חנה סנש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חנה סנש
Senesh.jpg
חנה סנש
נולדה 17 ביולי 1921
מקום לידה הונגריה
עלתה לישראל 1939
נהרגה 7 בנובמבר 1944 (בגיל 23)
מקום פטירה הונגריה
השתייכות הצבא הבריטי
תקופת שירות 19431944
תפקידים צבאיים

צנחנית

מלחמות וקרבות

מלחמת העולם השנייה

תפקידים אזרחיים

חלוצה, משוררת

הנצחה

קיבוץ יד חנה
ספינת מעפילים
תיכון טכנולוגי "חנה סנש"

קברה של סנש בהר הרצל בירושלים
חנה סנש בקיבוץ שדות ים

חנה סנשהונגרית: Szenes Hanna (Anikó)‎;‏ 17 ביולי 19217 בנובמבר 1944) הייתה לוחמת ומשוררת יהודייה, מצנחני היישוב שהתנדבה לשרת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה נגד גרמניה הנאצית, צנחה לשטח הונגריה הכבושה, נתפסה, נחקרה בעינויים והוצאה להורג על ידי הנאצים.

קורות חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חנה סנש נולדה ב-17 ביולי 1921 בבודפשט שבהונגריה למשפחת משכילים. אביה, בֵּלָה סנש, היה עיתונאי, סופר ילדים ומחבר מחזות-תיאטרון וקומדיות, שנפטר כשהייתה בת שש.

סנש התקבלה לבית ספר פרוטסטנטי לבנות, אך כאשר נבחרה למועצה הספרותית של בית הספר, נמנע ממנה מימוש הבחירה מסיבות אנטישמיות. היא נעשתה ציונית נלהבת לנוכח האנטישמיות בהונגריה.

בשנת 1939 עלתה לארץ-ישראל, למדה שנתיים בבית הספר החקלאי לבנות של חנה מייזל שוחט בנהלל, והצטרפה לקבוצת צעירים שהקימו את קיבוץ שדות ים. בתקופה זו אף הדריכה בקן קריית חיים של הנוער העובד והלומד.

ב-1943 התנדבה לצבא הבריטי, והצטרפה לקבוצת צנחנים שנועדו לצנוח על אדמת אירופה, במסגרת המאבק בגרמניה הנאצית. לצורכי התקשורת, השתמשה סנש בשם הצופן "הגר".

ב-15 במרץ 1944 צנחו חנה סנש וחבריה בקרואטיה, ליד הגבול ההונגרי, שם הצטרפו לקבוצת פרטיזנים מקומית. ביוני 1944 חצתה את הגבול להונגריה ונתפסה על ידי חיילים הונגרים. היא נשלחה לכלא בבודפשט, שם נחקרה בעינויים.

סנש הועמדה לדין באשמת ריגול ובגידה במולדת (שהרי נולדה בהונגריה), אך עוד קודם שהסתיים משפטה היא הוצאה להורג, ב-7 בנובמבר 1944 (כ"א בחשוון ה'תש"ה), בהיותה בת 23.

לאחר מותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבגדיה של סנש נמצאו לאחר מותה שתי פתקאות. באחת היא כתבה מספר חרוזים, בהם היא חזתה את קיצה, ובשנייה נכתבה בקשת סליחה מאמה.

סנש ניהלה יומן עד יומה האחרון. יומן זה יצא לאור בעברית ב-1946.

אלמונים הביאוה לקבר ישראל, ב"חלקת המרטירים", בבית העלמין היהודי בבודפשט‏[1]. במרץ 1950 הובא ארונה של חנה סנש מבודפשט לווינה, שם קיבלה אותו משלחת רשמית של מדינת ישראל, שכללה גם את אחיה של סנש, גיורא. מווינה הובא הארון על סיפון האוניה "קדמה" עד סמוך לחופי הארץ, וכאן קיבלו את פניו שלוש ספינות מלחמה של חיל הים הישראלי. הארון הועבר בטקס צבאי לאחת מאניות המלחמה הישראליות, הוצב על סיפונה כשהוא עטוף בדגל הלאום, מכוסה פרחים ומוקף במשמר כבוד, וב-26 במרץ 1950 הוא הגיע כך לארץ, לנמל חיפה.

המונים חלקו לחנה סנש כבוד במסע ההלוויה שהתחיל ברחובות חיפה והמשיך בקיבוץ שדות ים שסנש הייתה מראשוניו. שם הוצב ארונה עם משמר כבוד ב"בית חנה סנש" שנחנך באותה שנה‏[2]. מסע ההלוויה המשיך אחר כך לתל אביב והסתיים בחלקת "יד לצנחני היישוב בארץ שנפלו באירופה" בהר הרצל בירושלים שבו הובאו לאחר מכן לקבורה גם הצנחנים חביבה רייק ורפאל רייס. מאחורי הארון צעדו אמה, קטרינה סנש, אחיה, גיורא סנש ויואל פלגי, נציג הקבוצה של חנה סנש במחנה שדות ים. ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שרי הממשלה והרמטכ"ל יגאל ידין הניחו זרי פרחים ופלוגת צנחנים ירתה מטח כבוד לזכרה עם סתימת הגולל.

מורשתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את שיריה כתבה סנש בחשאי וכולם התגלו רק לאחר מותה. שניים משיריה הנודעים הם "אשרי הגפרור" ו"הליכה לקיסריה", המוכר יותר במילותיו "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם".

דמותה של חנה סנש משמשת מופת ועליה חונכו דורות. סנש הפכה לסמל בהקרבתה למען מדינה עברית ובעמידתה האיתנה בעינויי השבי. תרמו למעמדה הסמלי, ששאר הצנחנים לא זכו לו, שיריה, מכתביה והכתבים הרבים שהשאירה.

על שמה נקראה אוניית מעפילים "חנה סנש" שהצליחה להבקיע את המצור על חופי הארץ בליל ה-25 בדצמבר 1945 והביאה לחוף נהריה 252 מעפילים. תמונותיה נמצאות במאגר המידע במחנה המעצר בעתלית. על שמה קרוי הקיבוץ יד חנה, כמו גם רחובות רבים בערי ישראל.

בראשית חודש נובמבר 2007 הועברה אבן מצבתה של חנה סנש מבית העלמין היהודי בבודפשט והוצבה ליד "בית חנה" בקיבוץ שדות ים. המצבה הובאה בסיוע משרד הביטחון, והונחה בטקס צבאי ובהשתתפות בני משפחה ואנשי ציבור‏[3].

יצירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיריה הנודעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיריה של חנה סנש "אשרי הגפרור" ו"הליכה לקיסריה" הולחנו בידי אברהם דאוס[4] ודוד זהבי, וזכו לביצועים של זמרים רבים, בהם בין היתר אילנה רובינא, חנן יובל, נתנאלה, גדעון זינגר, נורית גלרון, גלי עטרי ומזי כהן, עפרה חזה, עמיר בניון, וצילה דגן.

אשרי הגפרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיר "אשרי הגפרור", בכתב ידה של חנה סנש
חנה סנש בתחפושת פורים, לבושה במדי הצבא ההונגרי, לפני עלייתה לארץ
תבליט של חנה סנש בשדות ים. התבליט נוצר ב-1945 על ידי הפסל ההונגרי אנדראש בק לפי בקשתה ובמימונה של קטרינה סנש, אמה של חנה והוא הוצב על קברה של חנה בבודפשט. ב- 1950 הובאה חנה לקבורה בישראל והפסל נשאר בבית העלמין בבודפשט. ב-2007 ביוזמת איתן סנש, אחיינה והמשפחה, הועברה אבן התבליט מבודפשט והוצבה בשדות ים, ביתה של חנה בארץ ישראל. הפסל הועבר על ידי אגף ההנצחה במשרד הביטחון ובסיוע מפעל "אבן קיסר" והפסלת יעל ארצי

אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת,
אַשְׁרֵי הַלְּהָבָה שֶׁבָּעֲרָה בְּסִתְרֵי לְבָבוֹת.
אַשְׁרֵי הַלְבָבוֹת שֶׁיָדְעוּ לַחְדוֹל בְּכָבוֹד...
אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת.

2 במאי 1944, סרדיצה, קרואטיה

הליכה לקיסריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלי, אלי
שלא יגמר לעולם
החול והים,
רשרוש של המים,
ברק השמיים,
תפילת האדם.

הורה לבת גולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1994 נתגלה שיר "חדש" שכתבה חנה סנש בפברואר 1943, ונותר בין כתביה. השיר "הורה לבת גולה" מתאר את הניגוד שבו עומדת צעירה יהודיה המגיעה לארץ מאירופה - ניגוד בין רצון להשתלב בשמחה ובנעורים המגלמים את החזון הציוני החדש, ומתבטאים בריקוד ההורה, לבין תחושת הבדידות והגעגועים למשפחה, לתרבות ולשפה שהשאירה מאחור‏[5][6]. השיר זכה לפרסום מחודש בתקשורת לאחר שהולחן בשנת 2012 על ידי נורית הירש וזכה לביצוע של ירדנה ארזי, ששוחרר לרדיו במרץ 2013 ונכלל באלבומה "געגועים לנחל"‏[7].

הוֹרָה רוֹעֶשֶׁת, גּוֹעֶשֶׁת, סוֹעֶרֶת,
פּוֹרֶצֶת, בּוֹעֶרֶת סְבִיבִי
בְּקֶסֶם שֶׁל קֶצֶב מִגִּיל וּמֵעֶצֶב
מוֹשֶׁכֶת גּוּפִי וְלִבִּי.

הַרֶגֶל צוֹעֶדֶת, הַשֶּׁכֶם רוֹעֵד,
הַשִּׁיר מִתְלַקֵּחַ, הַזֶּמֶר לוֹהֵט
רִקּוּד וְשִׁירָה, תְּפִלָּה בְּלִי מִלָּה
אֶל אֵל הֶעָתִיד, אֶל אֵל יְצִירָה.

וּלְפֶתַע דְּמוּת מְרַחֶפֶת לְנֶגֶד עֵינָי
זְרוֹעִי הִתְּחַמְקָה מֵחִבּוּק חֲבֵרָי
לִבִּי מִתְּנַכֵּר לַשִּׁירָה הַגּוֹעֶשֶׁת
קְרוֹבָה וּרְחוֹקָה אֶת כֻּלִּי הִיא כּוֹבֶשֶׁת.

עֵינַיִם כְּחֻלּוֹת
מַבָּט כֹּה שׁוֹאֵל
שְׁתִיקָה עֲצוּבָה וּפֶה עַקְשָׁנִי,
גּוֹבֵר בִּי הַשֶּׁקֶט
נִשְׁאָרְתִּי עוֹמֶדֶּת
בֵּין מֵאָה, בּוֹדֶדֶת, הִיא וָאֲנִי.

יומנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטעים מיומנה פורסמו לאחר מותה, וביניהם הציטוט הבא שנכתב ביום הולדתה ה-18, 17 ביולי 1939:

Cquote2.svg

איני זוכרת אם סיפרתי כבר שאני ציונית. אני מרגישה עכשיו שיהודייה אנוכי בכל מאודי... אני מתגאה ביהדותי ומטרתי לעלות לארץ ישראל ולהשתתף בבניינה... היום יום הולדתי, בת שמונה עשרה אני. רעיון אחד מעסיק אותי בלי לחדול - ארץ ישראל. מקום אחד יש בעולם שלשם איננו נפלטים, אף לא מהגרים, אלא באים הביתה - ארץ ישראל.

Cquote3.svg

לאחר מותה נמצא בבגדיה השיר האחרון שכתבה, מה-20 ביוני 1944, ימים ספורים לאחר מעצרה:

Cquote2.svg

אחד - שנים - שלשה... שמונה האורך
שני צעדים הוא רוחב הצלע -
החיים מרפרפים בסימן שאלה.

אחד - שנים - שלשה ... אולי עוד שבוע
או סוף הירח ימצאני פה עדיין.
אך ממעל לראשי - האין.

כעת בחודש יולי בת כ"ג אהי
במשחק נועז עלי מספר עמדתי
הקוביה כרכרה, הפסדתי.

Cquote3.svg

כתביה שראו אור[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הכינור, מחזה מחיי הקיבוץ, הקיבוץ המאוחד, 1946
  • ‫ללא שפה: שירים, (תרגום: חלקם בידי איתמר יעוז-קסט וחלקם בידי אביגדור המאירי), תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1986
  • אלי אלי, שלא יגמר לעולם: שירים ופרקי יומן (עורך: עוזי שביט), בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2005

סרטים, ספרים ומחזות אודותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפאורה להצגה "חנה סנש" מאת אהרון מגד בתיאטרון הבימה, 1958. התפאורן: אריה נבון
רחוב חנה סנש בנתניה

על חייה ומותה של סנש נכתבו 12 מחזות, ספרים רבים, וכמה סרטי קולנוע. בשנת 1958 הועלה בארץ המחזה "חנה סנש" שכתב הסופר והמחזאי אהרן מגד, אשר הכיר היכרות קרובה את סנש משהותם המשותפת בקיבוץ שדות ים. את סנש גילמה השחקנית מרים זוהר ובתפקיד "אליהו", המפעיל הדמיוני שלה מן "ההגנה", שיחק מישא אשרוב.

בשנת 1994 הוצג בערוץ הראשון מחזה מאת מוטי לרנר בשם "קסטנר". המחזה עסק ב"משפט קסטנר", ובמחזה התקיים דיאלוג שבו מאשים קסטנר את סנש בהסגרת חבריה הצנחנים לנאצים, דבר שאין חולק כי אינו נכון ואין לו אף בסיס במציאות. משפחתה של סנש פנתה לבית המשפט העליון בדרישה לאסור את הקרנתו בטלוויזיה של המחזה או לצנזר ממנו את החלק הפוגעני. בית המשפט, בהרכב של שלושה שופטים, פסק לטובת המחזה, והמחזה הוקרן. בעמדת מיעוט עמד השופט מישאל חשין שפסק, כי זכות היסוד של כבוד האדם של חנה סנש גוברת על זכות חופש הביטוי של המחזאי, וכי אין להקרין את המחזה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עודד בצר, הצנחנית שלא שבה, תל אביב: בהוצאת יוסף שרברק, 1969
  • דן לאור, חנה סנש וישראל קסטנר, דימוי ודימוי שכנגד, בשביל הזיכרון, 20, 1997
  • אהרן קומם, חנה סנש – "אלי, אלי", לדרך היווצרותו של שיר-עם, שלשלת שירה, תשס"ד-2004
  • יהודית תידור באומל, "גשרים בין אתמול ומחר": מקומה של תרבות הגולה בסיפור חייהן של גיבורות העלייה החמישית, בתוך: קתדרה, 114, 2004
  • רותי גליק, אסורה בארץ חדשה: סיפורה של המהגרת חנה סנש, פרדס הוצאה לאור, תשע"ג 2013

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יעל גרינפטר, חנה סנש הובאה לקבורה, באתר הארץ, 22 במרץ 2013
  2. ^ תולדות הבית (בית חנה סנש), באתר העמותה להנצחת חנה סנש ומורשתה
  3. ^ אלי אשכנזי, אחרי 57 שנה, גם המצבה של חנה סנש הועברה לישראל, באתר הארץ, 7 בנובמבר 2007
  4. ^ משה גורליקומפוזיטורים ארץ ישראליים, דבר, 8 באוגוסט 1947
  5. ^ יהודית באומל, "גשרים בין אתמול ומחר", מקומה של תרבות הגולה בסיפור חייהן של גיבורות העלייה החמישית, קתדרה 114, טבת תשס"ה
  6. ^ בן שלוריקוד ההורה העצוב של חנה סנש, באתר הארץ, 14 באפריל 2013
  7. ^ "הורה לבת גולה: שיר חדש של חנה סנש, אתר חיל השריון, 6 בספטמבר 2012