M61 וולקן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
M61 וולקן
Vulcan1.jpg

M61A1 וולקן

מידע כללי
נגזרות M61A1 - (נוכחי)
M61A2 - (קנה דק יותר, משקל קל יותר)
GAU-4 - (מספק כוח סיבוב לעצמו באמצעות גזי פליטה)
GAU-12 - (חמישה קנים של 25 מ"מ)
שנות שירות 1958 עד היום
מידע טכני
קליבר 20 מ"מ (0.79 אינץ')
פעולה הנעה הידראולית, ירייה חשמלית
אורך כולל 188 ס"מ (73.8 אינץ')
משקל ריק 112.5 ק"ג (248 ליברות)
קצב אש 6000 כדורים לדקה
מהירות לוע 1,052 מטר לשנייה (עם פגז PGU-28/B)

M61 וולקן, או ליתר דיוק M61A1 וולקן (אנגלית: M61 Vulcan), הוא תותח גאטלינג רב קני, לרוב שישה-קני, היורה קליעים בקוטר 20 מ"מ (לפי כללי המינוח הצבאי, מקוטר זה ומעלה הקליעים מכונים "פגזים"). הוולקן מורכב על פלטפורמות רבות, בהם מטוסי קרב (כגון ה-F-15 וה-F-16), רכב קרבי משוריין (כגון ה-M-163 מחבט) וספינות מלחמה. הוא מורכב על מטוסי חיל האוויר האמריקאי במשך למעלה מיובל, ושימש בהצלחה גם את מטוסי חיל האוויר הישראלי. התותח מופיע לבד או במערכת משולבת של מספר תותחים ואמצעים נוספים כגון פלנקס.

פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף מלחמת העולם השנייה, שקל צבא ארצות הברית אפשרויות חדשות עבור מטוסי הקרב שלו. המעבר להנעת סילון, שהקנתה למטוסים מהירויות שלא נראו בעבר, הפך את המקלע הישן ללא יעיל. זאת משום שכדי לפגוע במטוס מהיר יש צורך בקצב וכמות אש גדולים מאוד.

הגרמנים פיתחו תותח אוטומטי Mauser MG213C שמנגנון הטעינה שלו הוא תופי (Revolver), דבר שהראה פוטנציאל אך לא היה מספיק מאחר שקצב האש המעשי הוגבל בגלל מנגנון ההזנה ושחיקה של הקנה. הדרישות של צבא ארצות הברית לנשק כזה היו קצב גדול במיוחד של אש ואמינות חסרת פשרות.

בתגובה לדרישות אלה, החליט אגף החימוש של ג'נרל אלקטריק להחיות רעיון ישן: מקלע מסתובב רב קני (Gatling gun). התכנון המקורי של ה-Gatling gun דרש מקור כוח חיצוני שיסובב את הקנים (סיבוב ידית חיצונית בידי המפעיל), אך בעקבות הדור החדש של מנועי טורבו-סילון שהותקנו במסוקי הקרב, נמצא הפתרון לבעיה: מנועים אלה הפיקו מספיק כוח חשמלי על מנת לסובב את הקנה. לפתרון זה היה יתרון נוסף: סיבוב הקנים באמצעות חשמל אמין יותר מאשר מנגנון התלוי בגזי הפליטה. עם מספר מרובה של קנים (שישה, ברוב הדגמים), קצב האש גדול באופן ניכר מתותח תופי חד-קני. למעשה, קצב האש שהתאפשר היה כה גדול, כך שניתן היה להפחית את קצב האש לכל קנה ועדיין לשמור על ביצועים מעולים מבחינת קצב האש של המערכת כולה, ולהאט את השחיקה של הקנים.

ב-1946 זכתה החברה בחוזה הפיתוח, ותחת השם "פרויקט וולקן" התחייבה החברה לפתח נשק ששה-קני המסוגל לירות בקצב של 6,000 קליעים לדקה. למרות שבאירופה הייתה נטייה לטובת קליבר 30 מ"מ הכבד יותר, צבא ארצות הברית בחר בתחמושת 20 מ"מ, מכיוון שהעדיף קצב אש ומהירות לוע יותר גבוהים. אב-הטיפוס הראשון של הוולקן, ה-T-171, נבחן בירי על הקרקע בשנת 1949.

מטוס הקרב הראשון שבו הותקן ה"וולקן" M61 באופן מבצעי כחלק אינטגרלי מהמטוס היה ה-F-104 סטארפייטר, שנכנס לשירות ב-1958. במהלך פיתוח ה-F-104 התגלה שלוולקן היו בעיות עם שרשירי התחמושת, שנטו לתקלות בהזנה, והשאירו שאריות לא רצויות במכלול. כתגובה לכך, פותחה מערכת הזנה ללא חוליות בין פגזי השרשיר, שהותקנה בגרסה המשודרגת של הוולקן M61A1.

אחרי פתרון הבעיה הזאת, לא סבל הוולקן M61A1 מבעיות קשות נוספות ובזכות אמינותו נהפך לתותח הראשי בכוחות האוויר של ארצות הברית ל-50 השנים הבאות.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, תותח ה-M61 הוא נשק אוטומטי מטיפוס גאטלינג: כל אחד מששת הקנים יורה פעם אחת במהלך סיבוב צבר הקנים. ריבוי הקנים מספק קצב אש גבוה ביותר (כ-100 קליעים לשנייה) ומגדיל את זמן החיים של הנשק על ידי צמצום שחיקת והתחממות הקנה עקב ירי (כל קנה נח בזמן ששאר הקנים יורים). הזמן הממוצע בין מעצורים הוא כ-10,000 יריות.

על אף שדגם M61 לא נכנס לשירות, אלא רק יורשו, ה-M61A1, ברוב המקומות משמיטים את הציון A1. לכן, כאשר רושמים "M61 וולקן" הכוונה היא בדרך כלל ל"M61A1 וולקן".

הזנה ומקור כוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב הגרסאות של M61 שנועדו למטוסים הן חשמליות: מרכב צבר הקנים מסתובב באמצעות מנוע חשמלי, שמקבל את כוחו ממנוע המטוס. ישנה גרסה של הוולקן בה הכלי מניע את עצמו באמצעות ניצול גזי הפליטה של ארבעה מששת קניו. גרסה זאת נקראת GAU-4 ואילו בצבא ארצות הברית היא מצוינת כ-M130. אמנם מערכת זו שוקלת כ-4.54 ק"ג יותר מה-M61, אולם היא איננה תלויה במקור כוח חיצוני.

תותח וולקן, חלק ממערכת Phalanx CIWS, יורה אל עבר הים.

התכנון הראשון של ה-M61 השתמש בשרשירי תחמושת, המחוברים בחוליות. כתוצאה מכך נגרמו בעיות במנגנון ההזנה שהביאו בסופו של דבר להחלפתו של המנגנון. הנשק המקורי הוחלף מהר מאוד ב-M61A1, שתוכנן לעבוד עם מערכת הזנה ללא חוליות. מערכת ההזנה יכולה להיות חד-כיוונית (פולטת תרמילים ריקים וקליעים שלא נורו) או דו-כיוונית (מחזירה אותם בחזרה למחסנית). חסרון של ה-M61A1 הוא שרובו מורכב ממערכת ההזנה ותוף התחמושת, דבר המקשה על התקנתו במסגרת קומפקטית במטוסי קרב. כיום, לכל יישום יש מנגנון הזנה המתוכנן במיוחד בשבילו, השוקל כ-140-190 ק"ג. רוב התותחים המורכבים על מטוסי הקרב משתמשים במנגנון הזנה דו-כיווני, כיוון שהתרמילים הנפלטים עלולים לחדור למנוע ולגרום לנזק חמור, עד כדי הריסתו.

גרסה קלה יותר של הוולקן, ה-M61A2, זהה מכנית ל-M61A1 אך בעלת קנים דקים יותר, המפחיתה את המשקל הכולל ל-91.6 ק"ג (202 ליברות).

קצב אש[עריכת קוד מקור | עריכה]

קצב האש האופייני של הוולקן הוא כ-6,000 קליעים בדקה, למרות שמספר גרסאות, כגון אלה שבמטוסי ה-AMX International ו-F-106 Delta Dart, מוגבלות לקצב נמוך יותר, ולאחרות אפשר לברור בין 4,000 ל-6,000 קליעים בדקה.

תחמושת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לסוף שנות השמונים, ה-M61A1 הוזן בעיקר בתחמושת מסדרת M50, שבה פגז אופייני שקל 100 גרם ונורה במהירות לוע של 1,035 מטר לשנייה. הפגזים באים במספר סוגים: פגז רגיל, חודר-שריון (API), נפיץ (HEI) ופגז לאימונים.

ב-1988 פותח פגז חדש, שסומן PGU-28, וכיום הוא הפגז הסטנדרטי בחיל הים האמריקאי (US NAVY) ובחיל האוויר האמריקאי (USAF). פגז זה תוכנן על מנת שהגרר יהיה נמוך יותר ובכך תוגדל מהירות הלוע שלו, שעולה ל-1,052 מטר לשנייה. פגז זה הוא חודר-שריון למחצה המשלב רש"ק נפיץ, שסיפק שיפור ניכר בטווח, בדיוק ובכוח של המערכת על פני פגז ה-M-56A3 הנפיץ הישן יותר. לפגז החדש יש חסרון על הפגז הישן: הוא פחות אמין ומועד יותר לתקלות מסוכנות (פיצוץ מוקדם של ראש הקרב). דו"ח של חיל האוויר האמריקני ציין שאירעו 24 מקרים של פיצוץ מוקדם (שרובם גרמו נזק רציני) במהלך 12 שנות שירותו, לעומת 2 מקרים בלבד במשך היובל ששרת פגז ה-M56 הישן. הדו"ח העריך לפי נתונים אלה שהסיכוי לכשל או מעצור בתחמושת הוא פי 80 יותר גדול מזה שמותר על פי התקן בחיל.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות אמינותו הרבה וקצב האש האדיר שלו, בשנים האחרונות נמתחה ביקורת על הוולקן על כך ש"ביצועיו מוגבלים".

המאפיינים הבליסטים של פגז ה-20 מ"מ יחסית עלובים, ומתבטאים באיבוד מהיר של אנרגיה קינטית, וכתוצאה מכך הדיוק והקטלניות שלו נמוכים לעומת קליעי ה-25 מ"מ וה-30 מ"מ שמועדפים על ידי חילות האוויר של אירופה ורוסיה. מאמצים לפתח תחליף כבד יותר לוולקן נחלו עד כה הצלחה מוגבלת. חיל האוויר האמריקאי השקיע כסף רב בשנות השבעים בפיתוח תותח אוטומטי GAU-7 היורה תחמושת 25 מ"מ עבור מטוס ה-F-15, שמשתמש בקליעים חסרי תרמיל, אך הפרויקט נכשל וננטש לטובת הוולקן. תחליף נוסף שנוסה היה GAU-12 Equalizer שכלל 5 קנים של 25 מ"מ במקום 6 של 20 מ"מ והיה בעצם נגזרת של הוולקן. ה-GAU-12 הותקן על מטוס הארייר AV-8B Harrier II, אך למרות שכוח האש גדל (תחמושת כבדה יותר באותה מהירות לוע) הוא עדיין לא נכנס לשימוש רחב.

מספר מומחים חושבים שלמרות כוח האש הגדול שלו, חסרונו של התותח המסתובב הוא הזמן שלוקח לנשק להאיץ למהירות הסיבוב המקסימלית שלו (כחצי שנייה). כתוצאה מכך, מטח של שנייה אחת יורה רק 70-75 קליעים. מספר מומחים חושבים שאין בכך כדי ליצור יתרון על תותחים אוטומטיים תופיים דוגמת הADEN/DEFA 30mm (קליבר 30 מ"מ), שיצדיק את התוספת הרבה בסיבוכיות ובמשקל.

יישומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלי טיס צבאיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תותח ה-M61A1 וולקן מותקן על מטוסי הקרב הבאים:


בנוסף, קיימות גרסאות בהם הוולקן מותקן בצידי מטוסים כבדים ומשמש לירי חיפוי והגנה עצמית. גרסאות כאלה הותקנו על ה-AC-119, על ההרקולס AC-130 וכן על צריח הזנב של מפציצי B-58 ו-B-52H.

בנוסף לוולקנים המותקנים ישירות על המטוס במהלך ייצורו, ישנם גם פודי וולקן נתיקים, שניתן להתקינם על המטוס בתנאי שדה. ישנן שתי גרסאות לפודים חיצוניים של הוולקן: פוד חיצוני (בלועזית Pod) הוא מרכב נתיק, שעליו מותקנת מערכת הנשק, וממנו היא פועלת באופן אוטונומי בהתאם לפקודות מהמערכת שעליה מותקן הפוד. שתי הגרסאות לכננת של הוולקן, ה-SUU-16/A (תחת הציון הצבאי M12) והגרסה המשופרת SUU-23/A (תחת הציון הצבאי M25) פותחו בשנות השישים. הפוד הראשון השתמש בטורבינה שמסובבת על ידי זרמי אוויר כדי לספק כוח למנוע, אך דבר זה יצר יותר מידי כוחות גרר במהירויות גדולות, ואילו במהירויות נמוכות לא סיפק מספיק כוח כדי לסובב את הוולקן מספיק מהר מאחר שזרם האוויר היה חלש. ה-SUU-23/A השתמש בגרסה GAU-4 של הוולקן שמספק כוח לעצמו, מתוגבר במאיץ חשמלי שנועד לתת לו את הסיבוב המהיר הראשוני. שני הפודים פולטים החוצה תרמילים ריקים במקום לאכסן אותם בפנים. שני סוגי הפודים מכילים כל אחד 1200 קליעים כמאגר תחמושת לוולקן ושוקלים כ-732.6 ק"ג ו-780.2 ק"ג בהתאמה. הפודים שירתו במלחמת וייטנאם אך סבלו מבעיה חמורה של חוסר דיוק. הבעיה רק התגברה מאחר שהתקן המחבר את הפוד למטוס לא יכול היה לעמוד ברתע והוסט בגלל הירי.

ביבשה ובים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה-M61A1 וולקן הוא הבסיס למערכת ה"פלנקס" US Navy Mk 15 Phalanx CIWS המשמש כתותח אוטומטי מיוצב ומערכת נגד טילים בספינות חיל הים האמריקאי וחיל הים הישראלי.

בנוסף, הוולקן הוא הנשק העיקרי של תותח הנ"מ המתנייע של צבא ארצות הברית, ה-M163 VADS וכן של נגזרתו הישראלית "חובט". הוולקן יעיל כנגד מטוסים מנמיכי טוס וכלי טיס איטיים דוגמת מסוקים, אך אינו מסוגל ליירט מטוסי סילון הטסים בגובה רב, נגדם יש צורך במערכות מבוססות טילים. בישראל, ה"חובט" M163 שודרג לתצורת "מחבט" הכוללת בנוסף לתותח גם פוד המכיל 4 טילי סטינגר.

במבצע שלום הגליל והאינתיפאדה השנייה, השתמש צה"ל בתותח ה-M61A1 וולקן המותקן על גבי ה"מחבט" כנשק אפקטיבי נגד אדם שאינו גורם להרס רב בניגוד לפגזי שריון וארטילריה.

תותח וולקן מותקן על נגמ"ש M113 המשמש כתותח נ"מ מתנייע. המערכת מכונה בצה"ל "חובט"

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]