הבריגדות הבינלאומיות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דגל הבריגדות הבינלאומיות

הבריגדות הבינלאומיות היה השם שניתן לקבוצות מתנדבים ושכירי חרב שהגיעו מרחבי העולם לספרד על מנת לסייע לכוחות הממשלה הדמוקרטית של הרפובליקה הספרדית השנייה שלחמו נגד הכוחות ה"לאומנים" (בהנהגת הגנרל פרנסיסקו פרנקו ובסיוע גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית), במהלך מלחמת האזרחים בספרד בין השנים 1936 ל-1939.

חמישים לאומים שונים היו מיוצגים בבריגדות הבינלאומיות שמנו 40,000 - 35,000 לוחמים, גברים ונשים. כעשרת אלפים מהם נהרגו בשדה הקרב. אמנים ואנשי רוח רבים נמנו עם שורות הלוחמים, ובהם ויסטן יו אודן.

רבים מאנשי הבריגדות הבינלאומיות היו קומוניסטים שראו במלחמה חלק מהמאבק הקומוניסטי הבינלאומי. אחרים היו אנרכיסטים או מתנגדים אחרים לפשיזם. רבים מאנשי הבריגדות הבינלאומיות ותומכיהם הונעו על ידי האמונה שספרד נמצאת בחזית הלחימה נגד הפשיזם הבינלאומי, וכי מלחמתם בספרד היא מלחמה כנגד הפשיזם העולמי.

אנשי הבריגדות הבינלאומיות נרדפו פעמים רבות במולדתם, אם במדינות המערב, שראו בהם קומוניסטים מסוכנים, ואם בברית המועצות שבה היו נתונים לטיהורים ולחשדות שליוו כל מי ששהה תקופה ארוכה מחוץ לברית המועצות. הבריגדות נחלו תבוסה בשדה הקרב, ומאבקם הלאומי והבינלאומי נחל כישלון: ספרד הייתה לדיקטטורה למשך שנים ארוכות, והפשיזם הבינלאומי קיבל עידוד להמשך התוקפנות שהובילה למלחמת העולם השנייה. עם זאת, הבריגדות הותירו אחריהן בשמאל העולמי מורשת של מאבק אמיץ ומיתוס של מאבק ברודנות.

הקמתן של הבריגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון להשתמש בקומוניסטים מחוץ לספרד על מנת לגייס מתנדבים למאבקם של הרפובליקנים בספרד עלה לראשונה במוסקבה בקיץ 1936 על ידי ראש מחלקת התעמולה של הקומינטרן, וילי מינצנברג, אולי בהשראת רעיון שהעלה מוריס תורז. סטלין קיבל את הרעיון, אולי כדרך להיפטר מקומוניסטים זרים ששהו ברוסיה בתקופה זו של טיהורים פוליטיים. מלחמת האזרחים פרצה בסוף יולי 1936, ובסוף ספטמבר החליטו המפלגות הקומוניסטיות באיטליה ובצרפת לשלוח את אנשיהן להילחם באופן פעיל. לואיג'י לונגו , מנהיגו לשעבר של ארגון הנוער הקומוניסטי האיטלקי, קיבל על עצמו את הכנת הסידורים הלוגיסטיים הדרושים ואת התיאום עם הממשלה הספרדית. משרד הביטחון של ברית המועצות סייע אף הוא, בניסיון שנרכש בטיפול במתנדבים זרים עוד מימי מלחמת האזרחים ברוסיה. בתחילה, התנגד ראש הממשלה הספרדי לארגו קביירו לרעיון, אך לאחר תבוסות ראשוניות שספגו הרפובליקנים במלחמה, שינה קביירו את דעתו, ולבסוף הסכים להגעת המתנדבים ביום 22 באוקטובר 1936. בעוד מאורעות אלו מתרחשים, נותרה ברית המועצות פעילה ב"ועדת אי ההתערבות" שהוקמה על ידי אנגליה וצרפת, למניעת התערבות כוחות זרים בלחימה בספרד. בעוד שאנגליה וצרפת שמרו בקנאות על אי התערבותן במלחמה, היו בוועדה זו חברות, כמו גרמניה ואיטליה ומהצד השני ברית המועצות, שעשו ככל יכולתן על מנת להזרים כוח אדם, ציוד, אספקה ותחמושת לספרד.

מרכז הגיוס לבריגדות היה בפריז תחת השגחת הקולונל הסובייטי קרול "וולטר" סבירצ'בסקי. ב-17 באוקטובר פורסם מכתב גלוי מסטלין לחוסה דיאס שבו נטען כי שחרורה של ספרד אינו עניינם של הספרדים בלבד, אלא עניינה של כל "האנושות המתקדמת". בתוך ימים החלו לצוץ ארגוני סיוע לרפובליקה הספרדית בארצות רבות, רובם בשליטת הקומינטרן.

המתנדבים הגיעו אל שטחי הלחימה במגוון דרכים. למשל, הקומוניסט היוגוסלבי יוסיף ברוז טיטו, לימים מנהיגה של יוגוסלביה, שהה בפריז, וגייס שם סיוע, כסף ודרכונים למתנדבים שהחלו לזרום ממזרח אירופה. מתנדבים אלו נשלחו ברכבת או באונייה מצרפת לספרד, ונשלחו לבסיס מרכזי באלבסטה. רבים הגיעו לספרד בכוחות עצמם. עם הצטרפות צרפת לחוזה אי ההתערבות, נאלצו המתנדבים לחצות בהסתר את גבול צרפת - ספרד בהרי הפירנאים, במסע מפרך שגבה קורבנות בנפש. גם דרך הים הייתה עתירת סכנות, בשל נוכחות צוללות איטלקיות. המתנדבים לא חתמו על חוזה כלשהו, ולא התנדבו לתקופה מוגדרת, דבר שהפך לאחר מכן לבעיה.

איטלקים וגרמנים רבים, וכן רבים מארצות שהיו תחת שלטון משטרי דיכוי התנדבו לתנועה, מתוך הרגשה שהקרב בספרד הוא הצעד הראשון לשחרור ארצם הם. רבים (במיוחד צרפתים) היו פועלים מובטלים, רבים היו הרפתקנים, וכ-500 מהם היו קומוניסטים שנשלחו מרוסיה, בעלי ניסיון קרבי עוד מימי מלחמת העולם הראשונה.

הקומוניסטים הספרדים קיבלו את המתנדבים בהתלהבות, אך האנרכיסטים קיבלו אותם בספקנות. היו אלו האנרכיסטים ששלטו בנקודות הגבול עם צרפת בצפון, בתחילתה של המלחמה, ואלו פעלו על מנת למנוע מן המתנדבים להגיע.

הקבוצה המאורגנת הראשונה בת 500 איש (רובם צרפתים, ומיעוטם גולים מפולין ומגרמניה) הגיעה לאלבסטה ב-14 באוקטובר 1936. את פניהם קיבלו מתנדבים שלחמו כבר בחודשים הקודמים, במסגרת פלוגות "ארנסט טאלמן" הגרמניות, "גסטון סוזי" האיטלקיות, ו"הקומונה הפריזאית" מצרפת. המתנדבים חולקו ליחידות לפי ניסיונם וארץ מוצאם.

בסיס אלבסטה היה תחת פיקודו של קומוניסט צרפתי בשם אנדרה מארטי, אשר היה בעל אובססיה באשר למזימות וריגול, דבר שיוביל בעתיד לטיהורים בשורות הבריגדות. הוא היה חסר יכולת פיקודית, וקיבל את הפיקוד בשל ידידותו עם סטלין. סגניו היו מפקדים בעלי יכולת טובה יותר, והם ארגנו תוכנית אימונים שכללה השתלמויות בהתקפות פרשים, ארטילריה וחיל רגלים, כמו גם הקמת בתי חולים של שדה.

המפלגה הקומוניסטית הצרפתית סיפקה מדים לבריגדות. המשמעת הייתה חזקה. במשך כמה חודשים היו אנשי הבריגדות סגורים בבסיסם, ועברו תוכנית אימונים מתישה.

המגע הקרבי הראשון - הקרב על מדריד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבריגדה הבינלאומית הראשונה, הבריגדה ה-11 (שהוספה לעשר בריגדות נוספות של הצבא הספרדי הסדיר, בשורותיהן לחמו כבר מתנדבים זרים), תחת פיקודו של גנרל אימיליו קלבר, פעלה במהלך הקרב על מדריד, ותפסה עמדות ב-8 בנובמבר 1936. בבריגדה פעלו פלוגות "אדגרד אנדרה" (גרמנים) "הקומונה הפריזאית" (צרפתים) ו"דומברובסקי" (פולנים), וכן פלוגת בריטים שהתמחו בהפעלת מכונות ירייה. בסך הכול מנתה הבריגדה 1,900 איש. ב-13 בנובמבר הצטרפו אליהם אנשי הבריגדה ה-12 ובשורותיהם 1,550 איש.

הקרב על מדריד היווה הצלחה לכוחות הרפובליקה, ותפקיד הבריגדות בניצחון זה הוכר על ידי הכל, ולעתים מעבר לחלקם במציאות (כך, למשל, הצהיר השגריר הבריטי לספרד, סר הנרי צ'ילדון, כי לא היו ספרדים בצבא שהגן על מדריד). אף על פי שהם לא ניצחו בקרב בכוחות עצמם, או אף שינו את המצב באופן משמעותי, בהחלט שימשו דוגמה לכוח לחימה מעולה, ושיפרו את המוראל הירוד של האוכלוסייה, בכך שהפגינו את דאגת העולם לאומה הספרדית.

אחת העמדות האסטרטגיות במדריד הייתה ה"קאסה דל קמפו" (Casa del Campo). הכוחות הלאומניים שם היו פלוגות קולוניאליות ממוצא צפון אפריקני בפיקודו של הגנרל ורלה (Varela). הם היו לוחמים מעולים בשטח הפתוח, אך לא אומנו בלוחמה עירונית, סוג לוחמה בו גילו אנשי הבריגדות שעמדו מולם יכולת בלתי רגילה מתחילת המלחמה. בערב ה-9 בנובמבר 1936 הנחיתו גנרל קלבר ואנשיו מתקפה על עמדות הלאומנים בקאסה דל קמפו. בסוף יום הלחימה נאלצו הלאומנים לעזוב את עמדותיהם, ולזנוח את התקווה כי יוכלו להשתמש בעמדה לצורך התקפה ישירה על מדריד. הבריגדה ה-11 איבדה שליש מאנשיה.

ב-12 בנובמבר הצטרפה לקרב הבריגדה ה-12 בפיקודו של הגנרל לוקאץ', ותפסה עמדות בכביש ולנסיה מדריד. אנשי הבריגדה תקפו את הלאומנים שהתבצרו על גבעה בשם "קורו דה לוס אנחלס", אך נכשלו בהדיפתם של הלאומנים. בעיות של תיאום בין אנשים הדוברים שפות שונות, חוסר במנוחה, ומחסור בסיוע ארטילרי תרמו לכישלון.

ב-16 בנובמבר יחידות אנרכיסטיות מן הצבא הרפובליקני הספרדי הסדיר נאלצו לסגת, ועיר האוניברסיטה במדריד הייתה בסכנת נפילה לידי הכוחות הלאומנים - לגיונרים צפון אפריקנים שקיבלו חיפוי אווירי מלגיון הקונדור הגרמני. הבריגדה ה-11 נשלחה להגן על חזית זו. הקרב היה עקוב מדם, שילוב של הפצצות ארטילריות ואוויריות, עם לוחמת כידונים ורימוני יד מבית לבית. הקרב על עיר האוניברסיטה נמשך עד ל-4 בדצמבר עד שכל האזור היה בשליטת הלאומנים. שני הצדדים החלו בביצור עמדותיהם, ועד מהרה נראה כי כל מתקפה נוספת מכל צד שהוא תגבה מחיר דמים שהתוקף לא יוכל לעמוד בו. המנהיגים הלאומנים נטשו את רעיון המתקפה הישירה על מדריד, והחלו להתכונן למצור על העיר.

ב-13 בדצמבר 1936 ניסו 18,000 חיילים לאומנים לסגור את הטבעת מסביב למדריד באזור גואדרמה. הרפובליקנים שלחו יחידה משוריינת סובייטית בפיקוד הגנרל פאבלוב, אשר ניסיונו בחזית זו ישמש אותו בעתיד בקרבות מלחמת העולם השנייה, וכן את הבריגדה ה-11 והבריגדה ה-12. התקדמות הלאומנים נעצרה לאחר קרבות קשים.

בשלב זה יזמו הרפובליקנים מתקפה בחזית קורדובה. הקרב הסתיים בכישלון. אנדרה מארטי האשים את מפקד פלוגת "מרסייז" הצרפתית גאסטון דהלאסאל בריגול ובגידה, והורה להוציאו להורג. ספק אם דהלאסאל אכן היה בוגד. הוא הופלל על ידי סגנו, אנדרה אוסלר, אשר יוצא בעתיד בעצמו להורג על ידי אנשי ה"רזיסטנס" בצרפת, בעוון בגידה.

ניסיונות הלאומנים להשלים את הטבעת מסביב למדריד לאחר חג המולד נכשלו, לאחר קרבות קשים. בתחילת ינואר 1937 הגיעה פלוגת "טלמאן" ל"לה רוסאס" והחזיקה שם בעמדות, תוך לחימה עד החייל האחרון. ב-9 בינואר הגיעו הבריגדות ה-12 וה-14 וכן המחלקה הבריטית הראשונה למדריד, וניסו להחזיר שטחים שאבדו במהלך הלחימה האחרונה, אך ללא הצלחה. ב-15 בינואר חלה הפסקה בלחימה, והצדדים התבצרו בעמדותיהם. עד סופה של הלחימה, באמצע שנת 1939 החזיקה מדריד מעמד.

קרב חרמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-6 בפברואר 1937 בעקבות נפילת מאלגה, הלאומנים התקיפו את כביש מדריד - אנדלוסיה, דרומית למדריד. הלאומנים התקדמו במהירות אל העיירה הקטנה סיימפוזואלוס, אשר הוחזקה בידי הבריגדה ה-15, שהייתה מורכבת מבריטים (ביניהם הפילוסוף כריסטופר קאודוול אשר נהרג בקרב), מתנדבים ממדינות הבלקן, בלגים, צרפתים ואזרחי ארצות הברית (כ-550 לוחמים שכינו עצמם "בריגדת אברהם לינקולן", חלקם אפרו-אמריקנים).

ב-11 בפברואר 1937 חצו הלאומנים את נהר חרמה, אך נעצרו בחלק מן המקומות על ידי אנשי בריגדות איטלקים. לאחר חציית הנהר במספר מקומות ספגו הבריטים את רוב המתקפה. תחת אש ארטילרית כבדה הגנו הבריטים על עמדותיהם במשך 7 שעות, במקום שנודע לאחר מכן בשם "גבעת המתאבדים" ("Suicide Hill"). בסוף היום נותרו 225 אנשים מתוך 600 אנשי הפלוגה הבריטית.

ב-17 בפברואר יצאו הרפובליקנים למתקפת נגד. 120 איש מאנשי "אברהם לינקולן" נהרגו, בלחימה ללא סיוע ארטילרי ותחת לחץ כבד. כמו במדריד, התבצרו הצדדים בעמדותיהם, ולא ניתן היה להמשיך במתקפה הן מן הצד הלאומני והן מן הצד הרפובליקני.

קרב גואדלחרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבניסיון הנפל לחצות את נהר חרמה, ניסו שוב הלאומנים לתקוף את מדריד, הפעם מצפון מזרח. מטרתם הייתה העיר גואדלחרה, חמישים קילומטרים צפון מזרחית למדריד. כל חיל המתנדבים האיטלקי, שלחם לצד הלאומנים, 35,000 איש, בסיוע 80 טנקים ו-200 תותחי שדה, נערך למתקפה, ומוסוליני דרש ניצחון מהיר שיירשם לזכותה של איטליה. ב-9 במרץ 1937 פרצו האיטלקים דרך קווי הרפובליקנים, אך לא הצליחו לנצל את הפרצה להבקעה. עם זאת, שאר הצבא הלאומני התקדם יפה, והמצב נראה חמור. יחידות העילית של הרפובליקנים נשלחו אל המערכה, ובהן הבריגדה ה-11 וה-12.

ב-10 במרץ 1937 נתקלו המתנדבים הפשיסטים האיטלקיים, באנשי פלוגת "גריבלדי" מן הבריגדות. הקרב היה למעשה מלחמת אזרחים איטלקית על אדמת ספרד. אנשי הבריגדות השתמשו ברמקולים על מנת לשדר תעמולה לאיטלקים בשפתם. ב-11 במרץ פרצו הפשיסטים את החזית הרפובליקנית, תוך שהם מסבים לאנשי הבריגדות אבדות כבדות. אנשי פלוגת "טלמאן" הגרמנים הצליחו להחזיק את הקו בדרך טריחואטה - טוריחה, ואף אנשי "גריבלדי" שמרו על עמדותיהם. למחרת נכבשה העיר טריחואטה בהתקפה של טנקים ומטוסים רפובליקניים.

פירוקן של הבריגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-25 בספטמבר 1938 הכריז חואן נגרין ראש ממשלת ספרד, כי "מסיבות בינלאומיות" יעזבו אנשי הבריגדות את אדמת ספרד באופן חד צדדי. אם תקוותו הייתה כי עזיבה זו תסיים את הנוכחות הזרה במלחמה, הרי שזו נכזבה, ואנשי הכוחות הגרמנים והאיטלקים שלחמו לצד הלאומנים נותרו בספרד עד לסיום המלחמה. באוקטובר 1938 עזבו 12,673 לוחמי הבריגדות שנותרו בספרד בשלב זה את אדמת ספרד. לרבים מהם לא היה זה סיומו של המאבק, כי אם תחילתו.

מבנה הבריגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה לזכר הבריגדות בלונדון

הבריגדות הראשונות הורכבו במיוחד ממתנדבים צרפתים, בלגים, איטלקים וגרמנים, ונשאו את המספרים 11 עד 13.

הפלוגות הורכבו מאנשי לאום אחד, על מנת לשפר את קליטת הפקודות. הם נקראו על שם גיבורים לאומיים של תנועות השמאל בארצות אלו. כך נקראה הפלוגה הבריטית "סקלטבה" על שם מנהיג קומוניסטי בריטי ממוצא הודי (אך הבריטים לא אהבו את השם והתייחסו לעצמם פשוט כ"פלוגה הבריטית"), הגרמנים נקראו על שם המנהיג הקומוניסטי ארנסט טלמאן, הצרפתים נקראו "פלוגת לואי מישל" על שם מנהיגה של הקומונה הפריזאית בשנת 1871, הקנדים נקראו "פלוגת מקנזי-פפינו" על שם מנהיגי המרד בשנת 1837 כנגד השלטון הבריטי, והאמריקנים קראו לעצמם על שם ג'ורג' וושינגטון ואברהם לינקולן. היו אלו היחידות האמריקניות הראשונות שבהן היה שילוב של לוחמים ממוצא גזעי שונה ובהן הנהיגו מפקדים אפרו-אמריקנים פקודים לבנים. לאחר אבדות קשות בקרב חרמה מוזגו שתי הפלוגות האמריקניות לפלוגה אחת בשם וושינגטון-לינקולן.

היו קרוב ל-40,000 מתנדבים. כ-9,000 עד 10,000 מהם היו צרפתים. רובם פועלים, וחצים מפריז. רבים מהם היו ותיקי מלחמת העולם הראשונה. המתנדבים היו ברובם קומוניסטים, או תחת סמכות קומוניסטית. הם היו מעורבים בלחימה בברצלונה כנגד מתנגדי הקומוניסטים במחנה הרפובליקני (אנשי מפלגת POUM, ראשי תיבות של Partido Obrero de Unificación Marxista מפלגה מרכסיסטית עצמאית בעלת גוון טרוצקיסטי ואנרכיסטי).

בשלבים מאוחרים יותר של הלחימה בוטלו חוזיהם של שכירי חרב, ולימוד השפה הספרדית הפך לחובה, כאשר היחידות הפכו לחלק מן הצבא הספרדי הרפובליקני הסדיר.

מעמדם של אנשי הבריגדות לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארצות מוצאם של רבים מחברי הבריגדות שלטו משטרים בעלי אופי ימני, אשר לא גילו אהדה ללוחמים בשורות הבריגדות, אך לאחר מלחמת העולם השנייה מצאו עצמם משטרים אלו בהתנגשות עם אותם המשטרים הפשיסטים עצמם כנגדם לחמו אנשי הבריגדות. בראייה לאחור, הבינו רבים כי הלוחמה בספרד הייתה אך הקדמה לנעשה במלחמת העולם השנייה. כיום נראים הלוחמים בשורות הבריגדות כגיבורים, אשר נאבקו אל מול צבאות הלאומנים מבחוץ, בעודם נאבקים כנגד משטר סטליניסטי והוצאות להורג שרירותיות של "בוגדים" מבפנים.

מדינות מזרח אירופה הוקיעו את לוחמי הבריגדה הבינלאומית במסגרת הרדיפות הסטליניסטיות בתחילת שנות ה-50. בצ'כוסלובקיה הופץ בשנת 1953 חוזר רשמי של המשרד לביטחון המדינה שהזכיר את לוחמי הבריגדה ביחד עם אנשי משמר הלינקה ומשתפי הפעולה עם הנאצים בצ'כיה‏[1].

ב-26 בינואר 1996 הממשלה הספרדית הכירה באנשי הבריגדות ונתנה להם אזרחות ספרדית. באותו הזמן נותרו בחיים כ-600 מחברי הבריגדות לשעבר. היה זה מילוי הבטחתו של ראש הממשלה הספרדי בשנת 1938 חואן נגרין אשר הבטיח להעניק לאנשי הבריגדות אזרחות ספרדית, אך הדבר נמנע בשל העובדה כי הרפובליקנים הפסידו במלחמה.

יהודים ואנשי ארץ ישראל במלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ המלחמה, בשנת 1936 היה ברור לרבים מן היהודים בעולם כי קו החזית במלחמה כנגד הפשיזם והנאציזם הינו בספרד. אל התמיכה היהודית המסורתית בתנועות השמאל הקומוניסטיות, הצטרפה ההבנה כי יש לעצור את הפשיסטים בכל מחיר, וכי אם אלו לא ייעצרו בספרד, יהיה בכך משום אסון לאנושות וליהדות, כפי שאכן אירע. מסיבה זו היה מספרם של היהודים גדול במיוחד בקרב הבריגדות הבינלאומיות. בין המתנדבים היהודים היו אנשים שיזכו לימים להיות מובילים בתחומיהם, כבמאי פיטר פריי, אשר לימים יהיה בין הבמאים המובילים במדינת ישראל ולחם בשורות הלוחמים מקנדה. עם זאת, היו יהודים מעטים שנלחמו גם בקרב כוחות הצבא הגרמניים והאיטלקים בשרות הכוחות הפשיסטים.

כחמישית מן המתנדבים מכל האומות היו יהודים, מכל מגוון הקשת הפוליטית היהודית באותו הזמן - סוציאליסטים, קומוניסטים, בונדיסטים, אנרכיסטים וציונים. שיעור היהודים בקרב הסגל הרפואי בבריגדות היה כה גבוה, עד שנאמר כי שפת הדיבור שם הייתה יידיש. מעריכים את מספרם הכולל של הלוחמים היהודים בין 6,500 ל-8,000 מתוך מספר כולל של בין 35,000 ל-40,000 לוחמים. בין האמריקנים היה שיעורם גבוה במיוחד, כשליש מן הלוחמים.

לאור עובדה זו נשקלה הקמת פלוגה יהודית. לבסוף הוקמה מחלקה יהודית בפלוגת "דומברובסקי" הפולנית שפעלה במסגרת הבריגדה ה-13, והיא נקראה "פלוגת נפתלי בוטווין" על שם פועל יהודי שהוצא להורג בשל הריגת שוטר בפולין על רקע פוליטי. כמאה וחמישים יהודים שירתו בפלוגה, שהוקמה ב-12 בדצמבר 1937, מצרפת, בלגיה, ארץ ישראל ופולין. דגלה של הפלוגה היה סמל הכוכב משולש הצלעות של הבריגדה והמילים "לחירותכם ולחירותנו" בפולנית, יידיש וספרדית. [1] מציג את תג הזרוע של הפלוגה. הפלוגה הושמדה כמעט בקרב באסטרמדורה.

מספרם של בני ארץ ישראל שהשתתפו במלחמה הוא כ-160 איש - רבע מהם שירתו בתפקידים עורפיים ו-60 איש מן החיילים הקרביים נהרגו במלחמה. ‏‏רובם היו קומוניסטים חברי הפק"פ שגורשו לספרד על ידי שלטונות המנדט הבריטי. תחילה הפק"פ ניסה להתנגד לכך מחשש שדבר זה יביא את סופה של המפלגה אולם לאחר שהתברר שלא יוכל לשלטונות המנדט הם אימצו את החברים היוצאים לספרד, גם מפני שחלקם היוו אופוזיציה פנימית במפלגה וגם כדי להתיישר עם עמדתן של מפלגות קומוניסטיות אחרות בעולם.‏[2]

כבר באוגוסט 1936 הקימו חוגי שמאל בארץ את "אנטיפא - האגודה לעזרת קורבנות הפשיזם והאנטישמיות", שניסתה לעורר מודעות למצב בספרד ולארגן סיוע כספי ופוליטי לכוחות הרפובליקה. עיתוני השמאל, כמו הארץ ודבר נקטו בקו פרו רפובליקאי, עיתון הבקר שהיה ביטאון ברית הציונים הכלליים, תמך במורדים ואילו הירדן ביטאונה של ברית הציונים הרוויזיוניסטים בהנהגת זאב ז'בוטינסקי תמך באופן גלוי בפשיזם האיטלקי וייחל לניצחונו של פרנקו.

הציונים לא אסרו על אנשיהם להצטרף ללוחמים, אך בזמן בו השתולל המרד הערבי הגדול, והמאבק הציוני על הקמת המדינה ועל העלייה היה בשיאו, נראה היה, אם כן, כי הסולידריות הבינלאומית שסימלה ההצטרפות לבריגדות הבינלאומיות, אינה בסדר העדיפות של אנשי היישוב העברי, וודאי לא של הנהגתו. ידועה התשובה שנתן יעקב חזן מראשי השומר הצעיר לאיש קיבוץ כפר מנחם, דוד קרון אשר ביקש את רשותו להתנדב ללחימה בקרבות: "חניתה לפני מדריד".

קרון השתתף בקרבות, ולאחר שובו היה לימים לאחד מראשי המוסד, ולאישיות ביטחונית בכירה. לאחר נפילת משטר פרנקו שב לספרד על מנת לבקר באתרי הקרבות בהם השתתף. כמו קרון, השתתפו בקרבות מספר ציונים, אך ההשתתפות לא הייתה מאורגנת, והם הגיעו כיחידים. עם זאת, באופן יחסי למספר היהודים בארץ ישראל, היה שיעור ההשתתפות גבוה ביחס לשיעור ההשתתפות מכל מדינה שהיא. סרטו התיעודי של ערן טורבינר משנת 2006 שהנציח את המשתתפים היהודים והארץ ישראלים בלחימה, נקרא, כפרפרזה על תשובתם של מנהיגי השומר הצעיר לקרון, "מדריד לפני חניתה".

לאחר המלחמה הייתה לוותיקיה הילת גבורה, כראשוני הלוחמים בפשיזם. רבת משמעות היא העובדה כי בביוגרפיה הדמיונית שחיבר לעצמו המרגל ישראל בר הופיעה, באופן מובן מאליו, השתתפות בלחימה בספרד, אשר סייעה לו להתקבל כסמכות ביטחונית, על מנת לרגל לטובת ברית המועצות.

המתנדבים הארצישראלים ששבו ממלחמת ספרד נרדפו על ידי הבריטים. לרובם לא הותר לחזור בחזרה לארץ, והם היגרו לצרפת וארצות הברית ומדינות בדרום אמריקה. אלה ששבו נאלצו לשנות זהות. היו ביניהם שחזרו דרך פולין, והתחזו לחלוצים עולים. שירותם בספרד היה לסוד כמוס עד עזיבת הבריטים בשנת 1948.

מדינת ישראל לא הנציחה את זכר הלוחמים באופן רשמי, בקריאת רחובות, אתרים או מבני ציבור על שמם, או במחקר והנצחת פועלם באופן מוסדי. חריג בולט הוא חורש בהרי ירושלים "חורש השלום והאחווה - הבריגדות הבינלאומיות 1939-1936". רשימת שמותיהם של הלוחמים ושל הנופלים מא"י מופיעה בספרה של רות לוין "הישרים היו איתה".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיים לנדאו, עיתונאי על המשמר, היינו הלוחמים הראשונים נגד הנאצים, שיחה עם 3 מלוחמי ספרד, ראיון מקיף בעיתון על המשמר, 15 באוקטובר 1972.
  • פיטר פריי ותלמה רובי-פריי, תלמה ופיטר : חיים ותיאטרון - המסע הכפול, הוצאת זמורה-ביתן, תל אביב תשנ"ו. מאנגלית: טלי נתיב-עירוני.
  • Abidor. Mitch. The Naftali Botwin Company.
  • Beevor, Anthony. The Spanish Civil War. 1982.
  • Brome, Vincent. The International Brigades. Heinemann. London. 1965.
  • Carroll, Peter N. The Odyssey of the Abraham Lincoln Brigade. Americans in the Spanish Civil War. Stanford University Press. 1994.
  • Crossman, Richard. The God That Failed. Columbia University Press. 1950.
  • Hopkins, James K. Into the Heart of Fire, The British in the Spanish Civil War. Stanford University Press. Cal. 1998.
  • Sugarman. Martin. Jews in the Spanish Civil War. Jewish Virtual Museum Library. 2004
  • מכאן למדריד, תערוכה גדולה שנפתחה במאי 2012, במוזיאון ארץ ישראל, רמת אביב, על המתנדבים הארץ ישראליים לבריגדות הבינלאומיות. ראו כאן [2]. אוצרות: בתיה דונר, רחל בונפיל.
  • גם הם בגיבורים: מתנדבים ארצישראליים ב"בריגדות הבינלאומיות", (1936 - 1938), , מאת דן יהב, 2008.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ישראל נוימן, הודאתו של ארתור לונדון, דבר, 4 באפריל 1969
  2. ^ ‏ ‏שמואל דותן, אדומים: המפלגה הקומוניסטית בארץ ישראל ,עמ' 243-247‏