הציוניים הראשונים ושמר על קשר עם ההסתדרות הציונית העולמית גם לאחר מותו של הרצל.

עד לפגישתו עם הרצל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכלר נולד בעיר בנארס, בהודו הבריטית, לאב גרמני שהיה מיסיונר אוונגליסטי-אנגליקני ולאם בריטית. ב-1854 שבה המשפחה ללונדון וב-1866 עברה לקרלסרוהה. הכלר, כמו אביו, היה אף הוא למיסיונר במסגרת החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים. בשנים 1870 - 1871 שירת בצבא האימפריה הגרמנית כאיש כמורה וסיוע רפואי בעת מלחמת צרפת-פרוסיה.

עם סיום המלחמה קיבל על עצמו שליחות מיסיונרית ללגוס שבניגריה אך שב לקרלסרוהה לאחר שחלה במלאריה. ב-1873 היה למחנך ילדיו של פרידריך הראשון, הדוכס הגדול מבאדן והכיר כנער את בן-אחיו של הדוכס הגדול, וילהלם, לימים וילהלם השני, קיסר גרמניה. לאחר מות בנו של הדוכס, לודוויג, ב-1876, עבר הכלר למחוז קורק שבאירלנד, שם נשא לאשה את הנרייטה האגינס (Henrietta Huggins, נפטרה ב-1922), לזוג נולדו ארבעה ילדים.

ב-1881 שב ללונדון ונתקל ביהודים פליטי "הסופות בנגב" (כינוי לפוגרומים שנערכו החל באפריל 1881 ועד מאי 1882 ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית). מראה הפליטים וסיפורם זעזעו אותו. בתחילה עסק בפעילות הומניטרית בניסיון להשיג לפליטים זכויות התיישבות בארץ ישראל או באנגליה, אך אט אט החל להתעניין בנושא ולנסות להבינו באופן רחב. ניסיון זה השתלב בחזון הנבואי של הציונות הנוצרית, לפיה גאולת העולם והביאה השנייה תלויות בגאולת עם ישראל. הוא נסע בעצמו לבקר בקישינב, מוהילב ואודסה ונפגש עם יהודה לייב פינסקר ואנשי תנועת ביל"ו, להם הבטיח סיוע כספי מ"החברה הנוצרית האנגלית". במקביל חיבר את החיבור המיסטי "שיבת היהודים לארץ-ישראל על פי הנביאים". בו טען, תוך הסמכות על נבואה מימי הח'ליף עומר כי "אחרי 42 ירחים נבואיים, שהם 1260 שנה, תוחזר ארץ-ישראל ליהודים, משמע ב-1896-1898"[1].

פגישה עם הרצל ועשייה ציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנכשל להתקבל למשרת הבישוף הפרוטסטנטי של ירושלים, קיבל בשנת 1886 את הכהונה של כומר השגרירות הבריטית בווינה. שם קרא לראשונה את "מדינת היהודים" של הרצל, התרשם עמוקות וביקש לפגוש את האיש. הכלר התייחס להרצל כדמות שיצאה מתוך חזונו המיסטי וכינה אותו "נביא ומלך היהודים", למבוכתו של הרצל. הרצל מצידו תיאר את הכלר כ"איש סימפטי, עדין, בעל זקן נביאים ארוך" וכינה אותו גם "איש מופלא"[1] ו"בעל-הזיה תמים"[2].

ככל הנראה הייתה להכלר השפעה על פרידריך הראשון, הדוכס הגדול מבאדן, והוא הפך אותו לציוני נלהב. כך ארגן פרידריך את פגישתו הראשונה של הרצל עם הקיסר שהתקיימה באיסטנבול ואת פגישתם בעת מסע וילהלם השני לארץ ישראל. פרידריך אף פנה לצאר הרוסי ניקולאי השני בבקשה שיקבל את הרצל לפגישה, אך בקשתו לא התקבלה.

הכלר הצטרף להרצל בעת מסעו לארץ ישראל ב-1898. לאחר פגישתו המאכזבת עם הקיסר, השתכנע הכלר שעל אף שהמדינה היהודית תקום, לא יהיה זה בחסות גרמנית אלא בחסות בריטית. לאחר מות הרצל היה מקורבם של אישים כמרטין בובר ובוריס שץ.

לאחר מותו של הרצל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1909 היה שותף להקמת מועדון הכדורגל "הכח וינה". בשנת 1910 עזב את משרתו בווינה ושב ללונדון, שם המשיך לעשות נפשות לציונות. בנוסף, פעל בנחרצות כנגד מלחמת העולם הראשונה, שעמדה בסתירה לחזון שמימש בגופו - אחדות בין העם האנגלי לגרמני. לאחר המלחמה פרסם מספר פרסומים בהם חזה אסון נורא ליהודי אירופה אם לא ישובו לארץ ישראל, אך פרסומים אלה נפלו על אזניים ערלות.

מרכבתו של מונטיפיורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם מותו של משה מונטיפיורי, זכה במרכבה בה השתמש למסעותיו באירופה ג'ון אגברט בנגוך (Bengough), ידיד משפחת מונטיפיורי שכיהן כמנהל הסניף הווינאי של תאגיד הגז הבריטי שהוקם על ידי מוניפיורי. בנגוך העניק או מכר את המרכבה להכלר, שעסק באיסוף פריטים שונים על מנת להקים את המוזיאון הציוני בארץ ישראל. בנוסח צוואה שכתב הכלר ב-28 באפריל 1900 רשם:

Cquote2.svg

לפני שאממש את כוונתי להעביר את המוזיאון והספרייה שלי לפלסטינה אני מעניק כבר עתה את עזבוני, לרבות ההרמוניום וכרכרת מונטיפיורי שקיבלתי מאדון בנגוך... העזבון יישאר לעולם במוזיאום בארץ ישראל, לברכת הכל ואסור למכרו.

Cquote3.svg

על אף נוסח הצוואה, המרכבה הועמדה למכירה פומבית בווינה ב-1909. בוריס שץ, שנודע לו על כך בעת ששהה בעיר הפציר בהכלר שלא למכור את המרכבה (שממילא לא היו עליה קופצים) וקיבל אותה ממנו עבור "בית הנכות בצלאל"[3][4].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 יומני הרצל, 10.3.1896
  2. ^ יומני הרצל, 16.3.1896
  3. ^ מרדכי נרקיסעל עגלת מונטיפיורי, דואר היום, 13 בנובמבר 1927
  4. ^ יעד בירן, מעשה במרכבה, עת-מול 217; יוסף לנג ודוד ליברמן, בהמשך למאמר "מעשה במרכבה", עת-מול 221