ברגן-בלזן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
יש לשכתב ערך זה הסיבה לכך: ראו דף השיחה. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. |
(תמונה קשה לצפייה)
ברגן-בלזן (גרמנית: Bergen Belsen, להאזנה (מידע · עזרה)), הנקרא לפעמים רק בלזן או בלזק (Belzec), היה מחנה ריכוז גרמני בתקופת גרמניה הנאצית. המחנה ממוקם בסכסוניה התחתית, מדרום-מערב לעיירה ברגן, ליד צלה.
תוכן עניינים |
[עריכה] הרקע להקמת מחנה ברגן בלזן כמחנה מעצר ליהודים
מחנה ברגן בלזן הוקם כמחנה מעבר שיועד בעיקר להחזקת יהודים לצורך "תוכנית ההחלפה".[1]. כתוצאה הוחזרו מפלסטינה כ-300 אזרחים גרמנים (בתוכם היו נשים יהודיות פולניות אחדות שלא הייתה להן נתינות פלסטינית ועל כן הוחזרו על ידי האנגלים). לצורך החלפות עתידיות הורה הימלר להכין רשימה של 1600 יהודים עם קרובים בפלסטינה. ב-13 בפברואר שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ הכריז על הסכמה עקרונית לתוכנית. בהוראות משרד החוץ הגרמני ב-2 במרץ 1943 ל-RSHA נאמר כי יש לנקוט בכל האמצעים הדרושים להשבתם של עצורים גרמנים בתמורה להחלפתם בנתיני מדינות אוייב מ"הגזע היהודי"... בקשת משרד החוץ הייתה שכ-30,000 יהודים ממדינות אויב שונות ישמרו זמינים להצעה זו.
ה-RSHA קיבל את ההצעה ממשרד החוץ בעיקר בגלל שהימלר כבר הורה בדצמבר 1942 כי יהודים מצרפת, הונגריה ורומניה שיש להם קרובים בעלי השפעה באמריקה ישמרו במחנות מיוחדים ובתנאים נוחים כבני ערובה. במרץ 1943 הימלר הורה על הקמת מחנה מיוחד שיועברו אליו יהודים העונים על הקריטריונים הבאים:[2]
- יהודים בעלי קשרי משפחה או קשרים אחרים עם אנשים בעלי השפעה במדינות אוייב
- יהודים שיכולים לשמש בתכניות החלפה בתמורה לעצירים גרמנים במדינות אוייב
- יהודים שיכולים להיות בני ערובה יעילים בעלי אמצעים או בעלי קשרים פוליטיים
- ראשי ההנהגה היהודית
ליישום התוכנית, הורה הימלר לראש ה-WVHA SS, גנרל פוהל (Pohl), למצוא מקום מתאים לשכן בו את העצירים. באפריל 1943, הגיע פוהל לסיכום עם ראש המחלקה לעצירי מלחמה כי חלק מברגן בלזן (“stalag 311”) שלא היה מלא יועבר לידי ה-WVHA.
[עריכה] תחילת פעולתו של ברגן בלזן
המשלח הראשון הגיעה לברגן בלזן באמצע יולי 1943 והוא כלל כ-2300-2500 יהודים מפולין חלקם בעלי אישורים מאמריקה הלטינית. אישורים אלו הושגו על ידי מחזיקיהם בדרכים שונות והייתה בהם הבטחה לקבלת דרכון בהקדם. באוקטבר הודיעו הגרמנים כי 1700 יהודים מבעלי האישורים יעלו על רכבת בדרכם ל"ברגאו" שליד דרזדן, כאשר היעד האמיתי היה אושוויץ. כאשר הגיעה הרכבת לבירקנאו והבינו היהודים כי הם מובלים לתאי הגזים אחת הנשים חטפה נשק מידי חייל גרמני וירתה בו. אחרים הצליחו לפצוע כמה חיילי SS גרמנים. בתגובה הוצאו להורג כמה מהם והשאר נשלחו לתאי הגזים. כל יהודי המשלוח נרצחו. בתחילת 1944 נשלחה עוד קבוצה של כ-400 עצירים מברגן בלזן לאושוויץ, מהמשלוח מפולין נותרו כ-260 יהודים בעלי אזרחות פלסטינית והשאר בעלי אזרחות אמריקאית.
משלוח נוסף הגיע באוגוסט 1943 ובו 441 יהודים מסלוניקי מתוכם יהודים רק 74 מיהודי יוון השאר 367 היו יהודים בעלי אזרחות ספרדית, עם הגעתם הופרדו שתי הקבוצות. לאחר משא ומתן ארוך עם ממשלת ספרד הועברו יהודי ספרד למחנה בצפון אפריקה, מרבית יהודי הקבוצה הצליחו לעלות לארץ ישראל. קבוצה אחרת שכללה 155 יהודים מספרד ו-19 יהודים מפורטוגל שהובאו לברגן בלזן, לא קיבלה היתרי יציאה ונשלחה למחנה נייטרלי שם נשארה עד לסיום המלחמה.
מתחילת 1944 הגיעו לברגן בלזן משלוחים שונים במסגרת "תוכנית ההחלפה", בהם: כ-3670 יהודים מהולנד בעלי אזרחויות שונות, 200 מיהודי תוניס בעלי אזרחות איטלקית, 200 נשים יהודיות צרפתיות שהיו נשואות לחיילים צרפתים, כמה מאות מיהודי יוגוסלביה.
בסוף אפריל שוחררו 222 יהודים מתוך כ-1300 יהודים שהיו במחנה והחזיקו בדרכון פלסטיני הם הובאו לאיסטנבול דרך וינה והגיעו לחיפה ב-10 ביולי. קבוצה נוספת של 301 אסירים בעלי דרכונים לטיניים שוחררה מברגן בלזן ב-21 בינואר 1945 אבל רק 126 מתוכם הצליחו להגיע לשוויץ השאר הושארו במחנות בדרך. ב-8 ביולי 1944 הגיעו לברגן בלזן 1683 יהודי מהונגריה במסגרת עסקת בקר קסטנר "סחורה תמורת דם". באישור הימלר שוחררה לשוויץ ב-20 באוגוסט קבוצה ראשונה של 318 יהודים מרכבת קסטנר, לאחר משא ומתן ארון שוחררו לשוויץ ב-6 בדצמבר 1365 היהודים הנותרים, מלבד קבוצת יהודים זו, יהודים נוספים שהגיעו מהונגריה לא שוחררו.
בברגן בלזן היו ביולי 1944 כ-4000 עובדי כפיה יהודים שעבדו בעבודות כפיה שונות במחנה ובסביבתו.
[עריכה] ברגן בלזן כמחנה ריכוז
על אף הכפפתו של ברגן בלזן ל-WVHA נחשב המחנה כמחנה מעצר. בשונה ממחנות ריכוז אחרים כגון אושוויץ ו-בוכנוולד ברגן בלזן היה מרוחק מאזורי תעשייה ומרבית האסירים בו הובאו אליו משום שענו על הקריטריונים של הימלר.
בשל ריחוקו מאזורי התעשייה התייחס ה-WVHA אל המחנה כמחנה מעבר לזמן קצר, על כן, החל ממרץ 1944 נפתח אזור במחנה "מחנה הבראה" ("Erholungslager") לקליטת חולים ותשושים ממחנות ריכוז אחרים. למרות קליטת אסירים רבים מתוכם חולים, לא התבצעו עבודות לתחזוקת התשתיות הסניטריות של המחנה, אך המחנה הורחב באמצעות הוספת אוהלים. משלוח החולים הראשון שהגיע ל"מחנה ההבראה" בסוף מרץ 1944 כלל 1,000 אסירים ממחנה דורה, אל האסירים לא התלווה ולו רופא אחד. האסירים הוכנסו לאוהל גדול ושהו בו מספר ימים ללא מיטות, ללא מזרונים ושמיכות ואוכל חם. שיעור התמותה בין האסירים בקבוצה היה גבוה במיוחד, מתוך קבוצה זו רק 57 זכו לראות את יום השחרור. לאחר המשלוח הראשון של אסירים חולים, הגיעו עוד קבוצות חולים רבות אל ברגן בלזן, בדרך כלל הגיעו קבוצות של מאות בודדות אשר רישומן הושמד לפני השחרור.
בקיץ 1944 נרצחו כ-200 אסירים על ידי הזרקת פנול (חומר חיטוי) ההזרקות התבצעו בפקודת ה-SS על ידי אסיר בשם קרל רוט שנבחר על ידי ה-SS כ"אח ראשי”. רוט עצמו נידון למוות על ידי קבוצת אסירים בספטמבר 1944 וכתוצאה מכך בוצע בו לינץ. הרופא הראשי של ברגן בלזן היה ד"ר ז'אגר (קצין SS) שדרך טיפולו הסאדיסטית בחולים הייתה כפיה על האסירים לבצע פעילות גופנית מאומצת. פעילות זו כלל ריצות למרחקים ארוכים ושעות רבות של עמידה תוך כדי ביצוע תרגילי ספורט שונים.
ב-7 באוגוסט 1944 הוקם מחנה הנשים בברגן בלזן. 12 אוהלים הוקמו לקליטת משלוחי הנשים. המשלוח הראשון הגיע ב-11 באוגוסט, ובימים שלאחריו אלפי נשים נוספות. המשלוחים כללו: נשים יהודיות מפולין ומהונגריה שהובאו ממחנות עבודה במזרח עקב התקדמותו המהירה של הצבא הרוסי. בשל מצב בריאותם הטוב יחסית של נשים אלו מרביתן נשארו במחנה רק זמן קצר, עבורן היה המחנה רק תחנת מעבר אל מחנות עבודה נוספים.
בסוף אוקטובר ותחילת נובמבר הגיעו לברגן בלזן משלוח של כ-3,000 נשים מאושוויץ בירקנאו, נשים אלו היו חולות שיצאו מאושוויץ, הם הובלו בקרונות בצפיפות נוראית והוכנסו לאוהלים ללא תאורה, שירותים ותנאים הגייניים מינימליים. בין הנשים היו כל היהודיות חברות תזמורת הנשים של בירקנאו [לאחר מות המנצחת אלמה רוזה]. ב-7 בדצמבר סופה עזה עקרה מספר אוהלים והנשים נאלצו לעמוד מספר שעות בקור העז תחת מטר שוטף עד שהוכסו לאוהל המטבח למשך הלילה. למחרת פונו מספר אוהלים של חולים לצורך שיכונם של הנשים. ב-2 בדצמבר היה מספרם של הכלואים בברגן בלזן 15,257 מתוכם 8,000 נשים במחנה הנשים, אחת מהם הייתה אנה פרנק ואחותה מרגוט. על פי מספר עדויות אנה פרנק מצאה את מותה בברגן בלזן ככל הנראה במרץ 1945 זמן קצר לאחר אחותה מרגוט.
ב-2 בדצמבר הוחלף פיקוד המחנה ובמקום האס (Haas) מונה יוזף קרמר (Josef Kramer) מי שהיה עד אז מפקד מחנה אושוויץ בירקנאו. למן סוף דצמבר 1944 הובאו לברגן בלזן אלפי אסירים יהודים ממחנות ריכוז שונים. עשרות אלפי יהודים הגיעו תשושים מהמזרח. המצב במחנה, שלא היה ערוך לקליטת כמויות עצומות של אסירים, התדרדר באופן דרמטי.
[עריכה] סבל האסירים בברגן-בלזן לקראת סוף המלחמה
לכשנסגר מחנה בירקנאו הובלו עשרות אלפי יהודים ששרדו את הסלקציות בדרכים שונות אל עבר מחנות בתחומי הרייך. לקראת סיום המלחמה התרבו צעדות המוות והאסירים הובלו מרחקים ארוכים בצעדות שנמשכו ימים רבים בשלג ובקור ללא מזון, מים, ביגוד או נעלים ראויות. רבים מהם מתו בדרך מתשישות, רעב או שנרצחו בירי בדרך על ידי הנאצים. חלקם הגיע באפיסת כוחות לברגן בלזן.
החל מינואר 1945 הידרדרו תנאי האסירים בברגן בלזן במהרה ועשרות אלפי אנשים מתו בו באיטיות. בחודש מרץ לבדו מתו בברגן בלזן 18,168 אסירים.
אסירים נשלחו לברגן בלזן כמעט עד לשחרורו ב-15 באפריל 1945 וכמות האסירים במחנה עלתה מחודש לחודש למרות שיעור התמותה העצום. בדצמבר 1945 היו במחנה 15,257 אסירים, ב-15 במרץ 1945 45,117 וביום השחרור נספרו בברגן בלזן כ-60,000 איש.
את ברגן בלזן עזבו במהלך התקופה הזו כמה אלפי אנשים: 105 אזרחים טורקים שוחררו לשבדיה. 3 רכבות עם 7,000 אנשים יצאו לטרזין אך רק אחת הרכבות הגיעה ליעדה. שתי הרכבות האחרות נעצרו ואסיריהן שוחררו במהלך אפריל לאחר ימי נסיעה ארוכים בהם הותקפו ללא הרף מן האוויר.
במהלך פברואר ומרץ הגיע לברגן בלזן משלוח גדול של יהודים שפונו מבוכנוולד ובו אלפי אסירים חולים.
רק אחוז קטן מהנספים בברגן בלזן נהרגו בירי. לגרמנים לא היה צורך להרוג אסירים שכן עשרות אלפים מתו מתשישות או מרעב. מגיפות התפשטו במהירות במחנה ומתחילת 1945 לא היו במחנה ברגן בלזן התקנים סניטריים כלל.
בפברואר מנת המזון היומית של אסיר הייתה ½ ליטר מים ופרוסת לחם או תפוח אדמה. פעמיים בשבוע היו האסירים מקבלים מנה של מים מעופשים רותחים שנקראה “קפה”. בשבועות האחרונים לפני השחרור הופסקה אספקת המזון למחנה כליל.
בחלק מהמחנה כלל לא הייתה אספקת מים והאסירים נאלצו לשתות ממקורות מים מזוהמים, וכמובן שלא יכלו להתרחץ. בימים האחרונים לפני השחרור גם אספקת המים הדלה שהייתה במחנה הופסקה עקב ההפצצות. הגרמנים לא נקפו אצבע על מנת לחדש את אספקת המים למחנה הריכוז למרות שלמחנה הגרמני הסמוך חודשה אספקת המים.
מדי יום, לפי דרישתו של קרמר, היו העצורים צריכים לעמוד שעות ארוכות בחוץ מבלי להתחשב בתנאי מזג האויר. הגרמנים השומרים הורשו לשבת בזמן זה משום שהם לא הורשו לעזוב והיה קשה להם לעמוד כל כך הרבה שעות.
הצפיפות במחנה הייתה גדולה ובצריפים שהתאימו לכל היותר ל-1,500-2,000 אנשים שוכנו 15,000 אנשים. תנאי התברואה הבלתי אפשריים היוו כר פורה להתפשטות מהירה של מחלות. מחלת הטיפוס שהתפשטה במהירות בקרב האסירים הפילה חללים רבים. לפי רופא האסירים, ד"ר לאו, כעשירית ממקרי המוות במחנה היו עקב מחלת הטיפוס, החלק האחר של מקרי המוות היה עקב מחלות בטן שונות, תשישות ורעב. אסירים מתנדבים נאלצו להלחם במחלות ובתנאים התברואתיים הבלתי אפשריים ללא קבלת שום סיוע, הודות להם נמנעה קטסטרופה גדולה יותר.
בפברואר בעית פינוי הגופות הפכה להיות הבעיה החמורה ביותר של המחנה מאחר ובקרמטוריום יכלו לשרוף רק 3 גופות בו זמנית. במרץ החלה ערימת גופות בתלים שבהם הונחו עצים ספוגים בנפט שהובערו, אך בסוף מרץ משרד היערות אסר על שימוש בעצים למטרה זו בשל זיהום האוויר של האזור מסביב וגופות האסירים נותרו במקום בו מתו. לכשהיה ברור כי השחרור קרב, עשו הגרמנים מאמץ אחרון לפינוי הגופות. בין ה-11 ל-14 באפריל אסירים שעוד יכלו ללכת נלקחו למלאכת פינוי הגופות. הגופות הועברו לנקודה מרוחקת במחנה ונזרקו לקבר אחים ענק. כ-2000 אסירים הועסקו בעבודה זו משש בבוקר ועד החשיכה. בתמורה קיבלו ¼ ליטר מרק מימי ללא לחם ושתייה נוספת. בהוראת קרמר ניגנה תזמורת מנגינות ריקודים בעת פינוי הגופות.
[עריכה] השחרור
ב-15 באפריל המחנה נמסר לידי הבריטים.
הכניסה למחנה הייתה בעקבות הפסקת אש מקומית בין הפיקוד הגרמני לפיקוד האנגלי בפיקודו של טיילור בלפור (Taylor Balfour). הפסקת האש הזו הייתה אירוע חריג והיא נבעה בעיקר בשל מגפת הטיפוס שפרצה במחנה ולא איפשרה את פינוי המחנה בטח שלא במהלך קרב, על כן שני הצדדים הסכימו שלא להילחם בקרבת המחנה.בשל מגפת הטיפוס הורה הימלר שלא לפנות את ברגן בלזן אל עבר תחומי הרייך בדומה לשאר מחנות הריכוז. הפסקת האש כללה רצועה של 6-8 ק"מ מסביב למחנה בהם חלה הפסקת האש. כמו כן הוסכם כי עד לכניסת האנגלים המחנה ישמר על ידי שומרים קבוצה של חיילים הונגרים מהצבא הגרמני (שקיבלו אישור לחזור לשורות הגרמנים בתוך שישה ימים על נשקם ורכביהם). קרמר וכחמישים אנשי SS עזבו את המחנה ב-13 באפריל.
ביום ראשון אחר הצהרים ה-15 באפריל 1945 ב' באייר התש"ה נכנסה קבוצה קטנה של קצינים אנגלים אל ברגן בלזן. הקצינים היו לגמרי לא מוכנים למראות המחנה, תמונות הזוועה שראו גרמו להם לזעזוע גדול. על כך כתב קצין הרפואה הבריטי גלין-יוז (Glyn Hughes):
"...התנאים במחנה לא היו ניתנים לתיאור, שום תיאור או תמונה לא תוכל לתאר את הזוועה ששררה שם בחוץ, אך מה שנגלה לעיננו בפנים היה גרוע עוד יותר. ערימות עצומות של גופות היו פזורות על כל רוחב המחנה במספר עצום מלספור..., חלקם נערמו בחוץ וחלקם בתוך הצריפים, בביבים על הדרגשים... ליד הקרמטוריום היה קבר עצום מחציתו מלאה בגופות... צריף הנשים היה מלא בחולי טיפוס לא היו דרגשים, החולים שכבו על הרצפה והיו כל כך חלשים עד שבקושי יכלו לזוז ברי המזל מתוכם ישבו על מזרונים דקים אחרים שכבו על הרצפה. לאחדים היו שמיכות ולאחדים אף זה לא היה. לכמה מהם היו בגדים אך היו כאלו שהתכסו בשמיכות דקות..."[3]
ביום השחרור ובימים שלאחריו מראות מפחידים נגלו לעיני המשחררים. מרבית האסירים לא יכלו לזוז ממקומם הם שכבו על הדרגשים חולים, עייפים, רעבים וצמאים.
האסירים במחנה המשיכו למות במספרים גדולים גם לאחר שחרור המחנה כ-14,000 אסירים מצאו את מותם בימים שלאחר השחרור. האנגלים שנחרדו מזוועות המחנה זרקו כמויות מזון עצומות אל הכלואים המורעבים. אלו שאכלו לאחר שנות רעב ארוכות קיבתם לא יכלה לעכל את המזון, רבים מהם מתו מאכילה מופרזת.
ב-17 באפריל הגיע כוח גדול של בריטים אל המחנה בפניהם היו שתי משימות האחת פינוי הגופות והשנייה פינוי הניצולים. לצורך פינוי הגופות נלקחו לעבודה אנשי SS. פינוי חלקי של הניצולים החל ב-18 באפריל כאשר קבוצה של 500 חולי טיפוס ראשונים נלקחו לבית חולים צבאי. הפינוי המאסיבי של הניצולים החל ב-24 באפריל והוא נמשך עד ה-21 במאי.
ב-21 במאי הועלה מחנה ברגן בלזן באש ונמחה מעל פני האדמה.
במחנה העקורים שהוקם במחנה השיריון הגרמני לשעבר בסמוך למחנה הריכוז הוקם ועד יהודי מרכזי שייצג את הניצולים כלפי המישטר הצבאי הבריטי בצפון גרמניה. היה זה מחנה העקורים הגדול ביותר בגרמניה לאחר השואה. הפעילות התקיימה בו עד לשנת 1952 עם פירוקו ולאחר שהניצולים עזבו אותו לרחבי תבל, בעיקר לישראל, לארצות הברית, קנדה, בריטניה ואוסטרליה. ארגון שארית הפליטה ברגן-בלזן בישראל היה הארגון הגדול ביותר של הניצולים בישראל, והיה לו כוח ציבורי גדול מאוד. פעילות הארגון בישראל סיפקה לניצולים תחליף למשפחות שאבדו להם בשואה. ערבי זיכרון, חגיגות מועדי ישראל ועליה לרגל להר ציון ול"יד ושם" היו במסגרת הפעילות השנתית. כיום, לאחר פטירתם של רבים מחבריו, פועלת בארגון זה הנהלה חדשה, המורכבת ברובה מבנות הדור השני, שנולדו במחנה העקורים לאחר השחרור.
בברגן-בלזן כיום יש פארק ירוק ענק על שרידי המחנה. אתר הזיכרון של המחנה פתוח לציבור ויש בו מרכז מבקרים ו"בית דממה" המיועד להרהור שקט. באתר נבנתה כבר בשנת 1947 אנדרטת זיכרון יהודית וגם אנדרטה גדולה בדמות אובליסק. משלחות של בני נוער מכל העולם חושפות לאחרונה את שרידי המחנה והבלוקים. באוקטובר 2007 יפתח מוזיאון חדש לתיאור זוועות מחנה הריכוז ושיקום חיי הניצולים במחנה העקורים הסמוך.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ "תוכנית ההחלפה" הוצעה למשרד החוץ הגרמני ב-4 בפברואר 1943 על ידי ד"ר אלברכט, מטרתה הייתה לאסוף קבוצות קטנות של יהודים אירופאים, אלפים בודדים בסך הכל, עם אזרחות כפולה לפני שליחתם למחנות ההשמדה, לצרכי החלפה עם נתינים גרמנים בעלי השפעה שהיו עצורים בידי האנגלים והאמריקאים
<Note by Dr. Alvrecht of 9 February 1943; PA, Gruppe Inland IIg177 - ^ Letter of the RSHA (signed Muller)31 August 1943
- ^ The Belsen Trial (n.54), p.31.
[עריכה] לקריאה נוספת
Eberhard Kolb, Bergen-Belsen From 1943 to 1945
"הדמעה" מאת רפאל אולבסקי [שהיה יו"ר ארגון שארית הפליטה ברגן-בלזן בישראל עד למותו בשנת 1981], בהוצאת ארגון שארית הפליטה ברגן-בלזן בישראל, תל אביב, 1983
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מחנה הריכוז ברגן בלזן |
