זיכרון קולקטיבי

זיכרון קולקטיבי הוא מונח שמשמעו זיכרון משותף לכלל החברה. המונח הוטבע על ידי הפילוסוף והסוציולוג הצרפתי מוריס האלבווקס בחיבוריו, שראו אור שנות ה-20 של המאה ה-20. האלבווקס שוחח במשנתו עם מספר זרמים רעיוניים; כינהם, אסכולת האנאל, שעסק בהיסטוריה חברתית, ומשנתו של אמיל דורקהיים. אולם השימוש הנרחב במושג החל רק באמצע שנות ה-70.

הנחת היסוד של תפיסה זו, היא כי העבר הנשאר בתודעתנו אינו העבר כפשוטו, אלא הדימויים שלו. דימויים אלה הם לעתים בעלי מבנה מורכב וסלקטיבי כמו מיתוסים. במובן זה, הזיכרון הקולקטיבי הוא תמיד מערכת בה משתלבים זיכרון עובדות העבר יחד עם דימוייו. האלבוקס טען כי הבנת החברה את עברה היא תמיד אינסטרומנטלית לעיצוב תודעה ולמעשים בהווה.

מקורות

"אסכולה האנאל" יצאה חוצץ כנגד קריאת ההיסטוריה מ"למעלה" וטענה כי קריאת מסמכים, כמו פרוטוקולים, לימוד תולדות המנהיגים והבנת המהלכים הצבאיים לא תספק את התמונה ההיסטורית המלאה. זו תתאפשר רק על ידי הבנת המציאות היומיומית הכוללת מרכיבים כמו האזור הגאוגרפי התרבות החומרית, ועוד. למעשה, הביאה אסכולה זו לדיון ההיסטורי תחומי מחקר שעד אז היו שוליים כמו היסטוריה חברתית, היסטוריה של מנטליות והיסטוריה תרבותית. כל אלה יצרו תפיסה טוטלית של המציאות על כל חלקיה.^{[דרושה הבהרה]} בנוסף, הייתה לאסכולה תפיסה של מהלכים עמוקים בזמן, מתוך ההבנה כי שורשים של תהליכים יכולים להיות רחוקים מאוד מהתוצר העכשווי.

אמיל דורקהיים, הסוציולוג הפונקציונליסט הצרפתי-יהודי, טען כי החברה היא יותר מסך היחידים המרכיבים אותה. במשנתו, סיפק דורקהיים, הסבר היסטורי-חברתי להתהוות החברה האנושית. היא התאפיינה בלכידות מכנית - קשרים חברתיים המבוססים על מוסר משותף; לכידות האופיינית לחברות קדם-תעשייתיות. הסולידריות נובעת מהדמיון בין בני האדם. אולם בעת החדשה, במאה ה-20, היא תתאפיין בלכידות אורגנית - יווצרו קשרים חברתיים המבוססים על התמחות, שתהא הלכידות האופיינית לחברות מתועשות. סולידריות זו תהא נשענת דווקא על ההבדלים בין האנשים מחד, ועל התלות ההדדית הנוצרת כתוצאה מכך. על מנת שאכן תיווצר תפקודה של החברה כביכול כיצור אורגני, היא חייבת למצוא את המשותף. דורקהיים מצא את המשותף החדש בבניה של תודעה משותפת. על פי האלבווקס, תלמידו, זיכרון קולקטיבי הוא חלק מאותה תודעה משותפת.

זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי

על פי הלבווקס קיימים שני מנגנונים בסיסיים הקשורים בזיכרון:

1. הזיכרון האישי, האוטוביוגרפי – אותו נושא האדם מתוך אירועים שונים אותם חווה באופן בלתי אמצעי על בשרו.
2. הזיכרון הקולקטיבי – כולל בתוכו אירועים של העבר שלא נחוו על ידו באופן ישיר, אלא הועברו על ידי אחרים. הזיכרון הקולקטיבי, בניגוד לאישי, נזקק למתווכים אשר יעצבו את דמותו ויהפכוהו לכזה. בראש ובראשונה המערכות הממלכתיות: מערכת החינוך ומערכת ההנצחה, והמערכות הנמצאות בתווך שבין המדינה לחברה - התקשורת והאקדמיה.

מדובר אמנם, בשני מנגנונים נפרדים, ועם זאת, בין שתי צורות זיכרון אלה מתקיימים קשרי גומלין, כמו, למשל, הנטייה לתעד ניסיון אישי על פי אירוע היסטורי חברתי. לעתים נפגשים, ואף חופפים, שני המנגנונים הללו במעשה פוליטי. למשל, כינון לאומיות, הדורשת לרוב התמודדות עם כוחות וזיכרונות נגדיים.

המונח זיכרון קולקטיבי מכוון לארגונו של העבר. לטענת קליפורד גירץ, מובילי החברה מבקשים לארגן את העבר בתבניות, בעזרתן ניתן יהיה למסד את השנויים במציאות. המונח רלוונטי לעת החדשה, ובמיוחד למאה ה-20 ואילך, בגלל השנויים התכופים באורח החיים ובתרבות, ובשך המודעות לשנויים אלה. האדם המודרני נבנה מתוך רשתות של הענקת משמעויות.

האלבווקס התייחס לממד הזמן וטען כי לזיכרון הקולקטיבי, בניגוד לזיכרון האישי, יש מימד דורי. לאחר חלוף הדור, הזיכרון הופך להיסטוריה, ומזוקקים ממנו הפרטים הנוגעים לבוחרים לשמר אותו. הזיכרון הקולקטיבי ניתן ללישה ועיצוב על ידי חברה, ממשל וארגונים.

הזיכרון הקולקטיבי כפעולה פוליטית

הזיכרון הקולקטיבי מהווה את אחד המנגנונים המשמעותיים ביצירת מיתוס מכונן. לטענתו של האלבווקס, המיתוס המכונן, נבנה מרצף זיכרונות קולקטיביים, הוא פרי פעילותן של אליטות פוליטיות ואינטלקטואליות, ולכן ניתן לראות בו, לפחות בתחילה, כמתווך בין הקבוצה הבונה לאומה נבנית. מכיוון שהקולקטיב לכאורה אינו "זוכר" ואינו "מדבר", לקבוצות כוח בחברה וליזמים מוסריים יש תפקיד מרכזי בעיצוב סיפור העבר הרשמי מחד, והדיון בהווה הרשמי מצד שני. וכך, מספר מצומצם יחסית של אנשים ומוסדות הם מנסחי הזהות ומבני הזיכרון ברמה המקרו-לאומית.

האלבווקס תיאר את ההיסטוריה והזיכרון כשתי גישות מנוגדות לייצוג העבר. הניתוח המדוקדק של חקר המקורות ההיסטוריים המנותק מלחציה של המציאות החברתית והפוליטית מחד, ולעומתה, זיכרון קולקטיבי הנתפס כחלק אורגני של החיים החברתיים, ולפיכך הוא ידע המצוי בתהליך מתמיד של שינוי ותמורה ומעוצב כל העת על ידי צרכיה המשתנים של החברה. מכאן שניתן לנצל עבר באופן סלקטיבי ומשתנה.

אחד הצירים המרכזיים בחקר וניתוח הזיכרון הקולקטיבי הוא המתח שבין תפיסות מונולוגיות של הזיכרון – תפיסות המייצגות סוג של קונצנזוס לבין תפיסות קונפליקטואליות. המתח מתבטא בהחלטות לגבי סוג האירועים שיונצחו, האופן שבו יעשה הדבר והתכנים שיועברו במהלך ההנצחה. למעשה, חלק נכבד מהדיון בזיכרון קולקטיבי מזוהה עם אסכולות ביקורתיות משום שהן מזהות את הכח הלאומני הצרוף הטמון בהנצחה מלמעלה. הכוח הפוליטי.

שימוש בזיכרון הקולקטיבי כפעולה פוליטית ניתן להדגים למשל, בפעילות המחאה של תנועת הפנתרים השחורים. אחת התגובות לפעילותה של התנועה, הייתה הקמת ועדה שמונתה לבדוק את ספרי הלימוד ועד כמה באה בהם לידי ביטוי מורשת יהודי המזרח. היה זה אקט פוליטי, שמטרתו להביא לזיכרון הקולקטיבי הישראלי את יהדות המזרח ושהתעצם וקיבל חיזוקים במהפך הפוליטי בישראל ב-1977.

הזיכרון הקולקטיבי כזירת מאבק

מאז שנות השמונים החל להתפתח בצד המונח זיכרון קולקטיבי מונח נוסף: "הזיכרון שכנגד". אם הזיכרון הקולקטיבי מבקש לבטא את האחיד, את הקונצנזוס, את הזיכרון הלאומי, הרי ש"זיכרון שכנגד" מבקש לבטא אלטרנטיבה לזיכרונות אלה. הוא התפתח במקביל לעיסוק בפוליטיקה של זהויות. זיכרון שכנגד מתייחס בעיקר לנרטיבים חילופיים לנרטיב הדומיננטי, מפנה מקום לספורים חלופיים לספור המרכזי שאותה מבקשת המדינה והאליטות המנהיגות להציג בפנינו.

חלק נכבד מהדיון ב"זיכרון קולקטיבי" מזוהה עם אסכולות ביקורתיות, משום שהן מזהות את המדינה או הלאומיות, כמנחילות הנצחה מלמעלה. בדרך כלל, "הזיכרונות שכנגד" מנסים לערער על "הזיכרון הקולקטיבי"; להציג אותו כלא עקבי ושיקרי; אולם מאידך גיסא, גם הם מתבססים מבני חשיבה והגיונות של הזיכרון הקולקטיבי הלאומי. הם מוצגים באותו הקשר, ולמעשה, שואפים לצור זיכרונות קולקטיבים חילופיים. הופעתם מהווה שיקוף למצבה הכולל של החברה העוברת ממצב של הגמוניה לאומית בעלת תרבות דומיננטית, לחברה רב תרבותית שבה קיימים במקביל, זה בצד זה מספר סיפורים שכולם נכונים וכולם בעין הזוכר. אחד הצירים המרכזיים בחקר "הזיכרון הקולקטיבי", הוא המתח שבין מה שהוגדר כתפיסות מונוליטיות של הזיכרון – תפיסות המייצגות סוג של קונצנזוס לבין תפיסות קונפליקטואליות. המתח מתבטא בהחלטות לגבי סוג האירועים שיונצחו, האופן שבו יעשה הדבר והתכנים שיועברו במהלך ההנצחה. בעוד המדינה שואפת לספר את סיפורה כסיפור לקראת הומוגניות ומבקשת להדגיש את המכנה המשותף, להנציח אותו ובכך לצור ולשמור על הדבק של החברה הלאומית; וזאת תוך דחיקת המהמורות, הקשיים והאתגרים שכרוכים בהקמתה ובקיומה. ואילו, "הזיכרון שכנגד" מבקש לבחון ולהעלות דווקא את אותם מהמורות וקשיים. וכך לכאורה, אם הזיכרון הקולקטיבי משרת בעיקר את היסודות השמרני במדינה, את הרעיון כי המדינה ניצבת מעל אזרחיה, הרי שהזיכרון שכנגד משרת בעיקר את היסוד ההומניסטי של המדינה, שמרכזו האדם.

ראו גם

• פוליטיקה של זהויות

לקריאה נוספת

• יוסף חיים ירושלמי, זכור, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשמ"ח-1988.

מאמרים

• אילה שקלאר, זיכרון קולקטיבי, זיכרון סלקטיבי, היֹה היה, במה צעירה להיסטוריה, 8, ירושלים תשע"א-2001, עמ' 7-31.
• עמיה ליבליך, כפר עציון : סיפורי הדור השני, זיכרון קולקטיבי וקנון, בתוך: חקרי קנון וגניזה, (עורכים: מנחם בן ששון ואחרים), ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י. ל. מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשע"א-2001.
• מוטי ניגר, אתם זוכרים עם השירים : תרבות פופולרית, זיכרון קולקטיבי ושידורי הרדיו בישראל ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, 1993-2002, מגמות, מו, 1-2, תשס"ט, עמ' 254-280.
• ג'קי פלדמן, בין זיכרון אישי לזיכרון קולקטיבי של השואה : "אנשי העדות", בתוך: ילדות בצל השואה, תשס"ז-2007, עמ' 364-393.
• מרדכי בר-און, לזכור ולהזכיר : זיכרון קולקטיבי, קהילות זיכרון ומורשה, דפוסים של הנצחה, תש"ס-2000, עמ' 11-47.
• מרדכי בר-און, זיכרונות תש"ח : זיכרון אישי, זיכרון קולקטיבי וחקר "מה שהיה באמת", בתוך: ‬ ‫ דברים ליזהר, תשנ"ו-1996, עמ' 211-246.
• נעימה ברזל, תפיסת הגבורה בשואה : בין זיכרון לאומי קולקטיבי לזיכרון לאומי מופרט, ‬ ‫ דפים לחקר השואה, ט"ז, תשס"א-2001, עמ' 86-12.
• עדינה אפק, פרשת הקנטוניסטים : שרידי זיכרון קולקטיבי בראי הספרות, דפים למחקר בספרות, 11, תשנ"ח-1998, עמ' 153-178.
• אהוד לוז, זיכרון היסטורי-קולקטיבי במשנתו של מרטין בובר, אשל באר-שבע, אוניברסיטת בן-גוריון, ד, תשנ"ו-1996, עמ' 366-378 ‬ 1996
• מיכאל פייגה, ההתנחלות היהודית בחברון בפרספקטיבה של זיכרון קולקטיבי : בין מרכז לפריפריה, יהדות זמננו, האוניברסיטה העברית בירושלים, 10, תשנ"ו-1996, עמ' 73-111.

קישורים חיצוניים

• נסים לאון, המפתח לשערי הזיכרון, באתר הארץ