אמיל דורקהיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
אמיל דורקהיים

דוד אמיל דורקהייםצרפתית: David Émile Durkheim;‏ 15 באפריל 1858 - 15 בנובמבר 1917) היה סוציולוג צרפתי-יהודי, מאבות הסוציולוגיה ומדעי החברה. דורקהיים הקים בשנת 1895 את המחלקה האקדמית הראשונה לסוציולוגיה, וב-1896 ייסד את אחד מכתבי העת הראשונים המוקדשים למדעי החברה, "ל'אנה סוסיולוז'יק" (L'Année Sociologique ). על מנת לחקור את החברה בתרבות המודרנית, הוא יצר את אחת מהגישות המדעיות הראשונות להבנת תופעות חברתיות והיה ממייסדי הפונקציונליזם.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דורקהיים נולד באפינל (Épinal) שבחבל לורן בצרפת. אביו וסבו היו רבנים, ואילו הוא עצמו היה חילוני לחלוטין. למעשה, רבים ממחקריו ניסו להוכיח שגורמים חברתיים הם המקור לתופעות דתיות. אף על פי כן, עברו היהודי השפיע על חייו, ורבים מחבריו, מתלמידיו, ומעמיתיו היו יהודים. עם אלה נמנה גם אחיינו, מרסל מוס.

כתלמיד מחונן התקבל דורקהיים לאקול נורמל סופרייר בשנת 1879. המחזור שלו היה מהמבריקים ביותר במאה ה-19, ורבים מהבוגרים, למשל ז'ן ז'ורס ואנרי ברגסון, היו לאינטלקטואלים בעלי שם בצרפת. ב"אקול" למד דורקהיים עם פוסטל דה קולנחס, קלסיקאי בעל זווית ראייה סוציולוגית-מדעית. באותו זמן הוא קרא את כתביהם של אוגוסט קונט והרברט ספנסר.

כבר בראשית הקריירה שלו התעניין דורקהיים בגישה מדעית לחקר החברה. התעניינות זו גררה אחריה את המאבק הראשון מבין רבים שיהיו לו עם הממסד האקדמי של צרפת, שלא לימד שום מדע חברה. דורקהיים מצא כי מדעי הרוח אינם מעניינים אותו, והוא סיים שני מהסוף במחזורו בסיומו את לימודיו.

הפוליטיקה תרמה גם היא להתעניינותו של דורקהיים במדעי החברה. הפסדה של צרפת במלחמת צרפת פרוסיה גרם להתנגדות לשלטון הרפובליקאי החילוני, ורבים חשבו כי הדרך היחידה לחדש את פניה של צרפת היא חיזוק הגורמים הקתוליים והלאומנים. דורקהיים, כיהודי וכסוציאליסט, היה לפיכך במיעוט מבחינה פוליטית. פרשת דרייפוס, בשנת 1894, חיזקה את גישתו זו.

אדם בעל דעות כשל דורקהיים לא היה יכול להתמנות לתפקיד משמעותי בממסד האקדמי של אותם הימים. לכן, בשנת 1887, בשנה שבה למד סוציולוגיה בגרמניה, הוא נסע לבורדו, שבה הוקם אז המרכז הראשון להכשרת מורים. הוא לימד שם פדגוגיה ומדעי החברה (נושא חדש בצרפת). מעמדה זו גרם דורקהיים לרפורמה במערכת בתי הספר הצרפתיים, והכניס את תחום לימודי החברה לתוכנית הלימודים. גם כאן, נמתחה עליו ביקורת רבה בשל השקפתו שהמוסר והדת אינן אלא עובדות חברתיות בלבד.

העשור האחרון של המאה התשע עשרה היה עבורו תקופה של יצירתיות מרשימה. בשנת 1893 הוא פרסם את ספרו "חלוקת העבודה בחברה", ובו האמירה היסודית שלו לגבי טבעה של החברה האנושית והתפתחותה, ובשנת 1895 הוא פרסם את "חוקים לשיטה הסוציולוגית". במניפסט זה הגדיר דורקהיים את הסוציולוגיה ואת שיטות המחקר בתחום. בשנה זו הוא גם הקים את המחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה של בורדו. ב-1896 הוא ייסד את כתב העת "ל'אנה סוסיולוז'יק", (l'Année Sociologique) ("השנה הסוציולוגית"), ובו הוא פרסם את עבודותיו שלו ואת עבודותיהם של תלמידים וחוקרים רבים אחרים (שם זה שימש גם ככינוי לקבוצת התלמידים שפיתחה את תורתו הסוציולוגית). לבסוף, בשנת 1897, הוא פרסם את הספר "התאבדות" כמחקר סוציולוגי לדוגמה.

ב-1902 השיג דורקהיים לבסוף את מטרתו לקבל מעמד משמעותי בפריז, כאשר קיבל את הקתדרה לחינוך בסורבון. מכיוון שאוניברסיטאות צרפתיות הן מבחינה טכנית מוסדות להוראת מורי תיכון, מעמד זה נתן לדורקהיים השפעה משמעותית – הרצאותיו היו היחידות שכל הסטודנטים היו מחויבים בהם. למרות הטענות, שהועלו על רקע מתוצאות משפט דרייפוס, על כך שמינויו היה פוליטי[דרוש מקור], גדל כוחו של דורקהיים כאשר הוא קיבל קביעות בקתדרה זו, וקרא לה בשם "הקתדרה לחינוך ולסוציולוגיה". בשנה זו הוא גם פרסם את מחקרו המשמעותי האחרון - "צורות יסוד של החיים הדתיים".

למלחמת העולם הראשונה הייתה השפעה טרגית על חייו של דורקהיים. השמאלנות של דורקהיים תמיד הייתה פטריוטית ולא בינלאומית. הוא ביקש שצרפת תהיה חילונית ורציונלית, אך המלחמה והתעמולה הלאומנית הקשו עליו להחזיק בדעות מורכבות אלו. אמנם דורקהיים תמך בצורה פעילה בארצו, אך חוסר רצונו להסכים ללאומנות פשוטה, יחד עם רקעו היהודי, הפכו אותו למטרה טבעית של הימין הצרפתי העולה. מה שחשוב יותר, הדור של התלמידים שהוכשרו על ידי דורקהיים גויס כחיילים למלחמה, ורבים מהם מתו בקרבות הקשים. לבסוף, בנו של דורקהיים עצמו מת במלחמה – מכה שממנה דורקהיים לא הצליח להתאושש. תשוש וממוטט רגשית, נפטר דורקהיים משבץ ב-1917.

תאוריות ורעיונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דורקהיים התעניין בעיקר במה שהוא ראה כהתמוטטותן של נורמות חברתיות וחוסר האנושיות הגוברת של החיים החברתיים. כדי לחקור את החברה בתרבות המודרנית, הוא יצר את אחת הגישות המדעיות הראשונות לתופעות חברתיות.

דורקהיים, שלא כמקס ובר, לא האמין שסוציולוגים צריכים לחקור את מניעיהם של פרטים בחברה. הוא נחשב למייסד ה"מתודולוגיה הקולקטיבית" או ה"הוליזם" (המנוגדת למתודולוגיה אינדיבידואליסטית), והוא ביקש שיחקרו את ה"עובדות החברתיות", מונח שהוא טבע כדי לתאר תופעות שיש להן קיום בחברה בלבד, ואינן קיימות אצל כל אדם בנפרד.

דורקהיים היה פוזיטיביסט וטען כי לימוד של האדם ושל התנהגותו חייב להימנע מגישה שמביאה בחשבון אלמנטים הנעוצים במבנה האישיות או בתורשה והגנטיקה שלו. לטענתו, לימוד האדם וניסיון להסביר את חייו והתנהגותו חייב קודם כול, ובעיקר, לקחת בחשבון את השפעת החברה עליו.

במחקרו "החלוקה של העבודה בחברה" בחן דורקהיים כיצד הסדר החברתי נשמר בסוגים שונים של חברות. הוא התמקד בחלוקת העבודה, ובחן כיצד חלוקה זו השתנתה בין חברות מסורתיות לחברות מודרניות. כותבים אחרים לפניו, כגון הרברט ספנסר ופרדיננד טניס, טענו כי חברות מתפתחות בדומה לאורגניזמים, מתקדמים ממצב פשוט למצב מסובך יותר, הדומה להרכבה של מכונה מסובכת. דורקהיים הפך את הטענה הזו. הוא טען כי חברות מסורתיות היו "מכניות" יותר, ושהן הצליחו להתקיים מכיוון שהכול היה פחות או יותר דומה, ולכן שלכולם היו דברים רבים משותפים. לעומת זאת, בחברה המודרנית יש חלוקה מסובכת של העבודה ולכן חברות אלה הן שיש בהם סולידריות "אורגנית". לפי תפיסה זו, ניתן לדמות את החברה לגוף אנושי המורכב מאיברים שונים, שכל אחד מהם אחראי לפעולות מסוימות, אך כדי לתפקד כהלכה כל האיברים צריכים בהרמוניה. כך גם בחברות מודרניות - האינדיבידואלים שמרכיבים את החברה פועלים בתחומים מוגדרים, והם תלויים בעבודתם של אחרים בתחומים אחרים. הקישור בין האינדיבידואלים הוא התלות ההדדית שלהם אחד בשני וזה מה שמאפשר לחברה לתפקד בהרמוניה. זאת, כאמור, בניגוד לחברות בהן יש סולידריות מכנית בהן האינדיבידואלים מספקים את צרכיהם בעצמם והתלות ביניהם מתבטאת ביכולו של כל אינדיבידואל למלא את מקומו של חבריו לקהילה.

אחד המושגים המרכזיים אצל דורקהיים ואצל קרל מרקס הוא חלוקת העבודה בחברה. שלא כמרקס, שהתייחס לחלוקת העבודה בהקשר של ניכוס וכוח, דורקהיים טען שהיא אינה אלא תהליך של שונות פונקציונלית. לטענת דורקהיים, בחלוקת עבודה חברתית מפותחת (הכוונה, בחברות מודרניות) המבנה החברתי עובר שינוי קיצוני, הצפיפות החברתית יורדת והמצפון הקולקטיבי נחלש – כך, נולדת השונות. השונות הזו יוצרת אנומליה חברתית עקב חולשת המצפון הקולקטיבי. לפיכך, דורקהיים מחפש את המנגנונים (מוסר, כללים, נורמות וגבולות חברתיים, אתיקה) היכולים לשמש כדבק המחבר בין אינדיבידואלים ומלכדם לכדי יחידות קהילתיות או מקצועיות.

דורקהיים דיבר על קונצנזוס ועל סדר חברתי והגדיר שני מקרים:

  • עבור חברה מסורתית: החברה מבוססת על הומוגניות, עניינים דומים, לכידות המבוססת על מסורת קהילתית, מין דבק חברתי. הומוגניות זו היא מעין סולידריות מכנית, הרגשת שייכות כמעט אוטומטית לקולקטיב כלשהו, מכאן נגזר על החברה המסורתית סדר חברתי שביסודו הסכמה מוסרית.
  • עבור חברה תעשייתית: החברה מבוססת על הטרוגניות, האנשים אינם דומים בשאיפותיהם, ישנה חלוקת עבודה ונוצרת תלות הדדית – סחר חליפין בשירותים ובמוצרים, היא היא הסולידריות האורגנית. מכאן נגזר על החברה התעשייתית סדר חברתי שביסודו תלות הדדית פונקציונלית.

בחברות מסורתיות, טוען דורקהיים, ההכרה הקולקטיבית שולטת לחלוטין בהכרה האינדיבידואלית – נורמות חברתיות הן חזקות מאד, וההתנהגות נשלטת היטב. התוצאה של החלוקה הגוברת של העבודה, לפי דורקהיים, היא שההכרה האינדיבידואלית מתבדלת מההכרה הקולקטיבית – ולפעמים מוצאת עצמה במאבק עם ההכרה הקולקטיבית. השינויים המהירים בחברה בשל חלוקת העבודה גורמת למצב של בלבול ביחס לנורמות, מה שמוליך בסופו של דבר לשבירתן של נורמות חברתיות. דורקהיים קורא למצב זה "אנומי". ממצב זה של אנומיה, מגיעים כל ההתנהגויות האנטי-חברתיות, למשל – התאבדות.

דורקהיים גם החזיק בדעה שבגלל שאנשים בחברה מסורתית אינם תלויים זה בזה, הם קרובים יותר מכיוון שהם אינם צריכים ליצור את הקשרים האלה בגלל מה שהם צריכים, אלא בשל הרצון שלהם. בחברה המודרנית הקשרים הם חזקים פחות מכיוון שהם מבוססים על צרכים.

דורקהיים, יחד עם הרברט ספנסר, היה ממייסדי הפונקציונליזם. הוא היה מהראשונים לתאר את החלקים החברתיים שהפונקציונליסטים התעניינו בהם כ"פונקציות".

"התאבדות"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו "התאבדות", שפרסם ב-1897, מספק דורקהיים המחשה לקשר שבין הפעולות העצמאיות של היחיד, לבין הסדר החברתי החולש עליהן. השימוש בהתאבדות כמודל להנחה בדבר הסדר החברתי הוא מפתיע, לכאורה, מאחר שמעשה ההתאבדות נעשה לרוב בבידוד מן החברה, על ידי אדם יחיד, והוא מעשה שלא ניתן לחזור עליו. ועם זאת, אפשר לצפות ברמה גבוהה של ודאות את מספר מקרי ההתאבדות שיתרחשו בחברה מסוימת בכל שנה, בכפוף לתנאיה של החברה ולמאפייניה.

דורקהיים חקר את שיעורי ההתאבדות השונים אצל פרוטסטנטים והישווה אותם לשיעורי ההתאבדות אצל קתולים, ומצא הבדלים קבועים הניתנים לניבוי. בין ההסברים לשוני בין הקהילות, השליטה החברתית החזקה אצל הקתולים, הבאה לידי ביטוי הן בטקסים והן בקשר עם חברי קהילתם, עשויים להיות הגורם לשיעור ההתאבדות הנמוך יותר אצלם. לפי דורקהיים, לאנשים יש רמה מסוימת של קשר עם הקבוצה שלהם, שהוא קורא לה "אינטגרציה חברתית". שיעור גבוה או נמוך בצורה לא רגילה של אינטגרציה חברתית יכול להוביל לשיעור התאבדות גבוה; שיעורים נמוכים גורמים להתאבדות מכיוון שבמצב זה יש חברה לא מאורגנת, הגורמת לאנשים לפנות להתאבדות כמפלט האחרון. שיעורים גבוהים גורמים להתאבדות מכיוון שאנשים לא רוצים להיות למעמסה על החברה. לפי דורקהיים, לחברה הקתולית יש שיעור נורמלי של אינטגרציה חברתית, ואילו לחברה הפרוטסטנטית יש שיעור נמוך. מחקר זה השפיע על חלקים מתאוריית השליטה, והוא פעמים רבות מוזכר כמחקר סוציולוגי קלאסי. חשוב להדגיש, דורקהיים לא התעניין במניעים האישיים שמובילים אנשים להתאבד, אלא באופן שבו המבנה החברתי מאפשר התאבדות. במילים אחרות, הניתוח של החברה הוא ברמת המאקרו ולא ברמת המיקרו (כלומר לא ברמת האינדיבידואל). המוטיבציה למחקר הייתה להבין את הקשר בין רמת הלכידות החברתית והאופן שבו החברה שומרת על החברים בה. זאת במטרה להבין אך החברה מתפקדת כמכלול, מעבר למניעים האישיים של האינדיבידואלים או מבנה האישיות שלהם.

לפי התאוריה של דורקהיים, האדם האובדני הוא אדם הנמצא בקשר חזק או חלש מדי עם החברה, או אדם שהשליטה של החברה בו היא חזקה או חלשה מדי. בעזרת תאוריה זו הבחין דורקהיים בארבעה סוגי התאבדות:

  • התאבדות אגואיסטית: האדם האובדני כמעט שאינו נמצא בקשר עם הסביבה, ושליטתה בו היא חלשה מאוד. התאבדות כזאת נובעת מרצונות נרקיסיסטים שלא מומשו. האדם מרגיש שהוא חייב להצליח בכוחות עצמו, שכן אין לו את החברה כמשענת תומכת. כשהוא מרגיש שהוא לא מצליח לעמוד לבדו, הוא פונה להתאבדות.
  • התאבדות אנומית: גם כאן האדם נמצא בקשר חלש עם הסביבה והשליטה של הסביבה היא חלשה, אך סיבת ההתאבדות כאן שונה. האדם האובדני מרגיש חוסר זהות חברתית. הוא מרגיש בודד ומנוכר. הרגשה זו היא שמביאה אותו להתאבדות. סוג זה של התאבדות נפוץ בעיקר אצל מהגרים שחשים לרוב כנפרדים מהחברה בה הם חיים, או בתקופה של אנומיה חברתית, דהיינו בלבול ערכים ונורמות. זה קורה, למשל, ברגעי שפל וגאות כלכליים.
  • התאבדות פטליסטית: האדם נמצא בקשר חזק ביותר עם החברה, והיא שולטת בו לחלוטין. הקשר עם החברה חזק כל כך עד כי האדם מרגיש שהוא נעלם בתוכה – הוא מרגיש חוסר זהות אינדיווידואלית, ומבקש להימלט מהחנק החברתי. סוג ההתאבדות הזה אופייני בעיקר בחברות טוטליטריות.
  • התאבדות אלטרואיסטית: גם כאן האדם נמצא בקשר חזק עם סביבתו, והשליטה בו חזקה. האדם מרגיש כנוע לחלוטין לחברה. אך בסוג זה החברה היא זו שקוראת ליחיד להקריב את חייו למענה. האדם מוגדר כאובדני, על אף שלהתאבדותו ישנה מטרה – להגן או להלחם למען חברתו.

יש בהסבר זה כדי לבאר מדוע ההתאבדות אינה נפוצה בחברות מסורתיות, הידועות ברמת לכידות חברתית בריאה וקבועה; הבעיה המרכזית של חברות דתיות היא קיומה של אמונה לגבי חיים לאחר המוות. אמונה זו עלולה הייתה להעלות את סף האלימות, שכן היא מפחיתה את הפחד מן המוות. על כן מרבית האמונות השולטות בחברות כאלו אוסרות באיסור חמור על התאבדות, וטוענות שהעובר על האיסור יינזק בחיים שלאחר המוות.

"הצורות האלמנטריות של חיי הדת"[עריכת קוד מקור | עריכה]

דורקהיים סבור כי כל הקטגוריות האפיסטמולוגיות (מאריסטו ועד קאנט), הן בסופו של דבר קטגוריות חברתיות. צורות ההסתכלות הקנטיאניות של זמן ומרחב, הם ביטוי של הזמן של החברה (השבט, העם, וכו') ושל המרחב של החברה. כך גם לגבי הקטגוריות כמו סיבתיות, אני, וכו'.

כללי הלוגיקה, כמו כללי האתיקה נחוצים לתיאום הפעולות בין יחידים בקבוצה נתונה. אלה החורגים מהלוגיקה המקובלת, נקראים משוגעים. אלה שחורגים מהאתיקה המקובלת, נקראים עבריינים. הפעולות המתואמות יכולות להיות של ריטואל, או צייד, או אימון כלשהו. פעולות אלו מטמיעות את הקטגוריות אצל היחיד. (הפעולות הופכות את הקטגוריות לאוטומטיות ובלתי מודעות ואינטואיטיביות, כפי שנראה בהמשך).

הקטגוריות המחשבתיות, כמו הטכנולוגיות, וכמו המוסדות, התפתחו לאורך ההיסטוריה. וכמו שמובן מאליו שאין כלי (מרכבה, תנור אפייה, וכו') שהוא כולו תוצר של אדם אחד, וכמו שאין מוסד (מערכת המשפט, הכנסייה, וכו') שהוא כולו תוצר של יחיד, כך הקטגוריות אינן תוצר של יחיד. הן תוצר של אמרגנציה של השלם הגדול והשונה מסכום חלקיו.

היות שריטואל וציד ממותה הן פעולות קולקטיביות, הן גם מצריכות קטגוריות קולקטיביות וייצוגים קולקטיביים.

לפני המדע, הייתה זו הדת שפיתחה את הקטגוריות של החשיבה האנושית, ולכן חקר הדת הגרעינית של שבטים קטנים באמריקה הדרומית, באוסטרליה ובאפריקה, יכול לאפשר לנו להבין את הצורות הבסיסיות של החשיבה האנושית.

הדת לא רק פיתחה את היידע האנושי, אלא את קטגוריות החשיבה האנושית (מטא-ידע).

ההשלכות הפילוסופיות של תורת דורקהיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוסרל חושב שהאינטנציות של אובייקטים הן מודעות. ואינטנציות של סובייקטים הן מודעות, אבל נגזרות באמצעות אמפטיה מהכוונות שלי. היידגר סבור שרוב האינטנציות כלל לא מודעות, (דוגמה שלי: בדיוק כפי שאנו לא מודעים ללחיצה על דוושות הברקס והגז, כשאנו מדברים בסלולר) ולכן אנו לא תופסים את הישות. ולכן אנו מחפצנים את הישות. כשהיישות היא האחר, אנו מחפצנים גם אותו. לכן גם אובייקטים וגם סובייקטים בחיי היומיום הופכים ללא מודעים, ואוטומטיים, ולא ישותיים. היידגר חולק על הוסרל וסבור שהכרת הישות יכולה להתקיים רק כשאנו שוברים את האוטומציה, ורואים את העולם בפליאה, כמו הילד, כמו האמן, כמו הטראומטי. הכרת הישות יכולה להיות באמצעות אינטואיצייה חושית, כמו חוש הטעם של פרוסט, שמכיר את עוגת המדליין של האמא שלו. לדעת היידגר זו המשמעות החדשה של האונטולוגיה.

לוינס, חולק על היידגר וסבור, שלא האונטולוגיה היא בבסיס ההכרה, אלא האתיקה. דהיינו, רק הראייה הלא אוטומטית והלא מחופצנת של האחר בבחינת "השומר אחי אנוכי", יכולה להביא להכרה ישותית של האחר.

אם כך, הכרת האחר אצל הוסרל, היא משנית להכרת האני (הקרטזיני-סוליפסיסטי), והיא נגזרת באמצעות אמפטיה. אצל היידגר היא מיידית באמצעות דה-אוטומטיזצייה ודה-חיפצון, כפרויקט אונטולוגי. אצל לוינס לעומת זאת זהו פרויקט אתי, ולא אונטולוגי. פרויקט שמצריך הוספת ארבע קטגוריות לקטגוריות הקנטיאניות. לוינס רוצה להוסיף את ארבע הקטגוריות הבאות: אינסוף, מוות, אלוהים, האחר. אלו הקטגוריות של ההכרה האתית הלא-אונטולוגית של הזולת. דורקהיים לא רואה בהכרת הזולת כנגזרת בין-סובייקטיבית מתוך הסובייקט, ולא מתוך אונטולוגיה ישירה של דה-אוטומציה, ולא אתיקה של דה אוטומציה, אלא מתוך סוציולוגיה שבה הקולקטיב הוא הנתון, והיחיד הוא הנגזרת שלו. לכן לדורקהיים אין את בעיית הכרת האחר, כפי שיש להוסרל, היידגר, ולוינס.

יחסו לדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

דורקהיים, שנולד יהודי, היה אתאיסט בכל חייו הבוגרים, ניתח את הדת כתוצר חברתי, אשר עומדת בבסיס התפיסה והפרשנות האנושית. הוא חקר לעומק את הדת בספרו מ-1912, "צורות של חיים דתיים".

השפעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתביו של דורקהיים תורגמו לאנגלית ויובאו לארצות הברית על ידי הסוציולוג טלקוט פארסונס. פארסונס שילב רבים מרעיונותיו של דורקהיים ברעיונותיו של מקס ובר כיסוד לפונקציונליזם מבני, התאוריה הסוציולוגית שהייתה השלטת בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]