טים ראסרט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Tim Russert.jpg
ראסרט על כריכת ספרו השני
אתר ההנצחה המאולתר

טימותי ג'ון ראסרט השניאנגלית:Timothy John Russert II; ‏ 7 במאי 1950 - 13 ביוני 2008), עיתונאי אמריקאי. היה ראש המערכת של NBC בוושינגטון והגיש במשך במשך 17 שנים את תוכנית הראיונות של רשת הטלוויזיה NBC, "פגוש את העיתונות".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טים ראסרט נולד בבאפלו, ניו יורק. בנם השני מתוך ארבע במשפחה אירית-קתולית ממעמד הפועלים. אמו הייתה עקרת בית, ואביו עבד במחלקת הניקיון בעירייה ובמקביל גם כנהג משאית לחלוקת עיתונים כעבודה שנייה. טים ראסרט עצמו התחנך בבית ספר קתולי-ישועי.

הוא למד משפטים וקיבל את תואר ה-B.A ב-1972. ב-1976 סיים בהצטיינות את לימודיו ב"מכללת קליבלנד-מרשל למשפטים". בשנים 1982-1977 עבד כיועץ מיוחד לסנאטור הדמוקרטי דניאל פטריק מויניהאן, וב-1983 כיועץ למושל מדינת ניו יורק, מריו קואומו. ב-1982 עת שעבד אצל מויניהאן, חשף ראסרט לאחר תחקיר שערך כי ברוס קפוטו, המועמד הרפובליקני המתחרה, לא שירת במלחמת וייטנאם כפי שטען ואילץ אותו להסיר את מועמדותו.

ב-1984 הוא הצטרף למערכת החדשות של NBC וב-1989 התמנה לראש המערכת בוושינגטון. באפריל 1985 רשם הישג עיתונאי ראשון, כשראיין את האפיפיור יוחנן פאולוס השני במסגרת עבודתו בתוכנית Today, בראיונו הראשון של יוחנן פאולוס לטלוויזיה האמריקאית. ב-8 בדצמבר 1991 החל ראסרט בהגשת תוכנית הראיונות "פגוש את העיתונות", התוכנית הוותיקה ביותר בטלוויזיה האמריקאית ששידורה החל ב-6 בנובמבר 1947. ראסרט הנחה את התוכנית במשך 17 שנים - פרק הזמן הארוך ביותר בתולדותיה - עד שנת 2008. באותן שנים ראיין ראסרט עשרות אורחים שונים, בעיקר פוליטיקאים. הוא נודע במחקר המקיף שערך על כל מרואיין לפני התוכנית, אשר בו השתמש על מנת לעמת את מרואייניו עם הצהרות שנתנו בעבר - דבר שהיווה חידוש בתוכניות מסוג זה, ואחר כך אומץ על ידי עיתונאים אחרים. סגנונו הנוקב הביא לפופולאריות ולמוניטין להם זכתה התוכנית, שנצפתה על ידי 4 מיליון צופים בכל שבוע, וזכתה לביקורות אוהדות. בנוסף הוא שימש כפרשן פוליטי ברוב תוכניות הרשת, והשתתף בהנחית עימותים שערכה הרשת לקראת הבחירות המקדימות לנשיאות.

הוושינגטון פוסט ייחס לראסרט את השימוש הראשוני במונחים "מדינה אדומה" ו"מדינה כחולה", המתארים את המדינות שתושביהן מצביעים למפלגה הדמוקרטית ולמפלגה הרפובליקנית בהתאמה, מונח שכיום משתמשים בו רבות.

אחד מרגעי השיא בקריירה של ראסרט היה בליל הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2000, טרם פרסום התוצאות. באותו הערב, פירט ראסרט את סיכוייהם של כל אחד מהמועמדים, ג'ורג' ווקר בוש ואל גור, וכסיכום, הוא לקח לוח לבן עליו רשם בטוש אדום "פלורידה, פלורידה, פלורידה", כהדגשה לכך שגורל הבחירות תלוי בתוצאות של מדינת פלורידה. ואכן, ליל הבחירות הדרמטי הסתיים כאשר גורל הבחירות היה תלוי בתוצאות הצמודות בפלורידה שנותרו במחלוקת עוד כחודש, והוכרעו רק לאחר החלטה של בית המשפט העליון של ארצות הברית. הלוח עליו כתב ראסרט "פלורידה, פלורידה, פלורידה" מצוי כיום בסמית'סוניאן, ואותו הרגע נבחר על ידי השבועון "TV Guide" כאחד "ממאה הרגעים הגדולים בתולדות הטלוויזיה"‏‏‏‏[1]. ראסרט השתמש באותו התכסיס גם בבחירות בשנת 2004 רק שאז רשם על הלוח "אוהיו, אוהיו, אוהיו".

מלבד עבודתו כעיתונאי, פרסם ראסרט גם שני ספרים. הראשון, אוטוביוגרפיה שפורסמה ב-2004 והפכה לרב מכר - "ראס הגדול ואני" (Big Russ and Me). בספר מתאר ראסרט את ילדותו במשפחה אירית ממעמד הפועלים, ובמיוחד את יחסיו עם אביו - טימותי ג'וזף ראסרט, שכונה "ראס הגדול". ראסרט העיד כי יותר מ-60,000 מכתבים מקוראי הספר נשלחו אליו, בהם הם תיארו את יחסיהם האישים עם אביהם. ראסרט אסף מכתבים אלו, ופרסם כמה מהם בספרו השני, "החוכמה של אבינו: שיעורים ומכתבים מבנות ומבנים" (Wisdom of Our Fathers: Lessons and Letters from Daughters and Sons). הספר יצא לאור ב-2005 והפך גם הוא לרב מכר.

ראסרט היה ידוע כאוהד מושבע של קבוצת הפוטבול באפלו בילס, ופעמים רבות היה מסיים את תוכניתו, ששודרה בימי ראשון בהם משוחקים משחקי ה-NFL, בקריאה "Go Bills" (קדימה בילס!).

במהלך הקריירה שלו זכה ב-48 דוקטורטים של כבוד, ובעוד פרסים רבים דוגמת האמי בו זכה ב-2005. ראסרט היה ידוע כאיש משפחה, וקיבל שלוש פעמים את תואר "אב השנה", משלושה מגזינים שונים ב-1995, 1998 ו-2001. בנוסף, הוא נבחר לאחד ממאה האנשים המשפיעים ביותר של שנת 2008 על ידי טיים מגזין.

ראסרט נישא לעיתונאית מורין אורת' (Maureen Orth) ב-1983, כשבע שנים לאחר שנפגשו לראשונה. לזוג נולד בן יחיד באוגוסט 1985.

ב-13 ביוני 2008, כשהקליט פרומו ל"פגוש את העיתונות", התמוטט ראסרט ומת מהתקף לב. מותו הפתאומי הכה בתדהמה את הציבור, וכוסה בהרחבה על ידי כל רשתות התקשורת. מחוץ לאולפן התוכנית הוקם אתר הנצחה מאולתר, אליו נשלחו פרחים ומכתבים לזכרו. כשבוע לאחר מותו שודרה תוכנית מיוחדת של "פגוש את העיתונות" לזכרו בה נותר כסאו ריק במרכז האולפן. גם פוליטיקאים רבים אותם ריאיין, פרסמו הצהרות אבל על מותו, ביניהם ברק אובמה, ג'ון מקיין, הילארי וביל קלינטון. נשיא ארצות הברית דאז, ג'ורג' ווקר בוש אמר במסיבת עיתונאים מאירופה, כי "אמריקה איבדה את אחד מבכירי אזרחיה".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]