משתמש:אמפל/טיוטה

טורבינת מגח אוויר (RAT – Ram Air Turbine) היא טורבינה קטנה מונעת אוויר המחוברת למשאבה הידראולית, או לגנרטור חשמלי, המותקנת במטוס ומשמשת כמקור כוח. ההתקן מייצר כוח מזרם אוויר בלחץ גבוה הנוצר ממהירות המטוס. במטוסים מסויימים ייקרא ההתקן גנרטור מונע באוויר (ADG).

הפעלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוסים מודרניים משתמשים בטורבינת מגח-אוויר כמעט רק לעת חירום. במקרים בהם אובד מקור הכוח הראשי או המשני, ה-RAT יפעיל מערכות חיוניות (בקרות טיסה, מערכות הידראוליות ומכשור קריטי להטסה). התקני RAT מסוימים ייצרו רק כוח הידראולי, אשר בתורו משמש להנעת גנרטורים חשמליים.

בחלק מהמטוסים המוקדמים (כולל ספינות אוויר), הותקנו מערכות אלו באופן קבוע. המערכות הפעילו גנרטור חשמלי קטן או משאבת דלק. במנועים אשר להם מדחפים במהירות קבועה, כמו של מנועי Argus As 410 הגרמנים שהותקנו במטוסי Foke-Wulf Fw 189, השתמשו בהתקן להפעלת בקרת מהירות המדחף.

במטוסים מודרניים, ייצור הכוח מבוצע על ידי מנועי המטוס הראשיים או במנוע טורבינה נפרד הנקרא יחידת כוח עזר (APU), המותקן לרוב בחלקו האחורי של המטוס או בכן הנסע של גלגלי המטוס. הטורבינה מייצרת כוח מזרם האוויר המתקבל ממהירות המטוס. בתנאים רגילים, הטורבינה תתכנס לתוך גוף המטוס (או הכנף), ותיפתח באופן ידני או אוטומטי לאחר אובדן כוח במנוע המטוס. בזמן שבין אובדן הכוח במטוס להפעלת ופריסת הגנרטור, יעשה שימוש בסוללות.

שימוש צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

טורבינת מגח אוויר נפוצה מאוד בכלי טיס צבאיים האמורים לשרוד אובדן כוח פתאומי ומוחלט. המערכת מספקת כוח גם למערכות המותקנות בפודים מוטסים כגון לתותח M61 וולקן. דגמים מסוימים של פצצות גרעין מתוצרת בריטניה עשו שימוש בטורבינה כדי להפעיל מדי גובה ומערכות נוספות שכן היתה זו חלופה אמינה יותר לעומת סוללות.

מערכות אלקטרוניות הצורכות חשמל רב, כגון מערכת הל"א AN/ALQ-99, יכולות להיות מופעלות על ידי הטורבינה באופן שוטף. הדבר מאפשר התקנת פודים אלו על כל מתלה קשיח סטנדרטי, ללא צורך באספקת חשמל נקודתית לפוד. כך ניתן להרכיב עד חמש מערכות AN/ALQ-99 עם טורבינות מגח-אוויר על מטוסי בואינג EA-18G Growler, עם שתיים מתחת לכל כנף ואחת מתחת לגוף המטוס. כל פוד כזה מכיל שני משדרים, כל אחד עם אנטנה כיוונית משלו והטורבינה נשארת פרוסה לאורך כל הטיסה.

שימוש אזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוסי נוסעים מסחריים מדגמים רבים, החל מה-Vickers VC10 של שנות ה-60, מצוידים בטורבינת מגח-אוויר.

למטוס האיירבוס A380 יש את טורבינת מגח האוויר הגדולה בעולם בקוטר של 1.63 מטר. הדגם הנפוץ יותר הוא בסביבות 80 סנטימטרים. טורבינת מגח אוויר טיפוסית במטוס מסחרי יכולה להפיק 5 עד 70 קילוואט. דגמים קטנים יותר, בטיסה במהירות אוויר נמוכה, עשויים להפיק עד 400 וואט.

בטורבינה נעשה שימוש גם להפעלת משאבות צנטריפוגליות להפעלת מערכות של מטוסי ריסוס. הסיבה העיקרית לבחירת הטורבינה היא בטיחות; כך, שימוש בטורבינה למטרת ריסוס בארצות הברית מאפשר למנוע ומערכות הכוח במטוס אשר קיבלו הסמכה של ה-FAA להישאר ללא שינוי. כך, במקרה תקלה במשאבה אינה משפיעה על יכולת הטיסה של המטוס או מערכותיו מלבד העובדה שמערכות הריסוס אינן מתפקדות.

תפקידה של ישראל במלחמת איראן-עיראק כלל תמיכה שסיפקה ישראל לאיראן במהלך מלחמת איראן-עיראק בין השנים 1980-1988.

במהלך המלחמה הייתה ישראל אחת מספקיות של ציוד צבאי לאיראן. ישראל סיפקה הדרכה צבאית וגם תמיכה ישירה למאמץ המלחמתי של איראן כאשר הפציצה והשמידה את הכור הגרעיני של עיראק אוסיראק, במהלך מבצע אופרה.

מכירת הנשק הישראלית לאיראן הקלה על עזיבת חברי הקהילה היהודית הפרסית מאיראן לישראל ולארצות הברית ונעשתה בחשאי.

איראן הכחישה בפומבי כל שיתוף פעולה בין שתי המדינות.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד למהפכה האיראנית ב-1979, תחת השאה מוחמד רזא שאה פהלווי הייתה איראן בעלת ברית ולקוח גדול של תעשיית הנשק הישראלית.

לאחר המהפכה, ממשלתו החדשה של האייתוללה חומייני הקפיאה את יחסיה עם ישראל. גם היחסים בין איראן לעיראק הידרדרו לאחר המהפכה. חומייני הטיף לאוכלוסיות השיעיות, הגובלות באיראן, להמשיך במהפכה האסלאמית. העוינות של איראן הובילה להסלמה ביחסים בין האייתוללה חומייני לנשיא עיראק סדאם חוסיין, שהיה סוני שדגל בלאומיות פאן-ערבית חילונית. סדאם חוסיין ראה במהפכה באיראן הזדמנות לכבוש את מחוז ח'וזסתאן מידי האיראנים. במחוז זה לאיראן היו שדות נפט ואוכולוסיה עם רוב ערבי.

מהדי באזרגאן, היה ראש הממשלה הראשון שמונה על ידי הממשל המהפכני. הוא פנה לממשלת ארה"ב להשגת ציוד צבאי לביסוס מעמדו; עם זאת, ממשל קרטר בחר שלא להיות מעורב בענייניה הפנימיים של איראן. בסתיו 1979 הסיעה בראשותו של בזרגאן המתון הפסידה במאבק פנימי לפלג הקיצוני העולה בממשלה המהפכנית.

ב-4 בנובמבר 1979 תפסו גורמים מהפלג הקיצוני את שגרירות ארצות הברית בטהראן והחזיקו את עובדי השגרירות האמריקאית כבני ערובה במה שנודע כמשבר בני הערובה באיראן. כתוצאה מכך, הטילה ממשלת ארה"ב אמברגו על איראן.

עסקת נשק חשאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאחר שלא הצליחו להשיג ציוד צבאי מממשל קרטר, האיראנים פנו בערוצים חשאיים לממשלת ישראל וניהלו מולה משא ומתן על עסקת נשק ראשונית בין שתי המדינות.

בתחילת 1980 בוצעה לראשונה מכירת ציוד צבאי על ידי ישראל לממשלת איראן של האייתוללה חומייני. בעסקה נמכרו צמיגים של מטוסי מקדונל דאגלס F-4 פנטום.

קצין איראני בשם מוחמד-רזה אמיניזאדה, שביקש מקלט מדיני באנגליה ב-1985, תיאר בראיון למגזין הלונדוני אל-דאסטור את המגעים הראשונים בין ישראל לממשלת חומייני שכללו ביקור בן 5 ימים ופגישות עם בכירי הממשל בעוד שדיפלומטים אמריקאים עדיין היו בני ערובה בטהרן.

תחילת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-22 בספטמבר 1980 תקפה עיראק את איראן. עם תחילת המלחמה איראן חיפשה דרך להצטייד בציוד צבאי מתוצרת אמריקאית ובריטית, שהיוו את רוב פריטי החימוש שלה. הבקשה הראשונה הועברה לישראל בתחילת 1980, ובאוקטובר 1980 הגיעה בקשה נוספת. ב-24 באוקטובר 1980 הוטסו לאיראן חלפים לטנקי עקרב FV-101 ו-250 צמיגים למטוסי פנטום. בערך באותו זמן, אספקת ציוד צבאי אחר, בבעלות ישראלית, הועברה בחשאי ממקומות אחסון באירופה לנמלים האיראניים צ'באהר, בנדר עבאס ובושהר. האספקה הצבאית כללה חלקי חילוף למטוסי פנטום, מסוקים ומערכות טילים. ממשל קרטר גילה על מכירות הציוד הצבאי והפעיל לחץ על ממשלת ישראל לעצור מכירות עתידיות, בעוד ארצות הברית מנהלת משא ומתן עם איראן לשחרור בני הערובה האמריקנים.

הסכם בין ישראל ארה"ב[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תחילת המלחמה, ישראל ביקשה אישור מארצות הברית למכור לאיראן ציוד צבאי מתוצרת אמריקאית. ממשל רונלד רייגן, שנבחר בתחילת 1981, אישר באופן חשאי לישראל למכור לאיראן ציוד צבאי לא מתוחכם מתוצרת אמריקאית, למרות שרשמית, ממשל רייגן התנגד נחרצות לכל מכירת נשק לאיראן.

רוברט מקפרלן, שהיה היועץ לביטחון לאומי, תיאם את ההסכם בין ראש ממשלת ישראל מנחם בגין לשר החוץ האמריקני אלכסנדר הייג.

בשלב זה החלו מכירות ציוד צבאי אמריקאי לא מתוחכם מישראל לאיראן. במקביל, ישראל הפרה את ההסכם ומכרה גם ציוד צבאי אמריקאי מתוחכם לאיראנים. במרס 1982 הודלף מידע אודות המכירות החשאיות האסורות לעיתון ניו יורק טיימס. אז התבהר לאמריקאים שממשלת ישראל מוכרת ציוד, ללא קבלת אישורם לכל מכירה, כנדרש בהסכם בין המדינות.

באביב 1982, לאחר שנקבע כי שר הביטחון הישראלי, אריאל שרון, מפר את ההסכם, ביטל ממשל רייגן את הסכמתו למכירת כל ציוד צבאי אמריקאי על ידי ישראל לאיראן.

מכירות אמל"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלישה עיראקית (1980–1982)[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המכון למחקרי ביטחון לאומי ליד אוניברסיטת תל אביב, מכירות הנשק הישראליות לאיראן הסתכמו בכ-500 מיליון דולר בין השנים 1981 ל-1983.

מומחי נשק אחרים העריכו את המכירות הכוללות ביותר מ-500 מיליון דולר בשנה, כולל חלקי חילוף למטוסים, ארטילריה ותחמושת. דו"חות פנימיים של ממשלת ארה"ב הצביעו על כך שבתחילת שנות ה-80 סך מכירת הנשק הישראלית לאיראן התקרבה ל-2 מיליארד דולר בכל שנה. רוב התשלום התקבל כנפט איראני שנמסר לישראל. לפי אחמד חיידרי, סוחר נשק שעבד עבור ממשלת איראן, "בערך 80 אחוז מהנשק שקנתה טהראן מיד לאחר תחילת המלחמה מקורו בישראל". העובדה "שחיל האוויר האיראני יכול לתפקד בכלל", לפי מארק פיתיאן, לאחר המתקפה הראשונית של עיראק ו"הצליח לבצע מספר גיחות מעל בגדד ולתקוף מתקנים אסטרטגיים "נבע "לפחות חלקית מהחלטת ממשל רייגן לאפשר לישראל לתעל נשק ממוצא ארה"ב לאיראן כדי למנוע ניצחון עיראקי קל ומוקדם".

בשנה הראשונה של מכירות נשק בקנה מידה גדול בשנת 1981, ישראל מכרה לאיראן נשק בשווי 75 מיליון דולר ממלאי התעשייה הצבאית הישראלית, התעשייה האווירית הישראלית וצבא ההגנה לישראל, במסגרת מבצע צדף. הציוד כלל 150 תותחים נגד טנקים מסוג M-40 ו-24,000 פגזים, חלקי חילוף למנועי טנקים ומטוסים, פגזי 106 מ"מ, 130 מ"מ, 203 מ"מ ו-175 מ"מ וטילי TOW.[35] ה-Cyprus Weekly דיווח כי נמל התעופה של לרנקה שימש להעברת הנשק מישראל לטהראן.[36] החומר הועבר במקור באוויר באמצעות מטוסים חכורים של חברת התעופה הארגנטינאית Transporte Aéreo Rioplatense ולאחר מכן, לאחר ההתנגשות האווירית של ארמניה ב-1981, בספינה.[35]

יעקב נמרודי, שהיה הנספח הצבאי של ישראל בטהרן מ-1955 עד 1979, חתם בדומה ביולי 1981 על עסקת נשק עם משרד ההגנה הלאומית של איראן. נמרודי הסכים למכור לאיראן נשק בשווי 136 מיליון דולר, כולל טילי לאנס, פגזי Copperhead וטילי הוק. עיתון צרפתי אישר את המכירה עם צילומי החוזה לעסקת הנשק בסך 136 מיליון דולר. במרץ 1982, ה"ניו יורק טיימס" ציטט מסמכים המצביעים על כך שישראל סיפקה מחצית או יותר מכל הנשק שהגיע לטהרן ב-18 החודשים הקודמים, בהיקף של לפחות 100 מיליון דולר במכירות.[30] השבועון "פנורמה" של מילאנו דיווח כי ישראל מכרה לאיראן 45,000 תת-מקלעים עוזי, משגרי טילים נגד טנקים, טילים, הוביצרים וחלקי חילוף למטוסים. "חלק גדול מהשלל מאש"ף במהלך המערכה בלבנון ב-1982 הסתיים בטהרן".

המתקפה האיראנית (1982–1984)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריאל שרון, שר הביטחון של ישראל, היה הראשון שחשף בפומבי מכירה ישראלית של ציוד צבאי לאיראן במהלך ביקורו בארצות הברית במאי 1982. במסיבת עיתונאים בפריז ב-28 בספטמבר 1983, אמר שרון כי ישראל מוכרת נשק לאיראן בהסכמת ארצות הברית. שגריר ישראל בארצות הברית משה ארנס אמר באוקטובר 1982 כי מכירת נשק ישראלית לאיראן מתבצעת בהסכמת הדרגים הגבוהים ביותר של הממשל האמריקאי.

דו"ח מחודש מרס 1982 קבע כי פקידים ישראלים הודו כי נמכרו נשק לטהרן וח'מיני עצמו אישר את עסקת הנשק עם ישראל.

בשנת 1983 מכרה ישראל נשק בשווי של יותר מ-100 מיליון דולר לטהראן. ההיקף או מכירת הנשק היו כה גדולים עד שמשרד מיוחד הוקם בקפריסין כדי להקל על העברת הנשק. עסקת הנשק הייתה המיליארדר הסעודי עדנאן חשוקג'י. איש הביניים האיראני הידוע ביותר היה Manucher Ghorbanifar.[38]: 190

באביב 1984, קנצלר מערב גרמניה הלמוט קוהל התלונן בפני ממשלת ארה"ב על מכירת נשק ישראלית בשווי 500 מיליון דולר לאיראן. מאוחר יותר ביולי 1984, נפגש יעקב נמרודי בציריך עם פקידים איראנים ועם ריפעת אל-אסד אחיו של נשיא סוריה חאפז אל-אסד. הפגישה הביאה להסכמה על משלוח של 40 משאיות של נשק ביום מישראל לאיראן, דרך סוריה וטורקיה. באופן דומה ב-1984, אחד מסוחרי הנשק האירופיים הרבים של ישראל, שבסיסו בשוודיה, שלח מאות טונות של חומרי נפץ ודינמיט בשווי של למעלה מ-500 מיליון קרונות דרך ארגנטינה לאיראן. עד 1985, ספינות משא דניות הושכרו. על ידי ממשלת ישראל וסוחרי נשק פרטיים ביצעו למעלה מ-600 נסיעות עם נשק מתוצרת אמריקאית בין הנמל הישראלי באילת בים האדום לנמל האיראני בנדר עבאס במפרץ הפרסי.[28]

תקופת איראן-קונטרה (1985-1986)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב - פרשת איראן-קונטראס

ישראל הקלה בין השנים 1985 ל-1986 על משלוחי נשק מארה"ב לאיראן כחלק מפרשת איראן-קונטרה.

פרשת איראן-קונטרה החלה בסוף 1984 כאשר נציגי ישראל ואיראן נפגשו כדי לדון בדרכים לפתיחת ערוץ נשק עם ארצות הברית לנשק מתוחכם מתוצרת אמריקאית. הדיון נערך בישראל בין סוחר הנשק האיראני מנוצ'ר ג'ורבניפר לבין נציגים ישראלים: יעקב נמרודי, סוחר נשק שהיה נספח הגנה ישראלי לשעבר באיראן; אל שווימר, מייסד תעשיית המטוסים בישראל, שהיה מקורב לראש הממשלה דאז שמעון פרס; ודוד קמחי, מנכ"ל משרד החוץ הישראלי. גורבניפר אמר שיש פקידים איראנים שחיפשו אוריינטציה פרו-מערבית יותר ומכירות של כלי נשק מתוחכמים מתוצרת אמריקאית יעזרו להם להשתלט עם האייתוללה רוחאללה חומייני.

ב-1986 נעצרו גם חמישה גברים בעלי קשרים לישראל שניסו למכור נשק בשווי 2.6 מיליארד דולר לאיראן בברמודה. אחרים נעצרו בניו יורק באותן אישומים. במרכז המשפט עמד האלוף במיל. אברהם בר-עם. המקרה נודע בתור תיק הנשק של Brokers of Death. ממשלת ישראל הכחישה מעורבות.

תקיפת הכור הגרעיני בעיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב - מבצע אופרה

כבר בספטמבר 1980 ניסתה איראן להשמיד את הכור אך התקיפה פגעה רק במבנים משניים.

הכור היה חלק מתוכנית הנשק של עיראק כפי שדווח ב-8 בספטמבר 1975, סגן הנשיא דאז סדאם חוסיין הכריז בפומבי כי רכישת הכורים הצרפתיים היא הצעד הממשי הראשון בייצור נשק אטומי ערבי. על פי הדיווחים, העסקה עם הצרפתים כללה בתחילה משלוח של 7% אורניום מועשר, אך בוטלה לאחר "לחץ כלכלי כבד" שהופעל על הצרפתים מהעיראקים העשירים בנפט, כדי לכלול במקום זאת 75 ק"ג של 93% אורניום מועשר טהור. מהן מספיק תיאורטית לייצור של "חמש או שש" פצצות גרעיניות, והיה מקרב את העיראקים הרבה יותר לייצור נשק כזה.

המהפכה האיראנית האיצה את התעניינותו של סדאם בנשק גרעיני והוא הורה למדענים שלו ישירות, בדצמבר 1979, לפתח אותו. מדען המדינה דן רייטר טען שאם אוסיראק לא היה מושמד, עיראק הייתה הופכת למדינה גרעינית וסדאם היה משתלט על נתח גדול מהשטח האיראני, כמו גם על כווית. לדברי העיתונאי ניקולס קריסטוף, אלמלא השמדת הכור על ידי ישראל, עיראק הייתה משיגה נשק גרעיני בשנות ה-80 ומנסה לכבוש את כווית ושטחים מאיראן. ארה"ב הייתה מעדיפה שעיראק, הנשלטת על ידי מה שהם ראו כמשטר פחות הפכפך מאיראן, תחליף את איראן כ"כוח מייצב" מרכזי באזור, ולכן נמנעה מלהתנגד לשאיפות הגרעין של המדינה.

סיוע אחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי ג'ון בולוך והארווי מוריס, הישראלים תכננו וייצרו את גושי הפוליסטירן הענקיים וקלי המשקל שנשאו עימם כוחות התקיפה האיראניים כדי לבנות מסלולים מאולתרים מיידיים על פני הגנות המים העיראקיות הרדודות מול בצרה; ישראל החזיקה מטוסים איראנים לטוס למרות מחסור בחלפים, ומדריכים ישראלים לימדו מפקדים איראנים כיצד לטפל בחיילים.[38]: 17 ג'רארד בו, עיתונאי בלוקסמבורג RTL, שהיה בקו החזית כשפרצה המלחמה בין איראן ועיראק, כתבו כי בשנת 1980 כ-350 טכנאים ישראלים עבדו בבסיסי אוויר איראניים כדי לסייע בהפעלת מטוסי F-4, F-5 ו-F-14 וכן להכשיר מומחים מקומיים.[46]

למרות שמנהיגים איראנים גינו את ישראל בתפילת יום השישי, ישראל סיפקה לאיראן מדריכים וסיוע ללא חימוש. יועצים צבאיים ואזרחיים ישראלים הגיעו לאיראן שלושה ימים לאחר תחילת המלחמה כדי לסייע לפיקוד הצבאי של איראן.[23] יועצים וטכנאים צבאיים ישראלים רבים הגיעו להסכמים דו-צדדיים לאיראן. אף פעם לא היו פחות ממאה יועצים וטכנאים ישראלים באיראן בכל עת במהלך המלחמה, שהתגוררו במחנה מבודד שמור בקפידה צפונית לטהראן, שם הם נשארו גם לאחר הפסקת האש.

באוגוסט 1982, Aerospace Daily דיווח כי תמיכתה של ישראל היא "מכרית" לשמירה על טיסת חיל האוויר של איראן נגד עיראק. המכירות הישראליות כללו חלקי חילוף למטוסי F-4 Phantom מתוצרת ארה"ב. ניוזוויק דיווח כי לאחר שעריק איראני הנחית את מטוס ה-F-4 Phantom שלו בסעודיה ב-1984, מומחי מודיעין קבעו שרבים מחלקיו נמכרו במקור לישראל, ולאחר מכן הוצאו מחדש לטהראן בניגוד לחוק האמריקני.

ישראל סייעה לאיראן במכירת הנפט שלה. ממשלת איראן לאחר המהפכה התמודדה עם קשיים משמעותיים למכור נפט לשווקים בינלאומיים מכיוון שרוב החברות האירופיות עזבו את איראן. איש הכספים והסוחר הישראלי הבינלאומי מארק ריץ' שלח את אחד ממנהליו לאיראן כשבוע לאחר המהפכה, והפך לסוחר החשוב ביותר של הנפט האיראני במשך 15 שנים כולל מכירתו לישראל.

מטרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדברי רונן ברגמן, מטרותיה של ישראל היו: לשקם השפעה מסוימת באיראן שאבדה כאשר השאה הובס ב-1979; למנוע מעיראק לכבוש את איראן, וליצור עסקים לתעשיית הנשק הישראלית.

טריטה פארסי כותב שישראל סיפקה לאיראן נשק ותחמושת משום שראתה בעיראק סכנה לתהליך השלום במזרח התיכון. אריאל שרון האמין שחשוב "להשאיר חלון קטן פתוח" לאפשרות של יחסים טובים עם איראן בעתיד. לדברי דוד מנשרי מאוניברסיטת תל אביב, מומחה מוביל לאיראן, "במהלך שנות ה-80 , אף אחד בישראל לא אמר דבר על איום איראני - המילה אפילו לא נאמרה." פארסי הסביר בראיון לדיאן רהם כי למרות הרטוריקה האנטי-ישראלית שהציגה איראן בפומבי, למעשה, שתי מדינות היו תלויות בחשאי בתמיכת זו כדי להתמודד עם ההתנגדות האדירה של עיראק ושל ברית המועצות. הוא מביא כראיה את העובדה שמערכת היחסים הזו נמשכה למרות הרטוריקה המואצת שהביאה המהפכה האסלאמית באיראן, עד להתמוטטות ברית המועצות והשמדת הצבא העיראקי על ידי ארה"ב במלחמת המפרץ הפרסי, שניהם ב-1991. למרות שהוא טוען שאיראן השתמשה בישראל זמן רב כאמצעי ליצור סנטימנט פאן-אסלאמי ואנטי-ישראלי מאוחד שבאמצעותו ניתן לאחד את כל המדינות המוסלמיות באזור תחת הנהגת איראן, ישראל ואיראן, הוא טוען, רק באמת החלו לראות זה בזה יריבים אסטרטגיים לאחר שהאיום של ברית המועצות נעלם, ולאחר שעיראק לא יכלה עוד לשמש כמחסום כוח באזור.[54]

מקור אחר טוען שישראל ראתה במלחמת המפרץ הפרסי הזדמנות להבטיח את שלומם של הקהילה היהודית הפרסית שלדעתה נמצאת בסכנה.[11]: 95 בזמן המהפכה באיראן, היו במדינה 80,000 יהודים. . הם היו מיעוט מוכר יחד עם נוצרים וזורואסטרים באיראן, שבאופן כללי לא סבלו מרדיפה והצליחו להמשיך את ענייניהם באין מפריע. הפונדמנטליזם של חומייני סיכן את כל זה. תמיכה חשאית באיראן הבטיחה את ביטחונה של הקהילה היהודית ואפשרה לאלפים להגר; היא גם תרמה במידה ניכרת להגנתה המוצלחת של איראן על גבולותיה.

הכחשה איראנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך ואחרי המלחמה, הכחישו פקידים איראנים שקיבלו עזרה מישראל, שאותה כינו "מדינה לא לגיטימית". מנהיג איראן במהלך המלחמה, הכחיש שנשק ישראלי נשלח לאיראן. בנאום ב-24 באוגוסט 1981 הוא טען שאויביה של איראן מנסים לערער את המהפכה האסלאמית על ידי הפצת שמועות שווא על שיתוף פעולה ישראלי-איראני.

---

שום שתשעה חודשים לפני אותו מבצע המריא חיל אוויר אחר למבצע זהה, שגם הוא נשען על מטוסים מתוצרת אמריקאית וגם הוא בוצע תחת איום קיומי: חיל האוויר האיראני. ואיזה כור יצאו האיראנים להרוס? את אותו האחד בדיוק. הדקו חגורות, אנחנו יוצאים לטיסה לא שגרתית בין ענני ההיסטוריה. סיפורנו מתחיל ב-1959, כששליט עיראק עבד אל-כרים קסאם החליט שיש רק דרך אחת להפוך את המדינה למעצמה אזורית: השגת נשק גרעיני מבצעי. הוא הקצה כספים למחקר בנושא, אך התהליך התקדם בעצלתיים. ב-1963 הפילה מהפכת קצינים את שלטון קסאם, שהוצא להורג - והמאמצים נמשכו: בשנות השבעים סייעה צרפת לעיראק לבנות שני כורים גרעיניים, תמוז 1 ותמוז 2. כמו כן, הבטיחו הצרפתים לספק לעיראק 70 ק"ג של אורניום מועשר. ב-1979 השתלט על עיראק סדאם חוסיין, ופיתוח הכורים התקדם במהירות.

מדינת ישראל ניסתה לגרום לצרפת לוותר על העסקה העיראקית, ושליחי המוסד אף חיבלו בציוד שהועבר לכורים - אך דבר לא עזר; כור תמוז ב1 בא-טוואיטא כמעט הושלם וייצור האורניום עמד להתחיל. סדאם חוסיין יכל לשמוח; בקרוב יהיה בידיו הנשק שיאפשר לו להטיל צל ענק על המפרץ הפרסי והמזרח התיכון כולו - ואף להפוך לשחקן בינלאומי רב עוצמה. חוסיין היה איום לא רגיל על שלומה של ישראל; בתחילת שנות השמונים פרצה מלחמת איראן-עיראק, וכבר בימיה הראשונים הפליא צבא חוסיין באכזריותו כשהפציץ ללא הבחנה אזרחים. איראן הצליחה להדוף את העיראקים התוקפים, בין השאר משום שהצליח השלטון השיעי לשלהב את ההמונים בזעם דתי, אך היה ברור שמתקפה גרעינית תביא לתבוסה - שתהיה גם שלה אישית, וגם תסמן את סדאם חוסיין כמנהיג הערבי החזק מכולם. עיניים רבות עקבו אחר פעילות מתחם הכורים, שניצב כ-16 ק"מ מבגדד הבירה כשהוא מוקף בסוללות טילי נ"מ, תותחים ומערכות גילוי; עיניים באיראן, במערב, בברית המועצות וכמובן בישראל - וברור היה שמישהו צריך לעשות משהו. ב-30 בספטמבר 1980, שמונה ימים לאחר פרוץ המלחמה הגדולה, מישהו עשה.

לפנות בוקר טיפסו טייסים איראניים למטוסי פאנטום, וזינקו לשחקים במסגרת מבצע שזכה לשם "חרב בוערת". קודם לאותה משימה, בוצע איסוף מודיעין מתמשך בידי איראן, שבוצע בסיוע גורם לא שגרתי: המוסד הישראלי. איראן וישראל ניהלו במשך שנים יחסים שכללו שת"פ מודיעיני רציף עד למהפכה השיעית של 1979. אך לפי הערכות, בוצעה גם לאחריה העברת מידע בין שני שני הצדדים בשקט-בשקט בנוגע לכור העיראקי - בידיעה ששניהם ייפגעו קשה אם סדאם חוסיין ישיג פצצות אטום. טייסי איראן ידעו בדיוק לאן לכוון את הפצצות שלהם, מאיזו זווית כדאי להגיע וכיצד להכות בכור. ואולם, היתה להם מגבלה גדולה אחת: עיראק פרסה בקרבת אוסיראק עשרות תותחים, שלוש סוללות טילי נ"מ מדגם רולנד, וסוללה אחת מדגם SA6. ולאיראן לא היתה גישה למערכות לוחמה אלקטרונית שיוכלו לשבש את הטילים הללו. ולכן, לא היתה ברירה וארבעת הפאנטומים פשוט טסו נמוך להחריד, מתחת לכיסוי המכ"מ העיראקי. כשהגיעו לנקודת ההטלה, משכו הטייסים לגובה ולחצו על הכפתור. ולשתי פצצות פגעו בדיוק מדהים בכיפת כור תמוז 1, אך משום שהמטוסים הגיעו נמוך מדי והטילו אותן בצורה רדודה, ניתרו הפצצות מעל לגג העגול ולא חדרו אותו. מתקן מים כבדים נפגע במתקפה, ובהלה גדולה פרצה בעיר א-טוואיטא כולה; התושבים לא ידעו האם זו הכרזת מלחמה ישראלית, או שהאויב האיראני הפתיע והגיע ממש קרוב לבגדד.

לפי דו"ח של ה-CIA שפרסומו הותר מאז המבצע, רק מבנים משניים נפגעו במתקפה האיראנית. העיראקים התייחסו למתקפה בזלזול, וגם איראן ראתה בה כישלון; אחד מטייסיה האשים את הציוד שמקורו בארה"ב. בראיון שנתן לכלי תקשורת מקומיים אמר שהפצצות האמריקאיות היו "אפקטיביות כמו שקי סלעים". אבל המתקפה השיגה אפקט מרשים ביותר: כ-400 מהנדסים, טכנאים ומדעני גרעין צרפתים שעבדו על פרויקט הכור פשוט נבהלו וברחו מיידית מהמדינה לתקופה של חודשים. העשרת האורניום נפסקה, וממשלת עיראק החל לבחון העברה של הפרויקט לתשתית תת קרקעית, כזו שלא תהיה כל כך פגיעה לאיראן ולפאנטומים שלה. לו רק ידעה מה מחכה לה בהמשך. לאחר המתקפה ההיא, עבר פאנטום איראני נוסף עם צוות אמיץ מעל למתחם אוסיראק וצילם אותו, בעוד יחידות הנ"מ העיראקיות ממלאות את השמיים בטילים ופגזים. אותה גיחת צילום הושלמה בהצלחה, ובידי איראן היו תצלומים מפורטים של השלכות התקיפה. תצלומים שלפי דיווחים שונים, הגיעו לידי חיל האוויר הישראלי.

המודיעין האיראני, בצירוף יירוט תשדורות ומודיעין אנושי, סיפקו תמונה מדאיגה מאוד: הכור שופץ והחל לעבוד, ותוך שנים ספורות יכל לאפשר לעיראק בניית ראשי נפץ גרעיניים לטילים בליסטיים. בנוסף, קרא סדאם חוסיין להשמדת ישראל בנאומיו - קריאה קצת מוזרה בהתחשב בכך שהוא עסוק טכנית, בהשמדת איראן.