רשות השידור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סמל רשות השידור
בניין הטלוויזיה הישראלית ברוממה
ניידת שידור של קול ישראל
חברי קיבוץ ניר עם צופים במכשיר הטלוויזיה הראשון במשק, 1968

רשות השידור היא רשת השידור הממלכתית של מדינת ישראל. רשות השידור פועלת מתוקף חוק רשות השידור התשכ"ה שנחקק בשנת 1965, אשר מאפשר שידור ציבורי ממלכתי. מנכ"לה הראשון היה חנוך גבתון.

עד שנות ה-90 של המאה ה-20 הייתה רשות השידור הגוף היחיד שהפעיל ערוץ שידורי טלוויזיה והגוף העיקרי ששידר שידורי רדיו. מאז הוקמו גופי שידור רבים נוספים, והרשות מצאה את עצמה כערוץ אחד מני רבים ובתחרות קשה עם גופי תקשורת מסחריים.

ב-29 ביולי 2014 אישרה הכנסת את חוק השידור הציבורי, התשע"ד-2014, ובו פרק המורה על סגירת רשות השידור.

חוק רשות השידור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי חוק רשות השידור התשכ"ה הרשות "תקיים את השידורים כשירות ממלכתי". החוק קובע את תפקידיה, ובהם שידור תוכניות חינוך, בידור ומידע בשטחי המדיניות, החברה, הכלכלה והמשק, התרבות, המדע והאמנות במגמה לשקף, בין השאר, את חיי המדינה, מאבקה, יצירתה והישגיה ואת חייהם ונכסי תרבותם של כל חלקי העם. לפי החוק, על הרשות להבטיח כי בשידורים יינתן מקום לביטוי של ההשקפות והדעות השונות הרווחות בציבור.

פעילות הרשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשות השידור מפעילה את שידורה במתכונת שידורי טלוויזיה, רדיו ואינטרנט‏[1]. מתוקף היותה רשות השידור הציבורית היחידה בישראל, היא החברה הישראלית היחידה באיגוד השידור האירופי, ומתוקף כך נהנית מההסכמים להחלפת חומרים טלויזיוניים הקיימים בין כל גופי השידור האחרים החברים באיגוד.

על פי חוק רשות השידור, ועדת גלי צה"ל של מליאת הרשות אחראית לפקח על השידורים, הלא צבאיים, של תחנות גלי צה"ל. שידורים אלה מהווים למעלה מ-90% משידורי תחנות השידור של גלי צה"ל. בשנות האלפיים, בשל מצבה הרעוע של הרשות, לא התכנסה ועדה זו באופן סדיר‏[2].

רשות השידור כפופה לביקורת של מבקר המדינה ובמסגרת פעילות הממשלה ממונה לה שר שתפקידו לפקח על רשות השידור.

מימון, עלויות ומשכורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מימון רשות השידור נעשה באמצעות גביית אגרת הרדיו והטלוויזיה, שידור פרסומות, שידור חסויות, שידור תשדירי שירות ובהשלמה תקציבית של הממשלה.

אגרת הטלוויזיה מוטלת על כל משק בית בעל מקלט טלוויזיה עם ממיר מובנה או חיצוני של עידן פלוס[3], ונגבית באמצעות אגף הגבייה של רשות השידור. לעומתה, אגרת הרדיו מוטלת על כל בעל רכב מנועי ונגבית באמצעות אגרת הרישוי לרכב.

נכון לשנת 2014, גובה אגרת הטלוויזיה הוא 345 ש"ח לשנה‏[4] וגובהה של אגרת הרדיו הוא 136 ש"ח לשנה‏[5].

ערוצי הטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הערוץ הראשון - הערוץ המרכזי-הטלוויזיה הכללית שעליו גם משדרת הטלוויזיה החינוכית בחלק מהיום.
  • הערוץ הראשון HD - הערוץ המרכזי-הטלוויזיה הכללית שמשדר באיכות HD.
  • ערוץ 33 - ערוץ ערבי-ישראלי שמשדר בשפה הערבית לאוכלוסייה הערבית במדינת ישראל.

תחנות הרדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחנות הרדיו של קול ישראל:

  • רשת א' - משדרת תוכניות מגוונות בנושאי תרבות, אמנות, ספרות ושירה, מסורת, פולקלור, היסטוריה וייעוץ מומחים.
  • רשת ב' - משדרת בעיקר אקטואליה.
  • רשת ג' - משדרת מוזיקה ישראלית פופולרית מכל הסוגים.
  • רשת ד' - משדרת בשפה הערבית לאוכלוסייה הערבית-ישראלית במדינת ישראל.
  • רשת ה' - משדרת בשפה הפרסית.
  • 88FM - משדרת מוזיקה מגוונת, אקלקטית ואלטרנטיבית מכל הז'אנרים.
  • קול המוסיקה - משדרת מוזיקה אמנותית.
  • רק"ע (רשת קליטת עלייה) - משדרת במספר שפות זרות שאינן שפות רשמיות בישראל.
  • רשת מורשת - משדרת מוזיקה חסידית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית שידורי הרדיו בעברית בארץ הייתה בקול ירושלים, השידור העברי בשירות השידור הארץ–ישראלי המנדטורי שהחל לשדר ב-30 במרץ 1936 והיה באחריות ממשלת המנדט. עם הקמת המדינה ב-1948, הפך "קול ירושלים" ל"קול ישראל". עד להקמת "הגל הקל", הוא רשת ב', בחודש אפריל 1960, הייתה רשת א' ערוץ הרדיו היחידי, מלבד גלי צה"ל, ששידר בעברית. ב-1976 החלו שידורי רשת ג' - תחנה ישראלית למוזיקת פופ ישראלית ועולמית, ומשנת 1997 היא משדרת רק מוזיקה ישראלית. ב-1983 החלו גם שידורי קול המוזיקה המתמחה במוזיקה קלאסית. ב-1995 נוסדה תחנת "קול הדרך", אשר החל מ-2001 נקראת "88FM". התחנה המשדרת ג'אז ומוזיקה עכשווית מן העולם.

הבניין ברחוב הלני המלכה בירושלים, שהיה בית השידור של הרדיו המנדטורי החל מסוף יוני 1939, משמש עד היום את קול ישראל. בהמשך התווסף גם מתחם שידורים באזור הקריה בתל אביב-יפו.

שירות השידור התקבל לאיגוד השידור האירופי בשנת 1957. במחאה על כך, פרשו איגודי השידור של סוריה ומצרים מהחברות באיגוד השידור האירופי.

מאז 1965 פועלת רשות השידור מתוקפו חוק רשות השידור שהתקבל בכנסת ב-6 ביוני 1965. ליושב הראש הראשון של הוועד המנהל של הרשות מונה חיים יחיל.

ב-2 במאי 1968 החלה רשות השידור לשדר באופן קבוע שידורי טלוויזיה. בשנת 1981 הוחלט על העברת שידורי רשות השידור לצבע, זאת לאחר שהרשות שידרה רק בשחור לבן, למעט מספר שידורים יוצאי דופן, כמו ביקור הנשיא סאדאת בישראל או תחרות אירוויזיון 1979. המעבר התבצע החל מ-1983.

במשך שנים רבות פעלה רשות השידור כמונופול בתחום שידורי הטלוויזיה בישראל, וכמעט מונופול בתחום שידורי הרדיו (מלבדה פעלה בתחום זה תחנת גלי צה"ל). פתיחת הטלוויזיה בכבלים בשנת 1992 ולאחר מכן ערוצי הטלוויזיה המסחריים (ערוץ 2 וערוץ 10), וכן הוספת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו כגוף שידור שני, מסחרי ובלתי תלוי, הביאו לביטולו של המעמד הייחודי של הרשות, ולהפיכתה לערוץ נוסף, וזניח, מבין ערוצים רבים המוצעים לצופה הישראלי. שיעורי הצפייה (רייטינג) בשידורי רשות השידור נמוכים בצורה ניכרת מאלו של הערוצים המסחריים וערוצי הכבלים והלוויין. גם בתחום הרדיו נפרץ המונופול, תחילה על ידי תחנות רדיו פיראטיות ("קול השלום" בשנת 1973 וערוץ 7 בשנת 1988), ואחר כך על ידי תחנות רדיו אזוריות.

הרפורמה ברשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך השנים חלה הידרדרות חמורה במעמדה ובתפקודה של הרשות. ועדות ציבוריות‏[6] אשר בחנו את הגורמים למצבה הקשה קבעו שהוא נובע בין היתר ממספר עובדיה הגדול, מעלויות שכרם הגבוהות, מהסכמי שכר קשיחים ומן החוק, שמקשה לנהלה במקצועיות וללא פניות בסביבה רבת ערוצי תקשורת. מחברי הדוחות המליצו בין היתר על שינויים מבניים ברשות ועל שינויים בחוק‏[7].

בחודש יולי 2007 אישרה מליאת הרשות תוכנית כוללת לשינוי ארגוני בה שיאפשר שידור ציבורי ברמה נאותה ובאמצעים סבירים. כחלק מהמהלכים ליישום הרפורמה נחתם באפריל 2009 הסכם בין רשות השידור ומשרד האוצר לבין ארגוני העובדים המייצגים את עובדיה, ולפיו יפרשו ממנה 700 עובדים לאחר חתימת הסכמי עבודה חדשים‏[7]. במסגרת הרפורמה פרשו מתפקידם אישים בולטים בשידורי הרשות, דוגמת דליה מזור.

בחודש יולי 2013 שכר שר התקשורת, גלעד ארדן, חברת ייעוץ חיצונית לבחינת עתיד רשות השידור, על מנת להחליט האם נכון לסגור את הרשות‏[8]. לאור הנתונים הוקמה "ועדת לנדס" וזו פרסמה את החלטותיה בראשית מרץ 2014. לפי הסיכומים שהתקבלו, תבוטל אגרת הטלוויזיה החל מ-1 באפריל 2015 ובמקום רשות השידור יוקם גוף שידורים חדש‏[9][10].

ב-29 ביולי 2014 אישרה הכנסת את חוק השידור הציבורי, התשע”ד-2014,‏[11] ובו פרק המורה על סגירת רשות השידור‏[12]. אחד מסעיפי החוק החדש קובע שרבע מעובדי הגוף החדש יגיעו מרשות השידור ומהטלוויזיה החינוכית[13]. בתחילת אוגוסט מונה פרופ' דוד האן לכונס הנכסים של הרשות. עם מינויו, הוא פיטר את מנכ"ל הרשות, יוני בן מנחם ומינה את יונה ויזנטל, לשעבר סמנכ"ל התוכן של yes, לעורך הראשי של הרשות לתקופת הפירוק‏[14].

מנהלי רשות השידור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין הנהלת רשות השידור במבנה שערי צדק הישן ברחוב יפו בירושלים

מנכ"לי רשות השידור[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם המנכ"ל התחלת כהונה סיום כהונה
חנוך גבתון 1965 1969
שמואל אלמוג 1969 1974
יצחק לבני 1974 1979
יוסף לפיד 1979 1984
אורי פורת 1984 1989
אריה מקל 1990 1993
מוטי קירשנבאום 1993 1997
אורי פורת 1998 2001
רן גלינקא 2001 2002
יוסף בראל 2002 2005
יאיר אלוני 2005 2006
מוטי שקלאר 2006 2011
יוני בן-מנחם 2011 2014

יושבי-ראש רשות השידור[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם היו"ר התחלת כהונה סיום כהונה הערות
חיים יחיל 1965 1972
ולטר איתן 1972 1978
ראובן ירון 1978 1984
מיכה יינון 1984 1988
אהרן הראל 1988 1992
מיכה יינון 1992 1995 (כהונה שנייה)
רינה שפירא 1995 1998
נחמן שי 2000 2002
אברהם נתן 2002 2004
גבריאלה שלו 2006 2006 יו"ר בפועל
משה גביש 2007 2009
אמיר גילת 2010 היום

דוחות מבקר המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משרד מבקר המדינה בדק מפברואר ועד ספטמבר 2010 את הליכי מינוי מוסדות הרשות ואת קביעת תקציבה, מינוי בכירים והעסקת אנשי תקשורת בכירים, ומצא באלה ליקויי התנהלות חמורים‏[15]. המבקר מצא ליקוי חמור בהתנהלותו של מנכ"ל הרשות מוטי שקלאר בנושא העסקת עיתונאי, אליו התחייב בעל-פה שתוכניתו תופק. כמו כן המבקר בדק את הליכי מינוי חברי מליאת הרשות והביע חשש שהשיקולים למנויים לא היו נקיים מהשפעות פוליטיות. בנוסף נמצאו ליקויים בתפקודו של הוועד המנהל וליקויים גם בהליכי מינוי מליאת השידור‏[15].

עוד ביקר מבקר המדינה בחריפות את אופן תפקודם של הנהלת הרשות ומוסדותיה במשך שנים בנושא וכתב כי הדבר "הביא להיווצרות תרבות ארגונית פסולה שסטתה באופן ברור מדרך המלך של המינהל התקין"‏[16]. כך לדוגמה מאז שנת 2006 לא אויש תפקיד מנהל הטלוויזיה בעברית במכרז, והמבקר מצא ליקויים בהליכי קבלת ההחלטות בנושא. מינויים ללא מכרז נעשו גם בקרב עובדי המטה‏[16].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוחות מבקר המדינה בנושא רשות השידור

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אתר האינטרנט של רשות השידור
  2. ^ אמילי גרינצווייג, רשות השידור תקבע נוהלי פיקוח על גל"צ, באתר הארץ, 14 במאי 2012
  3. ^ רשות השידור לא תגבה אגרה מאזרחים שאין ברשותם ממיר דיגיטאלי או מקלט בעל ממיר מובנה
  4. ^ אגרת הטלוויזיה
  5. ^ אגרת הרדיו
  6. ^ הוועדה לבדיקת רשות השידור בראשותו של האלוף (מיל') רפאל ורדי משנת 2000; ועדת השידור הציבורי בראשות פרופ' חיים בראשית משנת 2000; הוועדה לרפורמה בשידור הציבורי בראשות מר רענן דינור משנת 2005 ועוד.
  7. ^ 7.0 7.1 מתוך דוח מבקר המדינה 2011, פרק רביעי - גופים העוסקים בתחום השידור, עמ' 395
  8. ^ אופיר דור, חברת ייעוץ חיצונית תכריע אם רשות השידור תיסגר, באתר כלכליסט, 23 ביולי 2013
  9. ^ לי-אור אברבך, ‏ארדן: אגרת הטלוויזיה תבוטל בתוך שנה, תוקם רשות שידור חדשה, באתר גלובס, 6 במרץ 2014
  10. ^ לי-אור אברבך, ‏הממשלה אישרה את סגירת רשות השידור וביטול האגרה, באתר גלובס, 4 במאי 2014
  11. ^ חוק השידור הציבורי, התשע”ד-2014, ס"ח 2471 מ-11 באוגוסט 2014
  12. ^ גילי איזיקוביץ, הכנסת אישרה את חוק רשות השידור החדש, באתר הארץ, 29 ביולי 2014
  13. ^ סרטונים מצנח זהב לעובדי רשות השידור, באתר nana10‏, 29 ביולי 2014; מתוך תוכנית הבוקר "אורלי וגיא"
  14. ^ החל פירוק רשות השידור, יונה ויזנטל מונה לעורך ראשי, באתר ynet‏, 11 באוגוסט 2014
  15. ^ 15.0 15.1 דוד אברהם, מבקר המדינה על רשות השידור והעומד בראשה: "כשל ארגוני וניהולי", באתר נענע10, 17 במאי 2011
  16. ^ 16.0 16.1 דוד אברהם, המינויים הפסולים ברשות השידור: כך עבדה השיטה, באתר נענע10, 17 במאי 2011