כנסיית הזיכרון על שם הקייזר וילהלם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הכנסייה כיום
הכנסייה בשנת 1900 לערך
מראה הכנסייה ההרוסה בינואר 1954
פסיפסים על תקרת כנסיית הזיכרון הישנה על שם הקייזר וילהלם
פנים הכנסייה החדשה

כנסיית הזיכרון על שם הקייזר וילהלםגרמנית: Kaiser-Wilhelm-Gedächtniskirche - "קייזר וילהלם גדכטניסקירכה") היא כנסייה הנמצאת בכיכר ברייטשייד בין הרחובות הקורפירסטנדאם, הטאואנצין, ורחוב בודפשט ברובע שרלוטנבורג בברלין. הכנסייה המקורית נבנתה בשנות ה-90 של המאה ה-19. היא ניזוקה קשות בהפצצות מהאוויר בשנת 1943. המבנה הנוכחי נבנה בין השנים 1959-‏1963 ומורכב מכנסייה, אולם כניסה הצמוד אליה, ומגדל פעמונים נפרד, שאליו צמוד אולם תפילה נוסף. הצריח המופצץ של הכנסייה הישנה נשמר וקומת הקרקע שלו הפכה לאולם זיכרון.

הכנסייה הישנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקייזר וילהלם השני היה זה שבחר את האתר שבו תיבנה הכנסייה. הוא קרא לה על שם סבו הקייזר וילהלם הראשון. בתחרות על עיצוב הכנסייה זכה האדריכל פרנץ שווכטן, יליד קלן, שתכנן את תחנת הרכבת אנהלט ומאוחר יותר הפך לאדריכל המלכותי ולחבר האקדמיה לבנייה. תוכניתו של שווכטן כללה מבנה בסגנון נאו רומנסקי, בדומה לכנסיות מאזור חבל הריין, ובו בין היתר פסיפס קיר בשטח של 2,740 מטר רבוע המתאר את חיי הקייזר. הכנסייה תוכננה בצורה אסימטרית לרחוב, וחלקים ממנה מזכירים את מנזר בון ואת כנסיית מרים הקדושה בגלנהאוזן. הכנסייה עודדת תחייה של הסגנון הנאו-רומנסקי ובניינים רבים בסביבתה נבנו בסגנון דומה, והעניקו לאזור את הכינוי "הפורום הרומאי". דוגמה למבנה כזה היה בית הקפה הרומאני ששכן במקום בו שוכן היום אירופה סנטר, שגם אותו תכנן שווכטן.

הקייזר ראה חשיבות רבה בהקמת כנסיית הזיכרון, התערב בתוכניותיה וביקר באתר הבנייה מספר פעמים. יחד עם זאת, משפחת המלוכה לא השתתפה בעלויות הבנייה שהגיעו ל-6.8 מיליון מארקים. אבן הפינה של הכנסייה הונחה ב-22 במרץ 1891, יום הולדתו של וילהלם הראשון, והיא נחנכה ב-1 בספטמבר 1895, אף שעבודות הבנייה על אולם הכניסה שלה הסתיימו רק ב-22 בפברואר 1906. לכנסייה היו חמישה מגדלים - הגבוה מביניהם התנשא לגובה 113 מטר והיה המבנה הגובה ביותר בעיר בעת בנייתו. אולם התפילה הכיל 2,000 מושבים. העתק של הכנסייה בקנה מידה של 1:10 נבנה בפרבר של העיר ורניגרודה.

העיצוב הפנימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסייה הייתה מעוטרת בקישוטים רבים, בין היתר פסיפסים בעיצובו של האומן הרמן שפר, של המלאך מיכאל נלחם בדרקון, של מלכים חשובים בגרמניה של ימי הביניים, ושל תהלוכה של הנסיכים לבית הוהנצולרן ונסיכים מתקופת הרפורמציה. בנוסף אפשר היה למצוא בכנסייה איורים הממחישים את רעיון השליטה בחסד האל (שאפילו בעת יצירתם כבר נחשבו למיושנים), פסלים של הפסל אדולף בריט שהוצבו רק בשנת 1906, וסדרה של תבליטים מתארת סצנות תנכיות, סצנות מחייו של וילהלם הראשון ודמויות סימבוליות המייצגות מלחמה ושלום.

הפעמונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת שהוצבו חמשת הפעמונים בכנסייה הם היו שניים בגודלם ובמשקלם רק לפעמונים של קתדרלת קלן. נאמר שהם היו מצלצלים בעוצמה כזו עד שהזאבים בגן החיות של ברלין היו מתחילים ליילל באימה. הפעמונים נוצקו מתותחים צרפתיים שנלקחו שלל במלחמת צרפת פרוסיה ב-1871. כל אחד מהפעמונים נקרא בשם - המלכה לואיזה והקייזר וילהלם הראשון; אוגוסטה; גרמניה; פרידריך; וילהלם השני ואוגוסטה ויקטוריה.

הפצצת הכנסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת העולם השנייה, במהלך הפצצה של חיל האוויר המלכותי בליל ה-23 בנובמבר 1943 הכנסייה ניזוקה קשות. הגג מעל החלק המרכזי שלה התמוטט, כמו גם חלקו העליון של המגדל. חלקים גדולים מהכנסייה הושמדו, ורק חלק ממגדל הפעמון (שגובהו 68 מטרים) נותר עומד. השלטון הנאצי הבטיח לתושבי ברלין לשקם את הכנסייה בתום המלחמה ולבנות אותה מחדש כמבנה גדול יותר ומפואר יותר. עם זאת, בתום המלחמה בעלות הברית המנצחות לא ששו לממש תוכניות אלה, גם בשל המצב הכלכלי הקשה שבו נותרה גרמניה, וגם בשל החשש מגאווה לאומית גרמנית חדשה ששיקום המבנה עלול לעורר. המבנה נותר בהריסותיו, ורק ב-1956 פונו ההריסות מהחלקים שנותרו. מגדל זה לא שוקם ונותר הרוס כאנדרטה למלחמה. תושבי ברלין מכנים את המגדל "השן החלולה" ("der Hohler Zahn") או "הליפסטיק" (Lippenstift) בשל צורתו.

הכנסייה החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במארס 1957 זכה האדריכל אגון איירמן בתחרות על עיצוב מבנה חדש לכנסייה. תוכניתו כללה ארבעה מבנים, מתוך כוונה להרוס את המגדל המופצץ. התוכנית עוררה התנגדות ציבורית, שבסופה הוחלט על פשרה, למורת רוחם של כל הצדדים, לפיה יישאר המגדל הישן כאנדרטה למלחמה, והמבנים החדשים ייבנו סביבו. הכנסייה החדשה ואולם הכניסה נבנו ממערב להריסות, והמגדל ואולם התפילה ממזרח להריסות. הכנסייה בנויה כמתומן, בעוד שהמגדל בנוי כמשושה. שניהם נבנו על משטח מוגבה באורך 100 מטר וברוחב 40 מטר. המבנים החדשים בנויים מבטון, פלדה וזכוכית. קירות הכנסייה הם כוורת עשויה בטון המורכבת מ-21,292 לבני זכוכית קטנות, כגרסה מודרנית של הוויטראז'ים המסורתיים, שעיצב אמן הזכוכית הצרפתי גבריאל לואר. הצבע השולט בהן הוא כחול, עם אזורים קטנים באדום, ירוק, וצהוב. קוטרה של הכנסייה 35 מטר, גובהה 20.5 מטר והיא מכילה 1,000 מושבים. בשל צורת קירותיה, ותוך משחק מילים עם שם האדריכל ("איירמן" - "איש הביצים") מכונה הכנסייה על ידי תושבי ברלין בכינוי "קרטון הביצים" או "קופסת הפודרה" (Puderdose).

היקף המגדל הוא 12 מטר, גובהו 53.5 מטר והוא בעל גג שטוח. בראש המגדל יש תורן ועליו כדור מוזהב עם צלב מוזהב. אבן הפינה של הכנסייה החדשה הונחה ב-9 במאי 1959, יום השנה ה-14 לניצחון על הנאצים. בניית הגג הושלמה ב-16 בדצמבר 1960, הפעמונים נחנכו ב-19 ביולי 1961, והכנסייה כולה נחנכה ב-17 בדצמבר 1961 בטקס שבו השתתף הבישוף של ברלין אוטו דיבליוס. בו ביום בו נחנכה כנסייה חדשה בקובנטרי שבאנגליה, במקום בו עמדה הקתדרלה של קובנטרי שנהרסה במהלך הבליץ של קובנטרי על ידי הפצצות הלופטוופה.

העיצוב הפנימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתוך הכנסייה, ממול לכניסה, מוצב פסל נחושת של ישו כשהוא מרחף מעל המזבח, פרי יצירתו של קרל המטר. הצלב שעל המזבח, שעיצב פטר טאוכניץ, עשוי כסף מצופה זהב ומשובצים בו 37 קריסטלים. משמאל למזבח נמצא אגן הטבילה על מעמד עשוי שיש קרארה. מימין למזבח ניצבת בימה מתומנת. ממול למזבח, ביציע, נמצא עוגב של כ-5,000 צינורות, שנבנה בין השנים 1958-1962 על ידי קרל שוקה. כדי לשפר את האקוסטיקה של האולם הותקנו בו לוחות זכוכית אקרילית.

בקיר הצפון מזרחי של הכנסייה תלויות שלוש יצירות אומנות. הראשונה היא לוח ברונזה שמוקדש לזכרם של הקדושים הפרוטסטנטים שנרצחו על ידי המשטר הנאצי בשנים 1933-‏1945. משולבת בה דמות עץ מהמאה ה-13 מספרד של ישו הצלוב. לוח הזיכרון הוצב בכנסייה ב-20 ביולי 1964 לציון יום השנה ה-20 לניסיון ההתנקשות בהיטלר. לצד הלוח נמצאת המדונה מסטלינגרד, כסמל לתקווה ולפיוס. זהו ציור פחם שצייר קורט רויבר, רופא צבאי, בעת שהיה נצור בסטלינגרד בחג המולד של שנת 1942. העתקים של הציור נמצאים גם בקתדרלת קובנטרי ובכנסייה הרוסית הפרבוסלבית בסטלינגרד (כיום: וולגוגרד). היצירה השלישית היא איקונין של מרים הבתולה מוולגוגרד.

הפעמונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במגדל הפעמונים שישה פעמוני ברונזה, שעליהם חקוקים פסוקים בגרמנית מהתנ"ך ומהברית החדשה. משקלו של הפעמון הכבד ביותר הוא 5.6 טון, ועליו חקוקים הפסוקים: "עריכם שרפות אש" (ישעיהו א, ז) "וישועתי לעולם תהיה וצדקתי לא תחת" (ישעיהו נ"א, ו). על הפעמונים האחרים, שמשקלם נע בין 1.4 טון ל-3.3 טון, חקוקים הפסוקים: "לא כחטאינו עשה לנו ולא כעונתינו גמל עלינו" (תהילים ק"ג, י), "אלוהים בקודש דרכך" (תהילים ע"ז, י"ד), "הושיעה את עמך וברך את נחלתך" (תהילים כ"ח, ט), "ובכן מליצי המשיח אנחנו והאלוהים מזהיר אתכם על ידנו נבקש מכם בעד המשיח התכפרו נא לאלוהים" ( אל הקורינתים ה, כ), "ושקדו לשמור את אחדות הרוח באגודת השלום" ( אל האפסים ד, ג).

הצריח ואולם הזיכרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולם הכניסה בתחתית הצריח ההרוס נפתח מחדש למבקרים ב-7 בינואר 1987, במסגרת חגיגות 750 השנים לעיר ברלין. בחלק הצפוני מוצגים 16 לוחות המספרים את סיפורה של הכנסייה הישנה והשמדתה. בחלק הדרומי נמצאים שלושה מוצגים המסמלים את ההיסטוריה של הכנסייה - מימין צלב עשוי מסמרים מקורות הגג של קתדרלת קובנטרי, באמצע פסלו של ישו, ומשמאל צלב שהעניקה הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית ב-1988. מחוץ לאולם ניצבות ארבע דמויות אבן.

מגדל השעון[עריכת קוד מקור | עריכה]

השעון במגדל ההרוס הוחלף ב-1959 בעלות של 430,000 מארק גרמני בשעון מתקדם שניתן היה להאיר אותו באורות ניאון. ב-24 בינואר 2008 הופסקה עבודתם של שלושה מתוך ארבעת מנגנוני השעון, וכיום רק השעון הפונה לצד המזרחי מראה את השעה הנכונה, בעוד שאר השעונים מראים את השעה 12:00. בדצמבר 2007 צ'ארלס ג'פרי גריי, טייס בריטי שהשתתף בהפצצות האוויר של גרמניה במלחמת העולם השנייה, הצטרף למסע להצלת כנסיית הזיכרון מהתפוררות, והביא להקמת קרן לגיוס הכספים הנחוצים לשיפוץ הכנסייה. כומר הכנסייה קיווה כי עד סוף 2008 אפשר יהיה לגייס את הסכום הדרוש להפעלת השעון, אך היעד לא הושג.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]