יוליוס קיסר (מחזה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רצח קיסר, ציור של Vincenzo Camuccini משנת 1798.

יוליוס קיסר הוא מחזה מאת ויליאם שייקספיר אשר נכתב, כפי הנראה, בשנת 1599, ובשנה זו מתועדת לראשונה הצגתו על הבמה. המחזה מתאר את מזימת הקשר שנרקמה לרציחתו של הדיקטטור הראשון של האימפריה הרומית, יוליוס קיסר, בידי ידידו הקרוב ברוטוס, ואת האירועים שלאחריה. "יוליוס קיסר" הוא אחד ממספר מחזות של שייקספיר, שעוסקים בנושאים היסטוריים, בהשראת רומא ויוון בעת העתיקה. המחזה פורסם לראשונה במהדורת הפוליו של כתבי שייקספיר בשנת 1623.

מאפיינים בולטים של המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלא כמו מחזות אחרים של שייקספיר, הנקראים על שם אחד הגיבורים (המלט, מקבת', טימון איש אתונה), יוליוס קיסר איננו הדמות המרכזית בעלילת המחזה, והוא מופיע רק בשלוש המערכות הראשונות, כאשר מותו מתרחש כבר בתחילת המערכה השלישית. הגיבור המרכזי של המחזה הוא מרקוס יוניוס ברוטוס, והקונפליקט המרכזי מתרחש בתוככי נפשו - המאבק שבין הכבוד, הידידות ואהבת המולדת.

המחזה נחשב לאחת הטרגדיות הגדולות של שייקספיר, לצד מקבת', המלט, אותלו והמלך ליר.

רוב מבקרי שייקספיר מסכימים, כי המחזה משקף את הדאגה הכללית בבריטניה של ימיו, באשר להעברת השלטון. בעת כתיבת המחזה היה שלטונה של המלכה אליזבת הראשונה יציב וחזק, אך היא הייתה בגיל מתקדם, וסירבה לנקוב בשמו של יורשה, בשל החשש ממלחמת אזרחים שעלולה לפרוץ על ההחזקה בכתר, עוד בחייה.

הבנתו של שייקספיר את הפוליטיקה והתהליכים הקשורים בה, חורגת מעבר לגבולות הצרים של פרשנות למצב הפוליטי בתקופה האליזבתנית. המחזה הוא שיעור מאלף בפוליטיקה מעשית, כמו גם מבט רב עוצמה אל נפשם של הגיבורים. יוליוס קיסר מתואר כאדם, לטוב ולרע, על חולשותיו ויצריו כבן אנוש. המחזה אינו מהלל באופן חד צדדי את הקושרים נגדו, ואינו מתפתה להפוך למעין שיר הלל לחירות נגד רודנות. המחזה מתאר תמונה מורכבת, ומעמיד מול דמותו רבת ההיסוסים של ברוטוס את מרקוס אנטוניוס, קל הדעת וההולל, שמתגלה ברגע האמת כאדם בעל ההבנה העמוקה ביותר של התהליך הפוליטי, ושל המפנה ההיסטורי שעומד להתרחש. הגיבור האמיתי אינו קיסר, ברוטוס או אנטוניוס, כי אם ההמונים של האימפריה הרומית. אותו ציבור המונים הפכפך, שיש בכוחו להעלות או להשפיל, ואשר מי שיצליח לקנות את לבו - הוא שיזכה בשלטון. כבר בתחילת המחזה מגלה קסיוס לקסקה, כי יוליוס קיסר הוא רודן רק מפני שההמון מאפשר זאת. קיסר הוא זאב רק מפני שההמון הרומאי בוחר להיות כבש. הוא כאריה רק משום שציבור האזרחים הוא כאיילות.

אל המון זה נואם אנטוניוס את נאומו הידוע, ההספד שבו הוא מצליח להטות את לב ההמון מהקושרים, ולהביא לנפילתם בכוח מילותיו המושחזות, עת הוא חוזר על המשפט הציני, "וברוטוס איש כבוד הוא" (מערכה שלישית, תמונה שנייה):

"רעים, בני רומא, בני ארצי, הקשיבו
את קיסר באתי לקבור, לא לשבח...
כאן ברשותם של ברוטוס והשאר,
כי ברוטוס איש כבוד, והם כולם,
כולם אנשי כבוד – אני עומד
לומר דברים בהלוויית קיסר.
היה חבר, ישר ונאמן לי,
אבל שאף שלטון, כך אומר ברוטוס,
וברוטוס איש כבוד הוא, כמובן."
(תרגום: אברהם עוז)

     

"Friends, Romans, countrymen, lend me your ears
I come to bury Caesar, not to praise him...
Here, under the leave of Brutus and the rest,
For Brutus is an honorable man,
and so are they all, all honorable men -
Come I to speak at Caesars funeral
He was my friend, faithful and just to me
But Brutus says he was ambitious
And Brutus is an honorable man"
 

מונולוג זה, נחשב לאחד משיאי היצירה השייקספירית, ולאחד המצוטטים ביותר מכתבי שייקספיר. המלים שאותן שם שייקספיר בפיו של אנטוניוס נחשבות לשיא של רטוריקה, ועומדות על הגבול הדק שבין נאום פוליטי לגיטימי לבין הסתה.

שייקספיר גילה ידיעה יסודית בתולדות קיסרות רומי העתיקה ובמנהגיה. בכך נסתייע, קרוב לוודאי, בכתבי ההיסטוריון פלוטארכוס - "חיי ברוטוס" ו"חיי קיסר" - אשר בתקופתו תורגמו לאנגלית על ידי תומאס נורת'. על אף ששייקספיר חי אלף וחמש מאות שנה לאחר קיסר, הרי שדמותו של יוליוס קיסר היום, כפי שמדמיינים אותה רבים, כמו גם דמותם של ברוטוס, אנטוניוס, ויתר גיבורי המחזה, היא במידה רבה כפי שראה אותם שייקספיר בדמיונו.

העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוטוס הוא ידידו הטוב של יוליוס קיסר (הטקסט אף רומז כאילו הוא בנו הבלתי חוקי), שאבותיו זכו לתהילה בשל גירוש המלך הרודן לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס, שהביא לסוף עידן שלטון המלכים ברומא. ברוטוס נסחף להצטרפות אל קבוצת סנטורים שקושרים להתנקש בחייו של קיסר. זאת בשל חשדותיו הגוברים, שאותם מלבה ידידו הקרוב, גאיוס קסיוס לונגינוס, לפיהם קיסר מתכוון להשיב את המלוכה לרפובליקה הרומית, ולהביא להכתרתו כמלך וכשליט יחיד. פרשנות מסורתית למחזה מתארת את קסיוס ושאר הקושרים, כמוּנעים מקנאה ומאמביציה אישית, בעוד שברוטוס מוּנע מרגשי כבוד ואהבת המולדת. כיום נראה, כי עיקר כוחו של המחזה, בכך שאין בו קביעה חד משמעית באשר למניעי גיבוריו, והוא אינו מאפיין אותם בצורה חד משמעית כגיבורים טובים או כנבלים מרושעים.

הסצינות המוקדמות במחזה, מתארות את השיחה שבין ברוטוס לקסיוס ואת מאבקו הפנימי של ברוטוס במצפונו. לאחר מכן, מתואר רצח קיסר, אשר במהלכו אומר קיסר הגוסס לברוטוס את האמרה הידועה (שהיא המצאתו של שייקספיר, ולא נאמרה כלשונה על ידי קיסר): "הגם אתה, ברוטוס?". לאחר מות קיסר, מגיע גיבור נוסף אל הבמה - מרקוס אנטוניוס, אשר בנאומו המרטיט, מעל הגופה, מצליח להסית את דעת הקהל הרומית נגד הקושרים, ולהביא לכך שיגרשו אותם מרומא.

המערכה הרביעית נפתחת בסצנת הריב, שבה תוקף ברוטוס את קסיוס, בשל כך שחילל את מעשה ההתנקשות האציל, בעת שקיבל שוחד. השניים משלימים ביניהם ומתכוננים למלחמה נגד אנטוניוס ואוקטביאנוס, אחיינו של קיסר. בלילה שלפני הקרב מופיעה רוחו של קיסר בפני ברוטוס, ומזהירה אותו מתבוסה: "ניפגש בפיליפי". הקושרים מפסידים בקרב, והשניים, קסיוס וברוטוס, מעדיפים את ההתאבדות על פני הנפילה בשבי. המחזה מסתיים במחווה לברוטוס, אשר נשאר "הרומאי האציל מכל", ורומז על העימות שמתקרב בין אנטוניוס לאוקטביאנוס, שמתואר במחזה הבא של שייקספיר - "אנטוניוס וקלאופטרה".

המחזה על הבמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה הוצג לראשונה על הבמה באנגליה בשנת 1599, ותועד על ידי נוסע שווייצרי, שהזדמן ללונדון וכתב על כך בזיכרונותיו. מאז, הועלה המחזה על במות תיאטרון ברחבי העולם פעמים רבות. ההצגה המפוארת ביותר שזכורה, הועלתה בהוליווד בשנת 1926 על ידי "קרן השחקנים של אמריקה". קיסר הגיע אל חג הלופרקליה במרכבה הרתומה לארבעה סוסים, כאשר הבמה הייתה בגודל של בית מגורים גדול, ובמרכזה מגדל שגובהו 24 מטרים. ההפקה התבצעה במיוחד כדי לספק תעסוקה לשחקנים מובטלים: שלוש מאות גלדיאטורים הופיעו בסצנת קרב, שלא נכתבה במחזהו המקורי של שייקספיר, בעוד שמספר דומה של רקדניות רקדו על הבמה כשבויותיו של קיסר. שלושת אלפים ניצבים ושחקנים לקחו חלק בהפקה זו.

בשנת 1937 הועלתה אחת הגרסאות המעניינות ביותר שידועות למחזה זה. אורסון ולס ו"תיאטרון מרקיורי" העלו גרסה, שהיוותה התרסה מול הפאשיזם והנאציזם, שהיו אז בשיא כוחם באירופה. ולס הלביש את גיבורי המחזה במדים המזכירים את מדי הנאצים והפשיסטים בגרמניה ובאיטליה, ויצר אנלוגיה בין קיסר ובין בניטו מוסוליני. ולס שינה את הטקסט השייקספירי, כך שיתאים לצרכיו. יש שראו בכך גרסה נועזת והתאמת המחזה האליזבתני למציאות המודרנית, ויש שראו בכך השחתת מחזהו העמוק של שייקספיר והתאמתו לצרכים פוליטיים רגעיים. הפקות רבות לאחר מכן הלכו בדרך שבה הלך ולס, והתאימו את המחזה למציאות הפוליטית של המקום והתקופה שבהם הועלה.

המחזה על הבמה העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים תורגם המחזה על ידי גדולי המשוררים בשפה העברית. חיים נחמן ביאליק הותיר תרגום של המערכה הראשונה. גם נתן אלתרמן, דן מירון, אברהם עוז ומאיר ויזלטיר תרגמו את המחזה. המחזה הועלה בתיאטרון "הבימה" בשנת 1961, בבימויו של פיטר קו, ושוב בשנת 1999 בבימויו של עודד קוטלר, ועל ידי התיאטרון הקאמרי בשנת 1977, בבימויו של פיטר ג'יימס.

המחזה מעל מסך הקולנוע והטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה זכה לעיבודים קולנועיים רבים. בשנת 1950 הועלתה גרסה הוליוודית בבימויו של דייוויד בראדלי, שבה שיחק צ'רלטון הסטון בתפקיד אנטוניוס. גרסה משנת 1953 בבימוי ג'וזף מנקייביץ', שבה שיחק מרלון ברנדו את אנטוניוס, ג'ון גילגוד את קסיוס, וג'יימס מייסון את ברוטוס, נחשבת לעיבוד הקולנועי הקלאסי המוערך ביותר של המחזה למסך הגדול. משחקו של מרלון ברנדו הצעיר בתפקיד אנטוניוס, הצליח להעביר לצופה את האנרגיה הרבה שאפיינה שחקן זה בתחילת דרכו ההוליוודית. גרסה נוספת, משנת 1970, בהשתתפות כוכבי קולנוע כגילגוד והסטון, נחשבת לכישלון חרוץ. כמו כן, המחזה זכה גם לעיבודים שונים לגרסאות טלוויזיוניות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]