פרשת איראן-קונטראס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פרשת איראן-קונטראס, הידועה גם כאיראנגייט, היא פרשה שבמסגרתה מכרה ארצות הברית נשק למשטר האייתולות באיראן בעסקה סיבובית בתיווך ישראלי באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20.

העסקה נבנתה כך שישראל מכרה נשק לאיראן, באישור אמריקני, ובתמורה שחרר חזבאללה בלבנון בני ערובה אמריקנים שהחזיק. התשלום שהתקבל מאיראן תמורת הנשק, בניכוי הוצאות ועמלות, הועבר לממשל האמריקני מבלי שנרשם בספרים. כך יכול היה הממשל להשתמש בכסף זה ללא פיקוח או ידיעה של הקונגרס למימון המורדים במשטר הסנדיניסטי בניקרגואהקונטראס), שהואשם על ידי רייגן בתמיכה במרידות קומוניסטיות במרכז אמריקה.

הרקע לעסקה היה מדיניות נשיא ארצות הברית רונלד רייגן לסייע לכוחות גרילה אנטי-קומוניסטיים ברחבי העולם ("דוקטרינת רייגן" שיושמה באפגניסטן, אנגולה, קמבודיה וניקרגואה), לפגיעה בהישגים להם זכתה ברית המועצות בעולם השלישי במהלך שנות ה-70. כמו כן, איראן נלחמה באותן שנים בעיראק והייתה זקוקה לנשק. איראן שלטה אז בארגון חזבאללה הלבנוני, שהחזיק בני ערובה אמריקנים. הקונגרס האמריקני התנגד באותה עת הן לתמיכה במורדים בניקרגואה (ואף העביר בסוף 1985 את אחד מ"תיקוני בולאנד", Boland Amendment, שאסר להעניק סיוע למורדים) והן לתמיכה כלשהי בשלטון האיראני.

השתלשלות האירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת הפרשה כאשר ממשלת ישראל פנתה באוגוסט 1985 לממשל האמריקני בהצעה לתווך בעסקה לשחרור הכומר האמריקני בנג'מין ויר, שהוחזק בלבנון. לפי העסקה, ישראל הייתה אמורה למכור לאיראנים 508 טילי טאו נגד טנקים ובתמורה לקבל טילים חלופיים מארצות הברית. העסקה יצאה אל הפועל בחודשיים שלאחר מכן.

בנובמבר אותה שנה התבצע השלב השני, שבו הייתה אמורה ישראל, בסיוע המתווך עדנאן חשוגי, להעביר 500 טילי הוק נגד מטוסים לאיראנים בתמורה לשחרור שאר בני הערובה האמריקנים. כבר בשלב זה הסתבך הממשל בהסתרת העסקה מהקונגרס, בניגוד לחוק. שלב זה נכשל לאחר שאיראן לא הייתה מרוצה מ־18 הטילים הראשונים שנשלחו אליה, וטענה כי הוטעתה על ידי ישראל.

בינואר 1986 התבצע שלב נוסף, במעורבות ישראלית מצומצמת יותר, במסגרתו העבירו האמריקנים 1,000 טילי טאו נוספים לאיראן. בין החודשים מאי ונובמבר הועברו נשק וחלקי חילוף נוספים בערוץ זה.

הכספים שזרמו מעסקאות אלו הועברו לקולונל אוליבר נורת', שהיה פקיד במועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית (NSC). נורת' השתמש בכספים הללו כדי לממן קבוצות של מורדים ניקרגואים שכונו ה"קונטראס" (קיצור בספרדית של Contrarevolucionarios, "מתנגדי המהפכה"). קבוצות אלו התנגדו למשטר הסנדיניסטי ששלט אז בניקרגואה. באותם ימים האשימה ארצות הברית את המשטר הזה בכך שהוא נתמך על ידי קובה וברית המועצות, וכי הוא תומך בקבוצות מורדים קומוניסטים שניסו להפיל את המשטר באל סלוודור, שנתמך על ידי ארצות הברית. ה-CIA אימן את המורדים החל מינואר 1982 וסיפק להם תחמושת, יחד עם מחלקת ההגנה האמריקנית.

חשיפת הפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רייגן (במרכז) מקבל את דו"ח ועדת החקירה, (1987)

ב־3 בנובמבר 1986 פרסם לראשונה העיתון הלבנוני "א-שראע" ידיעה על כך שארצות הברית מוכרת נשק לאיראן תמורת שחרור בני ערובה. הפרשה החלה להיחשף במלואה רק שלושה שבועות מאוחר יותר, כאשר נודע שהופל מטוס בניקרגואה שהכיל משלוחי נשק לקונטראס, והניצול היחיד מהמטוס סיפר לשוביו שהוא נשלח על ידי ה-CIA. ב-26 בנובמבר 1986, לאחר ששר המשפטים של ארצות הברית האשים את ישראל במכירת נשק לאיראן, פרסמה ישראל הודעה רשמית שהיא העבירה נשק לאיראן לבקשת ארצות הברית, אך שהכסף הועבר על ידי האיראנים ישירות לארצות הברית‏[1].

לאחר לחץ ציבורי כבד, נאלץ רייגן למנות ועדת חקירה. הוועדה עסקה בין השאר גם בשאלה האם רייגן וסגנו, ג'ורג' בוש האב, ידעו על העסקה. רייגן ובוש הכחישו שידעו אבל עדויות אחרות רמזו כי היו מודעים לפחות לחלק מהמאורעות‏[2]. הוועדה נזפה בהם וטענה כי הייתה להם אחריות ניהולית על הפרשה.

כתוצאה מעבודת הוועדה הועמדו נורת' ופוינדקסטר למשפט והורשעו בקשירת קשר, מרמה, עדות שקר לקונגרס, שיבוש מהלכי משפט והשמדת ראיות. לבסוף זוכו שניהם בערעור מסיבות טכניות. בשונה מהם, מזכיר ההגנה של ארצות הברית באותה התקופה, קספר ויינברגר, דווקא הורשע בעבירת עדות שקר ושיבוש מהלכי חקירה ביוני 1992, אך קיבל חנינה מבוש האב בחודש דצמבר באותה השנה.

האישים הישראלים שהיו מעורבים בעסקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העסקה נעשתה בידיעתה ובעידודה של הצמרת המדינית והביטחונית של ישראל. ראשי הממשלה באותה תקופה, שמעון פרס ויצחק שמיר, כמו גם שר הביטחון יצחק רבין, היו מודעים לכל הפרטים.

המתווכים הישראליים בעסקה היו סוחרי הנשק הפרטיים יעקב נמרודי ואל שווימר (מנכ"ל התעשייה האווירית לשעבר). לאחר שבעה חודשים הם הוחלפו על ידי הדרג המדיני. על נסיבות ההחלפה ניטש ויכוח רב-שנים. נטען כי נמרודי ושווימר ביצעו הטעיה של האיראנים לגבי טילי ההוק, שכמעט והכשילה את העסקה, ואילו נמרודי מכחיש טענות אלו וטוען שהוא הוטעה בכך שסופקו לו טילים מדגם לא נכון. כמו כן טען נמרודי בראיון בעיתונות ובספרו "התקווה והמחדל - פרשת איראנגייט", כי בעת שהותו בשווייץ אולץ על ידי סוכני מודיעין איראנים באיומי נשק לסור לסניף הבנק במקום ולהשיב כספים שנגבו על ידיו ללא קבלת התמורה המובטחת.

בהמשך הוחלפו נמרודי ושווימר בישראלי עמירם ניר, שהיה יועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור. ניר נהרג לאחר סיום הפרשה, בשנת 1988, בהתרסקות מטוס במקסיקו. בשלב זה כבר לא נשא שום תפקיד ממלכתי.

שנים לאחר התפוצצות הפרשה עדיין מתנהל ויכוח בין המעורבים בה על פרטיה. הדבר עמד ברקע המאבק בין העיתון "מעריב", שנרכש על ידי יעקב נמרודי, לבין העיתון "ידיעות אחרונות" שבבעלות משפחת מוזס (עמירם ניר היה נשוי לבת המשפחה, ג'ודי שלום ניר מוזס, בתקופה שבה היה מעורב בפרשה ובעת מותו). מאבק זה כלל שלוש פרשיות בולטות: האזנות הסתר, חשדות לרצח (שהועלו על ידי רפי פרידן), ופרשת השיבוש (שבה היו מעורבים יעקב נמרודי והסופר אריה קרישק).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רונן ברגמן, מדינת ישראל תעשה הכל, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2009
  • רונן ברגמן, נקודת האל חזור, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2007, עמ' 121-133
  • יעקב נמרודי, התקווה והמחדל, פרשת איראנגייט, ספרית מעריב, 2004
  • רן אדליסט, האיש שרכב על הנמר, זמורה ביתן, 1995.
  • שמואל שגב, הקשר האיראני : מכירות הנשק של ישראל וארצות-הברית לאיראן, הוצאת דומינו, 1989
  • רונן ברגמן, בעקבות התיק הנעלם, מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", 10 בספטמבר 2008

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רפאל מן יעפרה ישועה ליית, ישראל: נשק וציוד לאיראן - כן, מעריב, 26 בנובמבר 1986; המשך
  2. ^ ממסמך שכתב עמירם ניר עולה כי ניר תידרך את בוש על פרשת איראן-קונטראס בפגישה שהתקיימה ביניהם בירושלים ב-29 ביולי 1986 (רונן ברגמן, בעקבות התיק הנעלם, מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", 10 בספטמבר 2008).