משתמש:אפרת אזולאי/טיוטה
האנזי ברנד (1912-2000) הייתה פעילה בועדת העזרה וההצלה בבודפשט בתקופת השואה ופעלה להצלת יהודים שהגיעו להונגריה מאימת הכיבוש הגרמני באירופה. במרץ 1944, לאחר שכבשה גרמניה הנאצית את הונגריה, השתתפה בניהול משא ומתן עם אדולף אייכמן שבא לפקח על השמדת היהודים שם באופן אישי ועם קצינים נאצים בכירים אחרים למען הצלה המונית של יהודים. באותה עת יצא בעלה יואל בראנד לשליחות בקושטא כדי להוציא לפועל את העסקה "סחורה תחת דם" והיא נשארה בת ערובה בבודפשט עם שני ילדיהם, שהיו אז בני שש וארבע. העידה במשפט גרינוולד ובמשפט אייכמן בירושלים.
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
האנזי ברנד נולדה בבודפשט בשנת 1912 למשפחה ציונית מהמעמד הבינוני. אביה היה סוחר טקסטיל. שם משפחתה מצד אביה היה הרטמן שפירושו בגרמנית אדם קשה וחזק. מצד אמה היה שם המשפחה שטיינר שפירושו בגרמנית אבני. למי ששאל אותה, כיצד הצליחה לפעול, כפי שפעלה בזמן השואה, נהגה לומר, כי כל אדם נולד עם אופי משלו, ועל אופייה יכולים להעיד שני שמות המשפחה שלה.[1] בנעוריה הייתה חברה בשומר הצעיר ואחר כך בנוער העובד. לאחר שסיימה בית ספר תיכוני למסחר, החלה לעבוד בבית המלאכה לסריגה של המשפחה ולמדה את המקצוע. היא הצטרפה להכשרה במטרה לעלות לארץ. את בעלה יואל ברנד הכירה בקבוצת ההכשרה.[2] בשנת 1935 נישאה לו בטקס צנוע. לאחר נישואיהם הגיעו אמו ושלוש אחיותיו מגרמניה והתגוררו איתם בדירתם הרחבה בשדרות בּוּיוֹבסקי שבבודפשט.[3]לבני הזוג נולדו שני ילדים. הבן הבכור מיכאל (מיקי) נולד בשנת 1938 והבן הצעיר דניאל (דני) נולד בשנת 1940. הם הקימו עסק בתחום הטקסטיל. היא עיצבה את הדגמים והוא היה אחראי לשיווק הסחורה.[4] המזל האיר להם פנים ולאחר מספר שנים העסיקו בבית המלאכה למעלה ממאה פועלים.[5] בשנת 1939 נחקקו בהונגריה חוקים להגבלת עסקי היהודים. הם העבירו את המפעל לאחת העובדות הוותיקות, אך המשיכו לנהל אותו. היה ביקוש רב לסחורה שיוצרה במפעל: כפפות, סוודרים ותחתוני צמר. כשיואל ברנד הובא לחקירה במשטרה לאחר נישואיהם בחשד לפעילות קומוניסטית חתרנית, הצליחה האנזי להביא לשחרורו כשאמרה לחוקרים שבנעוריו היה קומוניסט, אך לאחר נישואיהם הם רוצים להקים משפחה ולנסוע לפלשתינה.[6]
פעולות הצלה ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1941 נסעה לבית הבראה בהרים עם שני ילדיה. אחותה וגיסה נשארו בדירת בראנד בבודפשט. הממשלה ההונגרית, שהייתה בעלת בריתה של הנאצים, ריכזה בחצרות בתי הכנסת יהודים שלא הייתה להם אזרחות הונגרית כדי לגרש אותם מחוץ להונגריה. לבעלה של אחותה לא הייתה אזרחות הונגרית והוא נשלח יחד עם אחותה למחנה בו רוכזו היהודים חסרי האזרחות. כאשר נודע לה על כך חזרה מיד לבודפשט כדי להציל את אחותה וגיסה. מכר של בני הזוג בראנד, איש הריגול הנגדי ההונגרי, יוז'י קרם, הסכים להחזיר את אחותה וגיסה תמורת 10,000 פנגו. האנזי שילמה לו 500 פנגו דמי קדימה והוא נסע לחפש אותם. מספר פעמים חזר עם מכונית מלאה יהודים, אך ללא אחותה. לבסוף הודיע לה שימשיך בחיפושים בתנאי שתיתן לו את כתובת המקום בו נמצאים אחותה וגיסה. האנזי יצרה קשר עם חייל הונגרי שמסר לה הודעה מאחותה בתמורה לכסף. לאחר מכן איתרה שוב את יוז'י קרם, שילמה לו והוא החזיר את אחותה וגיסה. השניים העידו על מעשי זוועה: יהודים צוו לחפור בור גדול באדמה ולאחר מכן נורו בידי החיילים ההונגרים. אחרים קיבלו פקודה לכסות את הגוויות בחול ונורו גם הם. האנזי סיפרה על כך לחברים שהתארחו בביתם אך הללו סרבו להאמין. לימים סיפרה שצרה זו, שפקדה את משפחתה, גרמה לה להבין עד כמה קשה מצבם של הפליטים היהודים. בשנת 1942 הצליחה לחלץ את בעלה מעבודות כפייה בצבא ההונגרי. כשהגיע צו הגיוס דאגה שרופא יזריק לבעלה גלוקוזה כדי שתהיה לו סוכרת מדומה. הוא אושפז בבית- החולים, והיא הצהירה בפני בית הדין הצבאי שבעלה חולה. הדיון הועבר לבית דין אזרחי והוא שוחרר מעבודות הכפייה. בדרך דומה הצליחה לחלץ מכר:. הרופא שאב ממנו כוס דם והיא נתנה לו לשתות את הדם הזה. לאחר הליכה קצרה בחוץ הוא הקיא את הדם, אושפז בבית החולים עם אבחון של אולקוס , והודות לה שוחרר גם הוא מעבודות הכפייה.[7]
פעילות בוועדה לעזרה והצלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
סיוע ליהודים שברחו מארצות הכיבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]
באביב 1942 הגיעו להונגריה כ-10,000 פליטים מסלובקיה שהיו זקוקים לתעודות מזויפות, דיור ואמצעי מחיה. הנהגת היהודים הרשמית של יהודי הונגריה סירבה לעזור להם. התנועה הציונית הקטנה נשאה בעול כמעט לבדה. ראשי התנועה החליטו להקים גוף חדש שנקרא "ועדת העזרה וההצלה" ובראשו עמד אוטו קומוי ראש התנועה הציונית בבודפשט.[8] עם החברים הבולטים בועדה נמנו ישראל קסטנר, שמואל שפרינגמן, משה שוויגר ויואל ברנד. בנדי גרוס, איש השירות החשאי ההונגרי, היה השליח העיקרי של הועדה לקושטא, שם נמצא ועד ההצלה של הסוכנות היהודית.[9] אנשי קשר נוספים פעלו בשליחות בוועדה להעברת מכתבים לקושטא ולהביא משם כסף ומכתבים. בכסף השתמשו לצורך זיוף תעודות לפליטים, קניית מזון ובגדים ולתשלום למבריחי הפליטים שזרמו להונגריה. עד הכיבוש ב-1944 עסקה הוועדה בסיוע לפליטים היהודים שהגיעו להונגריה. תפקידה היה להגיש עזרה לזרם הפליטים, שהגיעו מהשטחים הכבושים בידי הנאצים (מגרמניה, מאוסטריה, מפולין, מסלובקיה, ולבסוף גם מיוגוסלביה) ולעזור להם למצוא מחבוא. היא קיבלה את הפליטים, דאגה לטפל בהם ולהאכילם. פעולתה למען הפליטים היהודים עמדה בניגוד לחוק, משום שהיה איסור לקיים כל מגע עימם.[10] ביום ראשון, 19 במרס 1944, כבש הצבא הגרמני את הונגריה. לוועדת העזרה וההצלה לא היו אשליות בנוגע לכוונות הגרמנים. חברי הועדה ניסו להזהיר את היהודים ואף לארגן בריחה בעזרת תנועות הנוער. התנאים ששררו בהונגריה שללו אפשרות של מאבק מזוין, על כן החליטה הועדה לפעול בדרך של הצלה ולא בדרך של התקוממות. הועדה החליטה לנהל משא ומתן עם הגרמנים על סמך מכתבים שנשלחו מהרב וייסמנדל בשם "קבוצת העבודה" מסלובקיה, שבראשה עמדה גיזי פליישמן. מכתבים אלה נמסרו לדיטר ויסליצני, נציגו של אדולף אייכמן.[11] הרב וייסמנדל כתב לוועדת ההצלה בבודפשט שיש אפשרות למנוע אסון על בסיס כלכלי.[12] לאחר כיבוש הונגריה התכנסו חברי ועדת העזרה וההצלה בבית בראנד והתייעצו מה לעשות. נשק לא היה להם. הם האמינו, שתפקידם לדאוג לכך שיהודים רבים ככל האפשר יישארו בחיים, על כן החליטו לא לנטוש את בודפשט ולדאוג לגיוס כספים לצורך הכנת תעודות מזויפות, מקומות סתר ומזון עבור הפליטים והיהודים המקומיים. לכל הנוכחים היה ברור, שנפתח דף חדש בעבודות ההצלה של הועדה.[13]
עם יציאתו של יואל בראנד לשליחות לקושטא[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-16 באפריל 1944 זימן אייכמן את יואל ברנד למפקדתו בשוובנברג (הר השוואבים) שבבודפשט והציע לו את העסקה המכונה "סחורה תמורת דם". אייכמן הודיע כי הוא מוכן למכור את מיליון יהודי הונגריה תמורת 10,000 משאיות וסחורות נוספות. בראנד היה צריך להעביר ליהודים ולבעלות הברית את דבר ההצעה. ראשי הועדה לא האמינו שבעלות הברית יספקו משאיות, שיסייעו לאויב שלהן במלחמה, אבל קיוו שלפחות תתעורר דעת הקהל העולמית ויפתח משא ומתן עם הנאצים, שישהה את תהליך ההשמדה המואץ של יהודי הונגריה.[14] האנזי בראנד התנגדה ליציאתו של בעלה לשליחות וטענה: "יואל מוכרח להישאר. יש צורך בו כאן. מלבד זאת יש לו כאן שני ילדים. אי אפשר לדרוש שיעזוב אותנו בזמנים אלה וימסור את הילדים כבני ערובה לידי הגרמנים", אולם בעלה היה נחוש בדעתו.[15] יומיים לפני שעזב את בודפשט הביא יואל את האנזי לפגישה ראשונה עם אייכמן, שמפקדתו נמצאה במלון מג'סטיק, על הר השוואבים. ב-17 במאי 1944 נשלחו יואל ברנד ובנדי גרוס במכונית של הס"ס מבודפשט לווינה. השניים טסו במטוס גרמני לסופיה, וממנה טסו לקושטא. לאחר שעזב יואל בראנד את בודפשט הפכה לדמות מרכזית בפעילות הועדה ובחייו של קסטנר.[16]
'מעצרה במשטרה ההונגרית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-27 במאי 1944 עצרה המשטרה ההונגרית כמה מחברי הועדה וביניהם האנזי בראנד וישראל קסטנר, בכדי לגלות מידע על שליחותו של יואל בראנד ועל חפצי הערך, שהועדה העבירה לגרמנים.[17] האנזי סירבה לגלות לחוקרים את הפרטים הידועים לה. החוקרים השכיבו אותה על הרצפה עם הרגליים למעלה והיכו אותה מכות קצרות וחדות עם שוט גומי. הם שאלו אותה היכן בעלה. האנזי השיבה להם, כי בעלה נסע לעסקים. החקירה נמשכה שעות ארוכות . האנזי לא גילתה לחוקריה דבר על העסקים בין היהודים לגרמנים. ממשרד החקירות היא הובלה חבולה ופצועה למטהו של קלאגס, ראש שירות הביטחון הגרמני בהונגריה. הוא הודה לה על כך שלא חשפה בפני החוקרים ההונגרים את המשא ומתן, שהתנהל בין ועדת ההצלה לגרמנים.[18] בעדותה במשפט אייכמן ספרה על העינויים שעברה: "החקירה הזאת מחציתה הייתה חקירה ומחציתה הכאה, נמשכה כשבע שעות. כמובן, מפני שלא סיפרתי, ולא אמרתי דבר היכוני זמן כה רב. [...] כששוחררתי, יכולתי בקושי ללכת, ואז העבירו אותי את המטרים האחדים האלה מן הבית אשר בו נמצאתי אל הס"ד, אל שרות הביטחון, אשר בראשו עמד קלאגס".[19]
ניהול משא ומתן עם אדולף אייכמן[עריכת קוד מקור | עריכה]
יחד עם ישראל קסטנר המשיכה האנזי בראנד בניסיונות לשכנע את הגרמנים לעצור את גירוש יהודי הונגריה לפולין, בטענה שהם מעמידים בסכנה את סיכויי שליחותו של יואל בראנד בקושטא, משום שהפעלת תאי הגזים תחזק את הרושם של הגורמים בחוץ לארץ, כי השליחות היא תרמית גרמנית. באותם הימים נפגשה מספר פעמים עם קלאגס במטרה לשכנע אותו שגורל העסקה, שהוצעה על ידי הגרמנים, תלויה במחוות של רצון טוב כלפי יהודי הונגריה. לאחר שהשיחות עם קלאגס נקלעו למבוי סתום, פנתה יחד עם קסטנר לאייכמן. על פי עדותה, השניים הודיעו לו כי לא נותרה בידם ברירה אלא לפרק את הועדה. אייכמן טען שיואל ברנד כבר היה אמור לחזור משליחותו, מפני שהמועד לשובו חלף. אם ישוב יואל עם הצעות רציניות, טען אייכמן, יוכלו להמשיך במשא ומתן. היא ביקשה ממנו, שכמחווה של רצון טוב ירשה להם להוציא מרכבות הגירוש את הילדים היתומים ממוסדות הילדים, ויבטיח שלא יפגעו עד סוף המשא ומתן. תגובתו של אייכמן הייתה: "זה אינו בא בחשבון!" בראנד לא נרתעה מתשובתו של אייכמן, ואמרה לו: "אני פונה עכשיו לא אל הרגש האנושי שלך, אלא כשותף אל שותף במשא ומתן מסחרי. אייכמן הפסיק את דבריה בכעס ואיים עליה: "הגברת בראנד, אני רואה שאת מרשה לעצמך יותר מידי. זה עלול להיות מסוכן". גם הפעם היא לא נרתעה מדבריו ותשובתה הייתה: "למות אפשר רק פעם אחת, ובמצב כזה מוטב להקדים מאשר לאחר". אייכמן נזהר מלהבטיח דבר, והשיחה שנמשכה כשלוש שעות הסתיימה ללא תוצאות ממשיות. בשיחה אחרת לא נרתעה האנזי לומר לאייכמן, כי הם רואים שהוא מוליך אותם שולל, ולכן שהייתם במפקדתו מיותרת, משום שהם באו לעזור ליהודים ולא רק לדבר. אייכמן נעץ בה מבט מופתע ואמר לה , כי הוא רואה שהגברת בראנד היא בעצם האדון בראנד.[20]
פעילותה למען "רכבת ההצלה"[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-21 באפריל 1944 העלה הרמן קרומיי, מעוזריו הבכירים של אייכמן, הצעה לאפשר ל-600 יהודים שחיו בהונגריה והחזיקו רישיונות עלייה לארץ ישראל (סרטיפיקטים) לצאת ברכבת מהונגריה למדינה ניטראלית כלשהי. ב-22 במאי חזר אייכמן על הצעתו של קרומיי ונתן לה את הסכמתו. המשא ומתן בנושא הרכבת נמשך כחודש.[21]בסופו של דבר הוסכם שכל נוסע ישלם 1000 דולר לנפש. רשימת הנוסעים שלא עלה בידיהם להשיג את הכסף הורכבה בידי עסקני הציבור מהפלגים השונים. עלות מבצע ההצלה הסתכמה במיליון שש מאות שמונים וחמישה אלף דולר תמורת 1685 נוסעים. בהתחלה התנהלה הרכבת רשימת הנוסעים בעצלתיים. על פי עדותם של יואל והאנזי בראנד, רק לאחר שאחד החלוצים סיפר שילדי משפחת בראנד יהיו גם הם ברכבת, חל שינוי ביחס הציבור למבצע ההצלה. האנזי רצתה מאוד שגם ילדיה יהיו ברכבת, אך הגרמנים סרבו לאפשר זאת, כל זמן שיואל בראנד טרם שב משליחותו. [22] בקרב הציבור היהודי התייחסו רבים למבצע ההצלה ברכבת בהסתייגות רבה וחששו שזוהי תרמית של הגרמנים. הנוסעים המיועדים לעלות לרכבת רוכזו בשלושה מחנות בבודפשט: במחנה "קולומבוס", בבית הכנסת שברחוב ארינה-אוּט וברחוב בּצ'קוֹי. בראנד הייתה אחראית על העברת המזוודות המלאות בכסף, בזהב ובתכשיטים שהובטחו לאייכמן תמורת שחרור רכבת ההצלה. מאות יהודים שילמו כדי לממן את הכופר. בליל ה-30 ביוני 1944 יצאה הרכבת מבודפשט לכיוון ברגן בלזן. בהמשך הועברו הנוסעים לשוויץ.[23] ביום יציאת הרכבת הביטו חברי הועדה זה בזה. הם היו מותשים וידעו, כי "אם יקרה דבר לאנשי הרכבת הזאת, לא תיוותר לנו אלא זכות אחת: להתאבד".[24] לימים סיפרה כי הייתה משוכנעת שהגרמנים יקיימו את חלקם בעסקה. באוגוסט נסע קסטנר עם קורט בכר, שליחו של היינריך הימלר, לנהל מו"מ עם סאלי מאייר, נציג הג'וינט העולמי. בראנד נשארה בבודפשט לשמור על הקשר עם אייכמן. לקראת הסוף עזב אייכמן את בודפשט, והיא המשיכה את המשא ומתן עם סגניו. בתחילת ינואר עזבה את משרדי ועדת ההצלה ונשארה עם ילדיה בבודפשט עד שהגיעו הרוסים.
מעורבותה בפרשת הצנחנים מארץ-ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
שלושה צנחנים מארץ ישראל צנחו בהונגריה ביוני 1944: חנה סנש, יואל פלגי ופרץ גולדשטיין. חנה סנש נעצרה ברגע שחצתה את הגבול להונגריה. פלגי וגולדשטיין היו תחת מעקב מהרגע שחצו את הגבול להונגריה.[25] אחרי שרכבת ההצלה יצאה לדרכה, עצרה המשטרה ההונגרית את האנזי בראנד. אחר כך נודע לה שהעניין קשור בחנה סנש. חברי ועדת העזרה וההצלה לא ידעו בתחילה שסנש נעצרה, ולא הבינו מדוע המשטרה ההונגרית עוקבת אחריהם. זיכרון פרשת הצנחנים מארץ ישראל העיק עליה במשך שנים. במשפט גרינוולד קסטנר טענה קתרינה סנש, אמה של חנה סנש, כי האנזי בראנד סירבה להעביר לבתה חבילה לבית הסוהר. כעבור שנים בראיונות לעיתונות אמרה שלא הבינה למה היה עליה לסכן את חייה ואת חיי ילדיה בהעברת חבילה למישהי המואשמת בריגול, וכי חנה סנש הוחזקה בידי המשטרה ההונגרית ולא בידי הנאצים. המשטרה ההונגרית לא ידעה על הקשר בין ועדת ההצלה היהודית לבין הגרמנים. העברת החבילה הייתה עלולה לחשוף זאת ולחבל במאמצי ההצלה.[26]
חייה בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
כשהסתיימה המלחמה לא רצתה האנזי בראנד לבוא לישראל, והמשיכה להאשים את ראשי הסוכנות היהודית שלדעתה לא דאגו מספיק להצלת יהודים ולא התייחסו ברצינות לעסקה "סחורה תחת דם". בסופו של דבר השתכנעה והם עלו לארץ עם שני ילדיהם בשנת 1946. תחילה התגוררו בקיבוץ גבעת חיים. זמן קצר אחר כך קראו לה המטפלות לשיחה ואמרו לה שהיא צריכה לקחת את ילדיה לפסיכולוג מפני שהם מדמיינים דברים. הילדים סיפרו לחבריהם על גוויות של אנשים בשלג, על אנשים בלי רגליים ובלי נעליים. המשפחה עזבה את הקיבוץ ועברה לגור בדירה קטנה בשכונת יד אליהו בתל-אביב. במשך ארבעים שנה עבדה האנזי בראנד כאם בית ב"בית הילד" בעיר.[27]
עדותה במשפט גרינוולד-קסטנר[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-25 במאי 1953 הגיש היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן, תביעה פלילית בשם המדינה נגד מלכיאל גרינוולד בגין הוצאת דיבה על ישראל (רז'ה) קסטנר, דובר שר המסחר והתעשייה. המשפט הפך עד מהרה למשפט קסטנר. פסק הדין של שופט בית המשפט המחוזי, בנימין הלוי, ניתן ב-22 ביוני 1955 והסעיר את המדינה.[28] עורך הדין של קסטנר זימן לעדות במשפט גם את האנזי בראנד. בראנד העידה במשפט ב-31 במרס וב-1 באפריל 1954 , כי יחד עם אחד מחברי ועדת ההצלה הוציאה ממכוניתה מזוודה מלאה זהב, יהלומים, פלטינה ומטבע זר והעלתה אותה לבניין מטה הגסטפו. המזוודה נמסרה לאחד מעוזריו של אייכמן. תמורת תכולת המזוודה נתנו הגרמנים היתר ליציאת רכבת ההצלה. שלוש מזוודות כאלו נמסרו לידי הגרמנים. עוד סיפרה, כי מיד לאחר כניסת הגרמנים לבודפשט מסרו בעלה וקסטנר לגרמנים כמה מיליוני פנגו כתנאי לניהול משא ומתן להצלת היהודים.[29] היא עצמה התנגדה למשפט הדיבה נגד גריואלד בטענה שלא יתכן שהטרגדיה של העם היהודי תהיה נושא במשפט דיבה. לאחר פסק הדין המליצה לקסטנר לעזוב את הארץ מחשש לחייו.
דמותה בדרמה הטלוויזיונית "משפט קסטנר"[עריכת קוד מקור | עריכה]
האנזי ברנד אחת הדמויות הראשיות בדרמה הטלוויזיונית הישראלית "משפט קסטנר", אותה גילמה השחקנית יונה אליאן-קשת. הבמאי אורי ברבש והתסריטאי מוטי לרנר הציגו את דמותו הטראגית של קסטנר, שבמרץ 1957 נורה בידי מתנקש. שלושת פרקי הדרמה הוקרנו בחודש נובמבר 1994 בערוץ הראשון וזכו להד ציבורי נרחב, כולל סצנה שנויה במחלוקת שנדונה בבג"ץ. באותם ימים היתה האנזי בראנד היחידה מקרב גיבורי הפרשה שהייתה עוד בחיים.
עדותה במשפט אייכמן[עריכת קוד מקור | עריכה]
עדותה של האנזי בראנד במשפטו של אדולף אייכמן היתה בעלת חשיבות מיוחדת שכן עדים מועטים מקרב העדים במשפט פגשו את אייכמן פנים אל מול פנים ואף דיברו אתו. בעבורה היווה משפט אייכמן הזדמנות להוכיח, שקסטנר היה חף מפשע. במהלך עדותה אפשר לה נציג התביעה גבריאל בך לדבר בשטף ואף להוסיף הערה או הסבר, וכך גם השופטים. היא הייתה בין העדים הבודדים שד"ר רוברט סרווציוס, סנגורו של אייכמן ביקש לחקור.[30] בעדותה סיפרה כיצד בפגישתה הראשונה עם אייכמן שאל אותה על שליחות בעלה הדגיש שהמשא ומתן בין הגרמנים לחבריי ועדת ההצלה הוא סוד הרייך הגרמני, ואסר עליה לעזוב את בודפשט. עוד העידה, כי לאחר נסיעת בעלה נודע לה שמכניסים כמאה יהודים לכל קרון רכבת ושולחים אותם לאושוויץ, וכי אייכמן הבטיח בנוכחותה להשהות את גירוש היהודים מהונגריה, אך לא קיים את הבטחתו. עוד העידה, כי בעצמה העבירה את מזוודות הכסף והרכוש, ששילמו היהודים האמידים ברכבת ההצלה לידי קלגס, ראש הס"ד. בשלב בו עסקו בהרכבת קבוצת נוסעי רכבת ההצלה, היא הלכה אל אייכמן וביקשה לשלוח את ילדיה עם המשלוח, אך נתקלה בהתנגדותו החריפה. כל השנים חשה האנזי בראנד שהממסד הציוני והחברה הישראלית לא קיבלו אותה לחיקם. היא הרגישה,שאילו היו מביאים אותה לארץ בארון מתים הייתה מקבלת פה כבוד גדול, והיו אומרים עליה שהיא גיבורה. כאדם חי הרגישה לא רצויה. לא אחת טענה: "סליחה שנותרתי בחיים. הסיפור שלנו התחרה בסיפור על מרד גטו ורשה. הוא לא יכול לעמוד בתחרות, כי אנחנו לחמנו רק על החיים, לא על הגבורה. הארץ נזקקה לגיבורים, ואנחנו ידענו לספק רק סיפור של הישרדות. אנשים לא ידעו כמה קשה היה רק להישאר בחיים. אנשים לא ידעו להעריך את זה. הם רצו סיפור גבורה".[31] בשנת 1964 נפטר יואל בראנד מהתקף לב, בזמן שהעיד במשפטו של פושע מלחמה נאצי. בשנת 1970 חלה בנה הבכור מיקי במחלה קשה ונפטר לאחר שנתיים.[32] האנזי לא נישאה שנית והמשיכה לחיות באותו הבית בשכונת יד אליהו בתל אביב. היא נפטרה בחג הפסח תש"ס (2000) בביתה.[33]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ יעל פישביין, "האישה ששיחקה פוקר עם השטן", דבר השבוע, גיליון 25, 1987, עמ' 5.
- ^ שרון גבע, אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 232.
- ^ בילי מוסקונה-לרמן, "המאהבת של קסטנר כבר לא יכולה לשתוק", מוסף סופשבוע, מעריב, 25.11.1994, עמ'14.
- ^ מוסקונה-לרמן, "המאהבת של קסטנר כבר לא יכולה לשתוק", מעריב.
- ^ יואל ברנד, בשליחות נידונים למוות, תל אביב: עיינות, תשי"ז, עמ' 9.
- ^ פישביין, "האישה ששיחקה פוקר עם השטן", דבר השבוע.
- ^ ברוריה אבידן-בריר, "S.O.S מפולניה", לאשה, 17.7.1960, עמ' 25-24; מוסקונה-לרמן, "המאהבת של קסטנר כבר לא יכולה לשתוק", מעריב.
- ^ יחיעם וייץ, האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר, ירושלים: כתר, 1995, עמ' 22.
- ^ יהודה באואר, יהודים למכירה? משא ומתן בין יהודים לנאצים 1945-1933, ירושלים: יד ושם, 2002, עמ' 200.
- ^ בראנד, האנזי, עדות במשפט אייכמן, בתוך "אני מאשים: עדויות ממשפט אייכמן", כתבי עת ומאגרי מידע, http://www.snunit.k12.il/shoa.
- ^ באואר, יהודים למכירה? משא ומתן בין יהודים לנאצים 1945-1933, עמ' 207, 211-210.
- ^ פישביין, "האשה ששיחקה פוקר עם השטן", דבר השבוע.
- ^ האנזי ויואל ברנד, השטן והנפש, תל אביב: לדורי, 1960, עמ' 36.
- ^ פישביין, "האישה ששיחקה פוקר עם השטן", דבר השבוע.
- ^ בראנד,בשליחות נידונים למוות, עמ' 79.
- ^ וייץ,שם, עמ' 31.
- ^ ויץ, שם, עמ' 30.
- ^ מוסקונה-לרמן, "המאהבת של קסטנר כבר לא יכולה לשתוק", מעריב.
- ^ האנזי בראנד, עדות במשפט אייכמן.
- ^ בראנד, השטן והנפש, עמ' 55-53.
- ^ וייץ, שם, עמ' 32
- ^ בראנד, השטן והנפש, עמ' 58.
- ^ וייץ, שם, עמ' 33.
- ^ בראנד, השטן והנפש, עמ' 64.
- ^ וייץ, שם עמ' 39.
- ^ {אמנון ברזילי, "פחדתי רק מהיהודים", מוסף הארץ, הארץ, 1 באפריל 1994, עמ' 17-18.
- ^ מוסקונה-לרמן, "המאהבת של קסטנר כבר לא יכולה לשתוק", מעריב.
- ^ וייץ, שם, עמ' 245-242.
- ^ שלום רוזנפלד, תיק פלילי 124: משפט גרינולד- קסטנר, ירושלים: קרני, 1955, עמ' 184-185.
- ^ גבע, שם, עמ' 225-224,244.
- ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, ירושלים: כתר, 1991, עמ' 407.
- ^ מוסקונה-לרמן, "המאהבת של קסטנר כבר לא יכולה לשתוק", מעריב.
- ^ גבע, שם, עמ' 223.