טיטוס אנדרוניקוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טיטוס אנדרוניקוס
Shakespeare Titus Andronicus Q1 1594.jpg
שער המהדורה הראשונה מ-1594
הפקה: אנשי הרוזן מסאסקס
כתיבה: ויליאם שייקספיר
דמויות: טיטוס אנדרוניקוס
טמורה, מלכת הגותים
בניה, כירון ודמטריוס
אהרן המורי
לביניה
מקום ההתרחשות: רומא העתיקה
תקופת ההתרחשות: כנראה המאה החמישית
מדינה: ממלכת אנגליה
סוגה: טרגדיה
הצגת בכורה: 24 בינואר 1594 (ככל הידוע)
משך ההצגה: כשלוש שעות
שפה: אנגלית מודרנית מוקדמת

טיטוס אנדרוניקוסאנגלית: Titus Andronicus) הוא מחזה מאת ויליאם שייקספיר וכפי הנראה הטרגדיה המוקדמת ביותר שכתב שייקספיר. המחזה עוסק בדמותו הדמיונית של גנרל רומי המעורב במעגל של נקמה עם אויבתו, מלכת הגותים טמורה.

דמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • טיטוס אנדרוניקוס: מצביא רומאי
  • לוקיוס, קווינטוס, מוטיוס ומרטיוס: בניו
  • לביניה: בתו, מאורסת לבסיאנוס
  • מרקוס אנדרוניקוס: אחיו של טיטוס, טריבון
  • סאטורנינוס: בנו הבכור של הקיסר המנוח
  • בסיאנוס: בנו הצעיר של הקיסר המנוח
  • טמורה: מלכת הגותים
  • אלארבוס, כירון ודמטריוס: בניה
  • אהרן: מורי, מאהבה בסתר של טמורה
  • שליחים, אצילים, סנאטורים, גותים.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיטוס אנדרוניקוס שב לרומא כמנצח ממסע מלחמה בן עשר שנים נגד שבטי הגותים. בנוסף לשלל הוא שבה את מלכתם טמורה ואת שלושת בניה. כנקמה על מות בניו במערכה, הוא זובח את הנסיך הגותי אלארבוס, על אף תחינותיה של אמו. הקיסר רומא מת זה לא מכבר, ושני בניו סאטורנינוס ובסיאנוס מתקוטטים על הירושה. אחיו של טיטוס, הטריבון מרקוס, מודיע שהעם רוצה בו אך הלה דוחה את ההצעה בנימוק שאינו ראוי ומעניק את תמיכתו לבכור סאטורנינוס. הוא מעניין להשיא לו את בתו לביניה, אך היא כבר מאורסת לבסיאנוס. טיטוס מתרתח כשבניו החיים מודיעים לו שאל לו לכפות עליה להתחתן עם הקיסר, מאשים אותם בבגידה ובחמת זעמו הורג את בנו מוטיוס. סאטורנינוס נחרד מהמעשה, דוחה כל קשר עם משפחת אנדרוניקוס ומתאהב בטמורה היפהפייה, אותה הוא נושא לאישה. מלכת רומי החדשה מתחילה לזמום את נקמתה בטיטוס. בתור התחלה, היא משכנעת את בעלה לחנון הן את אחיו והן את המצביא, ומורה ליועצה ומאהבה בסתר אהרן המורי להביא למפלת האחרון.

בעת מסע ציד, מעודד אהרן את בניה של טמורה, דמטריוס וכירון, לרצוח את בסיאנוס כדי שיוכלו לאנוס את לביניה. הם הורגים אותו ומתעללים בה ביער; כדי שלא תוכל לגלות את שאירע, הם כורתים את לשונה וידיה ומותירים אותה בין העצים. אהרן מצליח להפיל את האשמה ברצח על בניו של טיטוס, מרטיוס וקווינטוס. הקיסר עוצר אותם ודנם למיתה. הטריבון מוצא את לביניה הגידמת והאילמת ומביאה לבית אביה, ההמום מצער. אהרן מבקר את טיטוס ומשכנע אותו בערמה שסאטורנינוס הסכים לחנון את בניו אם הוא או אחד מבניו הנותרים יכרתו את ידם וימסרו לו אותה. המצביא נעתר ואהרן קוטע את אחת מזרועותיו כדי להביאה לקיסר. טיטוס מצפה לשליח שיביא לו את מרטיוס וקווינטוס חופשיים; תחת זאת, הלה מגיע ומוסר לו את זרועו הכרותה יחד עם ראשיהם הערופים של שני בניו. אנדרוניקוס צמא לנקמה ומורה לבנו הנותר, לוקיוס, לצאת אל ארצם של הגותים המובסים ולגייס צבא נגד הקיסרות. לביניה מצליחה לכתוב בעפר את האמת על זהות תוקפיה באמצעות מקל שהיא מחזיקה בפיה.

טמורה יולדת, אך מסתבר כי זהו בנו של אהרן, והוא כהה-עור כמו אביו. אהרן הורג את המיילדת ונמלט עם התינוק כדי להצילו מסאטורנינוס. מחוץ לעיר הוא נלכד על ידי הצבא שהביא לוקיוס, והלה מאיים לתלות את העולל אם לא יתוודה. אהרן מספר את כל האמת. המלכה, השומעת על מצבו של אנדרוניקוס, סבורה כי הוא השתגע. היא ובניה מתחפשים ובאים אליו באומרם שהם רוחות הנקם, הרצח והאונס שהגיעו מן השאול. היא אומרת לו כי תעניק לו שילם מכל אויביו, אבל עליו לאמר ללוקיוס לחדול מהמלחמה ולהגיע למשתה עם הקיסר בתוך העיר. אנדרוניקוס מעיר על הדמיון בין ה"רוחות" למלכה ושני בניה, אך אומר להם כי אין ספק שמדובר בחולשת אנוש מצדו. הוא מתרצה ומשגר את מרקוס לקרוא לבנו. לפני שטמורה עוזבת הוא דורש ש"רצח" ו"אונס" יישארו עמו, והבנים נעתרים. כשהיא עוזבת, הוא שוחט את שניהם ואוסף את הדם באגן שמחזיקה לביניה. טיטוס אומר לה שיגיש למלכה את בניה שלה כמזון במשתה.

לוקיוס מגיע העירה וכולם נאספים לסעוד עם הקיסר. במהלך הארוחה, שואל אנדרוניקוס את סאטורנינוס אם על אב להרוג את בתו משחולל כבודה, כשם שמצווה המנהג. הקיסר עונה בחיוב, וטיטוס רוצח את לביניה לנגד עיניו ומספר לו על מעשיהם של כירון ודמטריוס. הקיסר מצווה להביאם בפניו, אך המצביא מבשר לו שהם היו חלק ממרכיבי העוגה שהוגשה לטמורה. אז הוא הורג את המלכה, וסאטורנינוס קוטל אותו כנקמה. לוקיוס ממית את הקיסר, ובהיעדר מועמדים אחרים מוכרז כיורשו. הוא מצווה להשליך את גופת הקיסרית לכלבים ולתת לאהרן למות מצמא.

הטקסט של המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה פורסם בשלוש מהדורות קוורטו בטרם פורסם במהדורת הפוליו של "כל כתבי שייקספיר" בשנת 1623. המהדורות מכונות Q2, Q1 ו-Q3.

Q1, אשר פורסם בשנת 1594, נחשב בעיני מומחים כעותק מלא ובר סמכא של הטקסט השייקספירי, ומהווה את הבסיס למהדורות המודרניות, אף שחלק מן הטקסט שהופיע במהדורת הפוליו אינו קיים בה. כיום מצוי בעולם עותק אחד של Q1.

Q2 אשר פורסם בשנת 1600 התבסס כפי הנראה על עותק פגום ולא שלם של Q1, וחסרות בו מספר שורות. כיום מצויים בעולם שני עותקים של Q2.

Q3 אשר פורסם בשנת 1611 נראה כהשחתה נוספת של הטקסט של Q2. יש בו מספר שינויים לעומת Q2 שכפי הנראה מקורם בטעות.

מהדורת הפוליו של 1623 מבוססת כפי הנראה על Q3, אך כוללת גם חומר שאינו מצוי באף אחת ממהדורות הקוורטו, לרבות תמונה 2 במערכה 3 במלואה, תמונה חשובה שבה נראה כי הגיבור מאבד את שפיותו. כיום רואים בה רוב המומחים תמונה אותנטית, והיא כלולה במהדורות המודרניות של המחזה.

רוב המלומדים מתארכים את כתיבת "טיטוס" לתחילת שנות התשעים של המאה ה-16, כפי הנראה לפני 1594, המועד שבו פורסם לראשונה.

שייקספיר אינו מצוין כמחבר היצירה באף אחת משלוש מהדורות הקוורטו. בן התקופה פרנסיס מרס מזכיר את המחזה כאחת הטרגדיות של שייקספיר ברשימה משנת 1598, וכמובן, אסמכתא נוספת היא כי הוא כלול במהדורת הפוליו משנת 1623 שבה אוגדו כל כתבי שייקספיר. ישנן ראיות שהמערכה הראשונה נכתבה בידי מחזאי בשם ג'ורג' פיל, וייתכן שפיל אף שכתב את התמונה שבה משתמשת לביניה ב"מטמורפוזות" של אובידיוס על מנת להסביר כי נאנסה. הנחה זו שנויה במחלוקת.

רבים טענו כי לא היה זה שייקספיר שכתב את המחזה. פרסום בר סמכא מן המאה ה-19, "גלוב אילוסטרייטד שייקספיר", טען כי מדובר יש תמימות דעים בעניין זה, וזאת בשל ה"ברבריות" של המחזה, שאינה הולמת יוצר שבני המאה ה-19 ייחסו לו תכונות של גאוניות על-אנושית כמעט.

מוניטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה הוא הטרגדיה רוויית הדמים ביותר של שייקספיר. זאת ניתן להסיק, לדוגמה, מהוראת הבמה "נכנסים בניה של הקיסרית עם לביניה, ידיה כרותות ולשונה כרותה, לאחר שחוללה" (מערכה שנייה, תמונה רביעית). המחזה נחשב לאחד המחזות הפופולריים ביותר של שייקספיר בימי חייו, אך דורות מאוחרים יותר התייחסו למחזה כמשובת נעורים, או כמחזה שנכתב במהירות על מנת להרוויח כסף.

לקראת סוף המאה ה-20 התעוררה התעניינות מחודשת במחזה, והוא הועלה על במות בתיאטרונים חשובים והתגלה כחקירה רבת כוח של גבולות האלימות, וכמבשר את הטרגדיה הגדולה המלך ליר בקדרותו. המחזה מדבר אל הצופה המודרני הרגיל לאלימות בקולנוע במידה שלא הייתה מוכרת לאנשי התקופה הוויקטוריאנית. סף הסובלנות הנמוך של בני תקופתנו לאלימות מחוץ לגבולות הבידור ההמוני גורם לתגובה קשה יותר למחזה מזו של הקהל בתקופת שייקספיר, שהיה רגיל להוצאות פומביות להורג. דמותו של טיטוס אנדרוניקוס גולמה בידי שחקנים בעלי שם כלורנס אוליבייה ואנטוני הופקינס, ונחשבת כיום לאחד התפקידים הגבריים הגדולים במחזות שייקספיר. המחזה הוסרט בשנת 1985 עבור ה-BBC, וזכה לגרסה הוליוודית בשנת 1999 בכיכוב אנטוני הופקינס כטיטוס אנדרוניקוס, וג'סיקה לאנג כטמורה.

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]