עברית מקראית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
היסטוריה של השפה העברית
KaufmannManuscript.jpg

עברית מקראית, עברית תנ"כית או לשון המקרא היא הניב של השפה העברית כפי שדובר במחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה ברחבי ארץ ישראל. בניב זה כתובים ספרי המקרא (למעט הפרקים הכתובים ארמית) וממצאים אפיגרפיים מאותה התקופה שהתגלו באתרים ארכאולוגיים, והיא הצורה המתועדת המוקדמת ביותר של השפה העברית.

סקירה כללית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא ברור מתי התחיל הדיבור בשפת העברית המקראית, ונוהגים לציין את שנת 1300 לפנה"ס כנקודת התחלה.[דרוש מקור] (הכתובת האפיגרפית הראשונה בעברית שהתגלתה בח'ירבת קייאפה מתוארכת סביב 1,000 לפנה"ס). שפה זו הייתה מדוברת בפי עם ישראל והיא מוכרת כיום בעיקר מן המקרא וממעט כתובות אפיגרפיות שנמצאו באתרים ארכאולוגיים, אך מוכרות גם שפות הדומות לה מאוד כמו מואבית. מקובל לשייך את העברית למשפחת השפות השמיות, בתוכה לענף הצפון המערבי, ובתוכו למשפחת השפות הכנעניות. קרובות לה המואבית, האמורית והאוגריתית ובמידה פחותה הארמית. במקרא עצמו יש עדות (בראשית ל"א, מז: וַיִּקְרָא-לוֹ לָבָן, יְגַר שָׂהֲדוּתָא; וְיַעֲקֹב, קָרָא לוֹ גַּלְעֵד) לפיה לבן הארמי דיבר ארמית, בעוד יעקב, שאף הוא היה נין לתרח, אך גדל בארץ כנען, דיבר עברית.

גם בקרב דוברי העברית עצמה התקיימו ניבים שונים על פי אזורים גאוגרפיים; לפי ספר שופטים (י"ב, ו) היה הבדל בהגיית האות ש בין אנשי גלעד לבין בני שבט אפרים. כמו כן מן הכתובות האפיגרפיות שנמצאו בצפון (ממלכת ישראל) ובדרום (ממלכת יהודה) אנו למדים על הבדלים נוספים בהגיית העברית בין הממלכות, כמו מעתק ב/פ כיווצי דו-תנועות ועוד. בתנ"ך נשמרו שרידים נוספים לניב שאפיין כנראה את שבטי ממלכת ישראל, בעיקר בספרים שנכתבו באותו אזור, כגון ספר עמוס. מניחים שהניב שבו כתוב התנ"ך כולו הוא הניב שאפיין את ממלכת יהודה, ולשון המקרא עצמה מכונה בו "יהודית" (מלכים ב י"ח, כח).

בתוך העברית המקראית קיימים הבדלים סגנוניים ניכרים בין לשון הפרוזה לבין לשון השירה, ובהם גם הבדלים בסגנון הדקדוקי וגם הבדלים באוצר המילים, שבשירה עשיר במילים הנדירות בפרוזה. יש הסבורים שלשון השירה משקפת צורה קדומה יותר של העברית.

נוהגים לחלק את העברית המקראית לשתי תקופות עיקריות - העברית המקראית הרגילה, והעברית המקראית המאוחרת, שבה נכתבו ספרי המקרא של תקופת גלות בבל ואחריה, כגון ספר זכריה, מלאכי, ספר עזרא, נחמיה, מגילת אסתר ודברי הימים. העברית המקראית המאוחרת מגלה סימנים ראשונים של שינוי לקראת מה שהפך אחר כך להיות לשון חז"ל. ניתוח פילולוגי של ספרי התנ"ך המאוחרים מעלה את האפשרות שנעשה מאמץ לכתוב בלשון המקרא גם בתקופה שבה השפה העברית המדוברת הייתה דומה יותר ללשון חז"ל, כנראה משום שלשון המקרא נתפסה כדגם ראוי לשפה הכתובה.

לשון המקרא נחשבת כאחת מן התקופות של העברית הקלאסית, שכוללת גם את העברית המקראית וגם את לשון חז"ל. הדיבור בעברית נפסק במאה השנייה לספירה ואז החלה תקופת הביניים של העברית. גם בתוך העברית הקלאסית יש הבדלים ניכרים בדקדוק ובאוצר המילים בין לשון המקרא ולשון חז"ל. בתווך בין שתי הלשונות נמצאת העברית של מגילות ים המלח וכתבים אחרים מאותה תקופה.

יש רק מעט תעודות ארכאולוגיות אותנטיות מתקופת המקרא הכתובות בלשון המקרא או בשפות דומות. מיעוט התעודות הארכאולוגיות מקשה על חקר העברית המקראית, אם כי התעודות שהתגלו עשירות למדי ומכילות חומר רב-ערך למחקר. הטקסט המקראי הנמצא לפנינו היום מורכב מבחינה לשונית מכמה רבדים: הטקסט העיצורי, אמות הקריאה, שנוספו כנראה בשלב מאוחר יותר; תחילה רק בסופי מילות ובהמשך באופן גורף, והניקוד והטעמים, שחוברו לראשונה רק במאה השמינית לספירה על ידי אנשי המסורה, לצורך שימור מסורת קריאה שהועברה לפני כן בעל פה. בנוסף להן קיימים תעתיקים של שמות עבריים לאותיות יווניות בתרגום השבעים ומסורות הקריאה בתורה של העדות היהודיות השונות. מסורות הקריאה בתורה נבדלות כפי שהן מוכרות לנו כיום שונות זו מזו במימוש הפונטי של העיצורים והתנועות, וכולן מראות שוני משמעותי ממסורת הקריאה המתועדת באמצעות הניקוד הטברני (אף כי הניקוד הטברני התקבל בסופו של דבר בשפה הכתובה).

מאפייני העברית המקראית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תורת ההגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיצורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעברית המקראית נעלמו שש או שבע פונמות עיצוריות מתוך 29 פונמות שהיו בפרוטושמית, שפת האב המשוערת של כל השפות השמיות במחקר האקדמי. העיצורים המקבילים לעיצורים הערביים ث, خ, ذ, ض, ظ, غ התמזגו בעיצורים ש, ח, ז, צ, צ, ע בהתאמה. (לכן בערבית ת'ור ובעברית שור, ובאותו אופן חַ'רִבַּ-חָרַב, ד'כר-זכר, ארצ'-ארץ, נט'ר-נצר, ע'זה-עזה). בשלב מאוחר יותר התחיל העיצור שׂ להתמזג בעיצור ס, תהליך שהושלם בלשון חז"ל. לעומת זאת, בשלב מסוים התפצלו שש הפונמות בג"ד כפ"ת כל אחת לשני אופני הגייה שונים. לגבי הפונמות ח' ו-ע' יש עדויות סותרות לגבי היעלמותן מהעברית המקראית. בתעתיקי השמות העבריים לאותיות יווניות בתרגום השבעים, יש עדות לכך שההבחנה בין ח' ל-ח ובין ע' ל-ע עדיין הייתה קיימת בעת התרגום. כך, האות העברית עי"ן מתועתקת לפעמים לאות היוונית גמא ולפעמים נשמטת כליל, והאות העברית חי"ת מתועתקת לפעמים לאות היוונית כי ולפעמים נשמטת. לפי מקורות אחרים נראה שכל אחד מהצמדים האלה התמזג לפונמה אחת.

תנועות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניקוד הטברני של המקרא מחזיק שבע תנועות רגילות (פתח, קמץ, צירי, סגול, חיריק, חולם, שורוק) ולצידן תנועות חטופות (השווא והחטפים). בניקוד הבבלי יש רק שש תנועות, משום שהפתח והסגול זהים. חוקרי העברית בימינו סבורים שהניקוד הטברני לא סימן הבדלים באורך התנועות, וכי חכמי טבריה לא הבחינו בין תנועות ארוכות לקצרות, אם כי בעבר היו מקובלות דעות שונות. מצב עניינים זה משקף שלב מאוחר ביותר, שהוא סיומו של תהליך ארוך שחל במערכת התנועות לאורך תקופת המקרא, מן הפרוטושמית שבה היו ככל הנראה שלוש תנועות ארוכות ושלוש תנועות קצרות.

בשלב קדום בתולדות העברית חל מעתק a ארוכה ל-o ארוכה (המעתק הכנעני). לדעת חלק מהחוקרים מעתק זה חל בהברה מוטעמת, ולדעת אחרים היה בלתי מותנה. הארכת התנועה בהברה פתוחה מוטעמת אף היא קדומה יחסית, ואולי קדמה לנשילת התנועות הסופיות. בהמשך נעלמו בהדרגה הדיפתונגים aw ו-ay, שנעתקו בהתאמה ל-o ול-e ארוכות. משערים שתנועת aw נעתקה ל-u ארוכה כשקדם לה העיצור למ"ד (למשל במילה -lawḥ* > לוּחַ). בשלבים מאוחרים יותר חלו בהברות פתוחות שתי תופעות: הארכה של התנועה בהברה שלפני הטעם (הארכה פרה-טונית), וחיטוף של תנועה קצרה שאינה במעמד זה. שינויים אלה קרו אולי בלחץ המבטא הארמי, שבו תנועה קצרה לא יכלה להתקיים בהברה פתוחה בלתי מוטעמת.

הטעמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרך כלל ההטעמה היא מלרעית, ובקטגוריות דקדוקיות מסוימות היא מלעילית. ההטעמה היא בעלת ערך פונמי, מאחר שיש מקרים מסוימים שבהם היא יוצרת הבחנה כלשהי במשמעות, כגון בצמד הנטיות שָבָה (בעבר) - שָבָה (בהווה). לפי השערות של חלק מהחוקרים קדם למצב הנוכחי שלב של הטעמה מלעילית כללית, שהפכה למלרעית בעקבות היעלמות התנועות שהיו בסופי המילים.

תורת הצורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המורפולוגיה המקראית בנויה בעיקרה, בדומה לשאר השפות השמיות, על שיבוץ של שורשים בבניינים ובמשקלים. מערכת הפועל מקיימת שבעה בניינים סדירים - קל (פָּעַל), נִפְעַל, הִפְעִיל, הֻפְעַל, פִּעֵל, פֻּעַל, הִתְפַּעֵל - ושרידים של בניין נוסף, סביל פנימי של בניין קל. בדרך כלל אין מעבר של שורש מבניין אחד לאחר באופן חופשי אלא רק תוך חילוף משמעות. מערכת השם מגלה פחות סדירות, ויש נטייה למשמעות חופשית למשקלים השונים. בפרט אין גם משקלים סדירים לשמות הפעולה, וסדירות כזו התפתחה רק בלשון חז"ל. בתוך בניין קל יש הבחנה מסוימת של משקלים שונים לפעלים המציינים פעולה (קָטַל - אָכַל, הָלַךְ) ולפעלים המציינים מצב (קָטֵל, קָטֹל - יָשֵן, יָכֹל).

בתוך מערכת הפועל יש מגוון גדול של צורות. על הפועל הבסיסי נוספות צורות מוארכות (אֵלֵךְ - אֵלְכָה) ומקוצרות (יִפְנֶה - וַיִּפֶן), וכן צורות שונות לסימון הגוף והמין (תשְמְרִי - תשְמְרִין, עָשְׂתָה - עָשָׂת). גם בשימוש הזמנים אין חוקיות מלאה, ואפשר למצוא צורות פָּעַל המסמנות הווה ועתיד וצורות יִפְעַל המסמנות עבר (בין השאר צורות הפותחות במה שמכונה ו"ו ההיפוך). הן במערכת הפועל והן במערכת השם כל צורה יכולה לעמוד בשלוש דרגות חיבור למילה שאחריה: צורה צמודה, צורת הקשר וצורת הפסק (בפועל: שְמָרַתְהוּ-שָמְרָה-שָמָרָה; בשם: עַבְדְּךָ-עֶבֶד-עָבֶד).

לשון השירה מקיימת כמה צורות מורפולוגיות חריגות, כגון הסיומות לִמְנוּחָיְכִי, יֹאכְלֵמוֹ.

תחביר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחביר הצירוף נעזר בעיקר בשיטת הסמיכות ופחות בצירופים מורכבים יותר. במשפטים עצמם מובא בדרך כלל הנשוא לפני הנושא ("וילך משה"), למעט לצורכי הדגשה או גיוון ("ומשה יִקַּח את האֹהל"). כבכל השפות השמיות גם העברית המקראית מקיימת משפטים שמניים שאין בהם פועל כלל. החוקרים חלוקים בשאלה אם קיימים משפטי ייחוד במקרא. הקישור בין משפטים הוא בדרך כלל בדרך של איחוי ("ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכרה") ופחות בדרך של שעבוד וזיקה באמצעות מילות קישור.

ככל הנראה היו בעברית הקדומה תנועות סופיות ששימשו כיחסות המסמנות את תפקידה התחבירי של המילה. במקרא התנועות הללו כבר נעלמו אולם שרידים להן עדיין נשמרו, בפרט בלשון השירה ("בלעם בנוֹ בעור", "מעונָה אלהי קדם").

אוצר מילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממוזער

אוצר המילים של העברית המקראית מוכר לנו רק לפי מה שמצוי במקרא, ושם מונים כ-8,000 מילים מילוניות. המילים בחלקן מקבילות למילים בשפות השמיות הקרובות, ויש גם שאילה של מילים משפות אחרות, כגון הארמית והאכדית. מערכת שלמה של אוצר מילים נמצאת בלשון השירה, שבה לעתים קרובות משמשות מילים אחרות מאשר בפרוזה, עם נטייה רבה לכיוון הארמית (ראה-חזה, יין-חמר). מילים רבות בתנ"ך הן מילים יחידאיות שמשמעותן לא ידועה בבירור, וחלקן שימשו בשלבים מאוחרים של העברית במשמעות שאיננה בהכרח משמעותן המקורית. אף על-פי-כן, מספר המילים היחידאיות במקרא קטן מכפי שאפשר היה לצפות בהתחשב באורכו של הטקסט (אפשר להעריך באמצעות חישוב סטטיסטי את מספר המילים היחידאיות הצפויות בטקסט נתון בהתחשב באורכו). עובדה זו הביאה להשערה שהטקסט המקראי נכתב במתכוון תוך שימוש באוצר מילים קטן, זאת למעט קטעי השירה שבהם אוצר המילים עשיר יותר.

כתיב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכתיב בעיקרו עיצורי ולא מסומנות בו התנועות. אמות הקריאה נוספו כנראה בשלב מאוחר ונוצרו בתחילה מכיווצי דו-תנועות כגון נַוְלַד > נוֹלַד, יִיְשַן > יִישַן.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]