האל שהכזיב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

האל שהכזיבאנגלית: The God that Failed) הוא ספר שהופיע בשנת 1950, בימי המלחמה הקרה, והיה אנתולוגיה של שישה סופרים מן המערב שנסחפו בשנות השלושים לקומוניזם ולתמיכה בברית המועצות והתפכחו מאמונתם זו עקב הטרור הסטליניסטי. בספר מספר כל אחד מן השישה על דרכו לקומוניזם ועל התפכחותו ממנו. ששת הסופרים הם לואי פישר, אנדרה ז'יד, ארתור קסטלר, איניאציו סילונה, סטיבן ספנדר וריצ'רד רייט.

עורך הקובץ ומי שכתב לו את ההקדמה היה ריצ'רד קרוסמן (19071974), מדינאי בריטי, איש מפלגת הלייבור שהיה בשנות השישים למנהיגה בפרלמנט הבריטי. קרוסמן היה איש רוח שכתב בעצמו מספר ספרים בנושאים פוליטיים והיה ידיד הציונות ומדינת ישראל.

הרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנות העשרים ותחילת שנות השלושים, שהיו שנות עליית הנאציזם והתבססות הפשיזם, חשו רבים מאנשי הרוח באירופה ובארצות הברית אהדה עצומה לברית המועצות, שבה ראו את התגשמות הסוציאליזם וחומת מגן מפני הנאציזם והפשיזם. רבים מהם הצטרפו למפלגות הקומוניסטיות בארצות מגוריהם ובאו לברית המועצות לביקור. אחדים ניסו להגשים את אמונתם באופן מעשי, ועקרו לברית המועצות כדי להשתתף במה שראו כבניין הסוציאליזם.

ככל שהתקדמו שנות השלושים, התפכחו חלק מהם מאשליותיהם לגבי ברית המועצות והקומוניזם. בראשית שנות השלושים שרר רעב גדול באוקראינה, שמיליונים נספו בו ושנגרם על ידי מדיניות הקולקטיביזציה הכפויה של סטלין. התחלת "הטיהורים הגדולים" במרוצת שנות השלושים, אווירת הטרור והאימה שנלוותה אליהם והרעב הגדול גרמו לאותם אנשי רוח להתפכח אט-אט מאשליותיהם. הטיהורים הגדולים היו כרוכים במעצרים המוניים של חפים מפשע שביניהם קומוניסטים מסורים ונאמנים, בחרדת כל אדם מפני יום המחרת, ומהשאלה האם עליו ייפול הפור וגורלו יהיה מעצר, משפט ופסק דין דרקוני של הוצאה להורג או של מאסר לשנים ארוכות במחנות המעצר - הגולאגים שבסיביר או בים הצפוני. אווירת הטרור והאימה גרמו להלשנות המוניות, ובמשפטי הראווה נשמעו וידוייהם של הנאשמים שהוצאו מהם בעינויים, ובהם גוללו על עצמם אשמות של קשר לרצוח את סטלין וראשי השלטון, חבלה וריגול לטובת כל גורם זר או עוין כשירותי הריגול המערביים, גרמניה הנאצית ואפילו קיסר יפן, שהמונח השגור לכינויו במשפטים אלה היה "המיקדו היפני".

הספר "האל שהכזיב" הביא לידי ביטוי את רגשותיהם של שישה אנשי רוח ידועים בדרכם אל הקומוניזם וממנו. בשם שניתן לקובץ, "האל שהכזיב", היה כפל משמעות: האמונה בקומוניזם לבשה צורה של דבקות דתית, ופולחן האישיות חסר המעצורים של סטלין - "שמש העמים" לבש צורה של אמונה באל.

ששת הסופרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לואי פישר (1896 - 1970), עיתונאי יהודי אמריקאי. הגיע בשנת 1922 ככתב חוץ לברית המועצות וכתב על רשמיו ממנה בצורה אוהדת. שימש כתב בספרד בימי מלחמת האזרחים הספרדית ובמשך פרק זמן מסוים אף היה חבר בבריגדה הבינלאומית שלחמה לצד הכוחות הרפובליקנים. אף כי מעולם לא הצטרף למפלגה הקומוניסטית, היה מזוהה כתומך של ברית המועצות. הוא התאכזב מן הקומוניזם, ובשנת 1945 פרש מעבודתו בכתב עת אמריקאי על רקע אי הסכמתו עם הדיווחים האוהדים לסטלין שנתפרסמו בו.
  • אנדרה ז'יד (1869 - 1951), סופר צרפתי. חתן פרס נובל לספרות לשנת 1947. בשנות העשרים ניהל מאבקים למען זכויות האדם של האסירים בבתי הכלא ולמען זכויותיהם של בני אפריקה אשר צרפת ניצלה את אוצרות הטבע שלהם והעסיקה אותם בתנאי עבדות. בשנות השלושים הפך לקומוניסט, אך התאכזב מן הקומוניזם לאחר ביקורו בברית המועצות בשנת 1936.
  • ארתור קסטלר (1905 - 1983), סופר והוגה דעות יהודי. בן למשפחה יהודית דוברת גרמנית מהונגריה שעבר בחייו תחנות אידאולוגיות אחדות, החל מציונות (חי שלוש שנים בארץ ישראל ואף שימש כמזכירו של זאב ז'בוטינסקי), קומוניזם, אמונה בפאראפסיכולוגיה והשקפה כי זכותו של כל אדם להביא קץ לחייו בהמתת חסד. חי חיים סוערים ובסוף חייו הגשים את השקפתו ושם קץ לחייו יחד עם אשתו, כשחלה במחלה חשוכת מרפא. סיפורו של קסטלר הוא המרכזי והארוך בספר, ומלבד נושא הצטרפותו לקומוניזם בשנת 1931 ועזיבתו את הקומוניזם בימי הטיהורים הגדולים, מהווה סיפורו גם תעודה מעניינת על ברלין בראשית שנות השלושים, ערב נפילת רפובליקת ויימאר ועליית הנאצים לשלטון, ועל מאבקי הרחוב שנערכו בה בין אנשי המפלגה הקומוניסטית הגרמנית לאנשי המפלגה הנאצית.
  • איניאציו סילונה (1900 -1978), סופר איטלקי. מצעירותו היה סוציאליסט ולאחר מכן קומוניסט. בשנת 1927 עבר להתגורר בברית המועצות. בשנת 1930 עקר לשווייץ, ובה הכריז על התנגדותו לסטלין ולקומינטרן, האיגוד הבינלאומי של המפלגות הקומוניסטיות. ספרו הראשון פורסם בשנת 1933. אחדים מספריו תורגמו לעברית. ספרו "בית ספר לדיקטטורים" שהופיע בתרגום עברי בשנת 1942 ובו הביע התנגדותו לכל צורה של טוטליטריות זכה להד רב בתקופת היישוב. בימי מדינת ישראל הוענק לו "פרס ירושלים". בימי מלחמת העולם השנייה הפעיל משווייץ את תנועת ההתנגדות לשלטון הפשיסטי שפעלה בצפון איטליה. במשך פרק זמן מסוים פעל אף בשירות ה-OSS, קודמו של ה-CIA.
  • סטיבן ספנדר (1909 - 1995), משורר אנגלי, שכתב גם ספרי פרוזה ומסות. התרכז בנושאי אי הצדק החברתי ומלחמת המעמדות. בימי מלחמת האזרחים הספרדית יצא לספרד והצטרף לבריגדות הבינלאומיות שלחמו לצד הרפובליקנים. שלח את דיווחיו מספרד למפלגה הקומוניסטית הבריטית. התאכזב מן הקומוניזם בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שהיה הצעד האחרון לקראת פרוץ מלחמת העולם השנייה. ספנדר הרגיש קרבה ואהדה לעם היהודי. אמו הייתה יהודיה למחצה.
  • ריצ'רד רייט (1908 - 1960), סופר אפרו אמריקאי. בסוף שנות העשרים הצטרף ל"מועדון ג'ון ריד" הפרו-סובייטי, שנקרא על שמו של העיתונאי האמריקאי ג'ון ריד ששהה ברוסיה בימי מהפכת אוקטובר וכתב עליה את ספרו הנודע "עשרת הימים שזעזעו את העולם". בהדרגה הפך רייט לקומוניסט מוצהר והצטרף למפלגה הקומוניסטית האמריקאית. היה אחד מעורכי עיתונה של המפלגה, ה"דיילי וורקר" (Daily Worker). רייט עזב את המפלגה מאחר שהתאכזב מנוקשותה האידאולוגית ועל רקע התנגדותו למשפטי הראווה שנערכו בברית המועצות בתקופת הטיהורים הגדולים. זכורה אמרתו: "אני בעד קומוניזם, אבל קומוניזם שלי". בשנת 1945 הופיע ספרו בן כושים, שבו תיאר את ילדותו ונערותו על רקע האפליה הגזעית בארצות הברית.

השפעת הספר בתקופת הופעתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר נחשב כיום לאחת מיצירות הקלאסיקה הפוליטית של המאה העשרים. פרסומו ב-4 בינואר 1950 היה בשיאה של המלחמה הקרה, לאחר שכבר נפל מסך הברזל על מזרח אירופה, ולאחר שנת 1948 שבה השתלטו הקומוניסטים סופית על צ'כוסלובקיה ובמהלכה הטילו הסובייטים את הסגר על ברלין, ולפני פרוץ מלחמת קוריאה ביוני 1950. הופעת הספר עוררה הד גדול בעולם המערבי. להופעתו של ספר תיעודי זה קדמה הופעתו של הספר הבדיוני 1984 פרי עטו של ג'ורג' אורוול, שהיה לכאורה ספר עתידני על חברה טוטליטרית, שתתקיים 36 שנים לאחר כתיבתו בשנת 1948 (שמו הוא היפוך הספרות 1948). למעשה היה הספר אלגוריה ברורה על המשטר הסטלינסטי וכך נתקבל על ידי הקוראים. לספר הייתה השפעה עצומה על דעת הקהל במערב. על רקע זה נכתב הספר "האל שהכזיב", שהביא עדות מכלי ראשון של יוצרים ואנשי רוח שהתאכזבו מן הקומוניזם.

בישראל הופיע תרגומו לעברית של הספר בשנת 1953. הופעתו הייתה בתקופה של המחלוקות החריפות בין מפא"י למפ"ם בקשר ליחס לברית המועצות והשאלה באיזה צד מן הצדדים הלוחמים במלחמת קוריאה על ישראל לתמוך. מחלוקות אלה היו כה עזות שהן גרמו לפילוגים בקיבוצים. ביחסי ישראל והגוש הסובייטי חלה בתקופה זו הרעה ניכרת בעקבות משפטי הראווה שנערכו בהשראה סובייטית בשנת 1952 בצ'כוסלובקיה (משפטי פראג). במשפטים אלה הועמדו לדין מספר מנהיגים קומוניסטים ובראשם רודולף סלנסקי, וכן שני אזרחים ישראלים - מרדכי אורן, ממנהיגי מפ"ם ושמעון אורנשטיין. היחסים הגיעו לשפל עם ניתוקם של הקשרים הדיפלומטיים בשנת 1953 בין ישראל לברית המועצות ביוזמת האחרונה. אותה שנה הייתה גם שנת מותו של סטלין. על רקע אירועים אלה היה פרסום הספר בישראל דבר בעתו.

המהדורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Crossman, Richard Howard Stafford (ed.), The God that Failed: Six Studies in Communism, Hamish Hamilton (London: 1950).