לואי פישר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

לוּאִי פִישֶראנגלית: Louis Fischer;‏ 29 בפברואר 189615 בינואר 1970) היה עיתונאי יהודי אמריקאי. אוהד הקומוניזם וברית המועצות שהתאכזב.

פישר נולד בפילדלפיה, בנו של סוחר דגים. לאחר שסיים את לימודיו במכללה למורים בפילדלפיה ב-1916 היה למורה. פישר היה פעיל ציוני בפילדלפיה וב-1917 התנדב לגדוד העברי. עם שובו לארצות הברית עבד פישר כעיתונאי עבור סט"א, סוכנות ידיעות יהודית בניו יורק. ב-1921 נסע פישר לגרמניה והחל לכתוב ידיעות מן הנעשה שם עבור העיתון "ניו יורק איבנינג פוסט". הוא היה לכתב האירופי של העיתון, ובשנת 1922 עבר למוסקבה, ממנה כתב כתבות אוהדות על ברית המועצות והקומוניזם, מתוך הזדהות עמוקה‏[1]. בשנת 1923 התחיל לכתוב עבור השבועון הליברלי "The Nation" ("האומה"), עבורו כתב במשך שנים רבות. פישר פרסם ספרים רבים וכתבות עיתונאיות התואמות את הקו של המפלגה הקומוניסטית, הידוע שבהם היה "מדיניות החוץ של הסובייטים". פישר ביקר בארץ ישראל בשנת 1932, ובספרד ב-1934[2]. בזמן מלחמת האזרחים בספרד הצטרף פישר לבריגדות הבינלאומיות ושירת בתחילת 1937 כאפסנאי באלבסטה[3], במקביל לכתיבתו עבור העיתונים בארצות הברית.

בשנת 1938 שב פישר לארצות הברית, כפי הנראה בשל חששו מן המשטר הסטליניסטי, והתיישב בניו יורק. הוא המשיך לעבוד עבור השבועון "The Nation", ובשנת 1941 פרסם אוטוביוגרפיה בשם "אנשים ופוליטיקה" (Men and Politics) שכללה ביקורת קטלנית על השלטון הסטליניסטי, מדיניות הטיהורים והברית עם גרמניה הנאצית בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב[1]. בתחילת מלחמת העולם השנייה הוא צוטט כאומר ש"המלחמה של ארצות ההסכמה מתנהלת בכשרון גאוני. צרפת לא תקפה את חזית המערב בבת אחת, אלא נוקטת מתינות, איטיות ושיטתיות‏[4].

ברוסיה נישא לאישה בשם מרושקה פישר, בתו של יעקב מארק, מומחה להנהלת חשבונות, סופרת בזכות עצמה, שכיהנה במשך שנים כמזכירתו של גאורגי צ'יצ'רין, שר החוץ של רוסיה. בצאתו מברית המועצות לא הירשו השלטונות לאשתו ולילדיו, שהיו אזרחים סובייטיים לצאת, ולא עזרו פניותיו לניקולאי יז'וב ולסטלין. לבסוף, לאחר שהגיע לארצות הברית קיבל מאלינור רוזוולט הזמנה להגיע עם משפחתו לבית הלבן, והם הורשו לצאת מברית המועצות‏[1].

פישר עזב את "The Nation" בשנת 1945 לאחר סכסוך עם העורכת פרדה קירצ'ווי בדבר הקו האוהד שנקט העיתון בדיווחים על משטרו של סטלין. על אף שפישר לא היה מעולם חבר במפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית, התפכחותו מן הקומוניזם הכתה גלים. בשנת 1949 התבקש לתרום לאנתולוגיה "האל שהכזיב", שתיעדה את התפכחותם של אינטלקטואלים וסופרים בולטים בני הזמן מן הקומוניזם. לאחר פרסום הספר המשיך פישר לכתוב עבור ירחונים ושבועונים ליברליים בעלי קו אנטי-קומוניסטי כ-"The Progressive". בשנת 1952 פרסם ספר בשם "סטלין", ובשנת 1964 פרסם ספר בשם "לנין". פישר ביקר בישראל בשנת 1952, בה הביע אהדה למשטר הסוציליסטי ביוגוסלביה[5].

פישר היה ממעריציו של מהטמה גאנדי, ואף נפגש עמו, ובשנת 1950 פרסם ביוגרפיה בשם "חיי מהאטמה גנדי", שיצאה לאור במהדורות רבות, והייתה הבסיס לסרטו זוכה פרס האוסקר של ריצ'רד אטנבורו "גנדי" (1982).

במשך שנים רבות היה פישר לפרופסור ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת פרינסטון, ולימד על ברית המועצות עד למותו בשנת 1970.

בנם של לואי ומרושקה פישר, ויק פישר, היה פוליטיקאי, חבר בית המחוקקים של אלסקה; בנם ג'ורג' פישר היה פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת קורנל.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרי עטו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 י. קלינוב, נפתולים, דבר, 21 בנובמבר 1941
  2. ^ במלאת שלש שנים לרפובליקה הספרדית, דואר היום, 17 באפריל 1934
  3. ^ Robert Garland Colodny, The struggle for Madrid, Transaction Publishers, Nov 30, 2009, page 217
  4. ^ הגרמנים נהדפו בחזית המערב, דבר, 25 בספטמבר 1939
  5. ^ לואי פישר על יוגוסלאוויה, דבר, 14 ביולי 1952